*הסיפור הראשון:*
מעשה ביהודי ששאב את פרנסו מהברחת יין שרף. פעם אחת הבחינו בו שומרי הגבולות והחרימו את כל סחורתו. בא לו בוכה אצל הרבי הקדוש ה'נועם אלימלך' מליז'ענסק ושטח את מועקתו: שומרי הגבולות הפקיעו ממנו עשרות חביות יין שרף שרכש בכסף שהלוו לו חבריי, ועתה אין לו מאין לפרוע.
ניחמו הרבי ואמר: שוב אל השומרים ואמור להם כי מעולם לא הכילו החביות יין שרף וכולן מלאות מים עד גדותיהן... עשה היהודי כמצוות הרבי והשומרים שמיהרו לנקוב המגופות ולטעום מן התכולה, נוכחו כי צדקו דבריו לאחת. תיכף השיבו לו את החביות והוא שב לבית הרבי מקונן שוב: רבי, ניצלתי מן השוטרים אך עדיין צרתי במקומה עומדת, שכן כל חביותיי הפכו מים! אמר לו הרבי: טעם כעת מן החביות לא לפני שתברך 'בורא פרי הגפן'! אך הסיר את המגופה הלמו אדי האלכוהול באפו ומשלגם ממנו מעט, נוכח כי אין כמותו לטוב.
*הסיפור השני:*
פריץ גוי באחת הערים איבד את טבעתו היקרה וקצב פרס גדול עבור מי שימצאנה וישיבנה לידיו.
באותה עיר חי יהודי עני שבקושי הצליח לכלכל את נפש עולליו העטופים ברעב. כשקרב חג הפסח ואין בידו לפורטה אפילו שווה פרוטה, נשא עיניו למרום ושאל: מאין יבוא עזרי? אמרה לו אשתו: הן הציע הפריץ פרס עבור מי שימצא את טבעתו. עלה לביתו ובקש מקדמה עבור התחלת החיפושים...
פעל האיש כמצווה ועם צרור מעות הקדימה שקיבל מידי הפריץ, פנה ללא היסוס לרכוש מצות וארבע כוסות, בשר ודגים ושאר מטעמים עבור החג המשמש ובא. הטבעת? השלך על ה' יהבך...
לפריץ היה יועץ מומר שונא ישראל, שמעשהו של היהודי העני הכעיסו ובהזדמנות הראשונה סיפר לפריץ כי האיש ניצל את תמימותו והשתמש בכסף לקנות מזון לחג במקום לפתוח בחיפושים. ביקש הפריץ לראות הדבר במו עיניו ובליל התקדש החג, הביאו המומר עד מתחת חלונות ביתו של היהודי כדי לחזות בסעודה הדשנה העולה על שולחנו ומבע פניו הנטול דאגה.
אותה שעה היה היהודי מזמר יחד עם בני ביתו את זמר 'דיינו', כשהוא קורא 'אלו הוציאנו וגו'' ובני ביתו משיבים 'דיינו'; 'אלו עשה בהם שפטים וגו'', 'דיינו'.
עשה הפריץ אוזנו כאפרכסת והבעת הבנה חלפה בעיניו. היהודי שואל את בני משפחתו מי לדעתם גנב את הטבעת, ואלו משיבים: דיינו! דעתו אינו נחה והוא חוקר שוב, האומנם? וכולם משיבים: דיינו! בלי ספק. אז הנחית הפריץ את זרועו על כתפו של יועצו שענה לשם לא אחר מאשר 'דיינו' וזעק בחרון: דיינו, תן תודה כי אתה הוא שגנבת הטבעת!
עד מהרה הודה דיינו בגניבה והיהודי הבוטח זכה בפרס הגדול.
*הסיפור השלישי:*
יהודי תמים וישר חכר את בית מזיגתו של פריץ באחת העיירות והתפרנס מכך בכבוד. לימים לא עמד באחד התשלומים וכשבא הפריץ לדרוש את מעותיו, נענה לו: ה' יעזור!
קצף הפריץ: ה' הוא שעוזר לך?! לולא הייתי מחכיר לך אני את בית המזיגה, הן הייתה חובק אשפתות! אף על פי כן, השיב היהודי, ה' הוא שמפרנס אותי מידו הפתוחה!
על אתר פיטר הפריץ את היהודי ממשרתו וגרשו מבית המזיגה כשכלח כלה. היהודי פנה לביתו ושם מבטחו בה' שלא יעזבו.
אתא ובא חג הפסח וביתו של היהודי ריק מכל. בני משפחתו מסתפקים מלחם צר ומים לחץ וכסף לרכישת מצות וארבע כוסות יין, אין.
יום אחד הסב הפריץ בחדר משכיתו וספר את ממונו הרב להנאתו. מפעם לפעם נשך במטבעות זהב כדי לעמוד אל טיבם, כנהוג באותם ימים. הקוף ששוטט בבית הפריץ כאחד מבני הבית, התאווה אף הוא 'לאכול' מן המטבעות ואך נטש אדונו את החדר, החל אוכל מן המטבעות בכל פה עד שלא הותיר מהם שריד ופליט. תוך שעה קצרה קרעו המטבעות את בני מעיו והוא השתרע על הארץ פגר.
כשראה הפריץ את הקוף המת, נצנצה בו מחשבת קונדס ועל אתר הורה למשרתו להשליך את גוויית הקוף בעד חלון ביתו של החוכר היהודי לשעבר. תהיה זו נקמה פורתא על חוצפתו...
היהודי ובני ביתו יושבים נבוכים בצל כתליהם המשחירים, כשלפתע נשמע רעם זגוגיות וגוויית קוף מובס צונחת אל הבית פנימה.
ילדיו של היהודי חשו ראשונים לעבר הקוף ועד מהרה נפלטה מפיהם שאגת צהלה: מטבעות זהב! מטבעות זהב נושרות מבטנו הקרועה של הקוף...
נשאו היהודי וזוגתו עיניים דומעות מהתרגשות לשמים, ואצו רצו לקנות את צורכי החג בהרחבה בזמן המועט שנותר לחג.
ליל התקדש החג, התעוררה בקרב הפריץ תאווה לשמוח לאידו של היהודי ולתת בו מבט מתגרה שעה שבבית אחיו היהודים ששון ושמחה ובביתו שלו, תאניה ואניה. מה מאוד נדהם כשממרחק רב, נוכח באור הבוקע מן הבית ובשירה העולה ממנו.
במבט נכנע נקש על דלת הבית וביקש הסבר להתרחשות. שח לו היהודי את כל המעשה בקוף המת והוא החל להבין לאיטו, כי שלא מדעתו הפך כל רכושו לנחלתו היהודי. אכן, כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב.
אשכול 23668