פרשת שמיני
על מות שני בני אהרן אומרת התורה שהדבר קרה "בקרבתם לפני ה' וימותו". בספרים מבואר, שחטאם היה שהתקרבו יתר על המידה אל אור הקדושה, עד שנשמתם פרחה מגופם. אמנם זו דרגה גבוהה מאוד (וכך ניחם משה את אהרון: "עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך"), אולם הדבר נחשב חטא, כי האדם נדרש להימצא בעולם הזה ולמלא את תפקידו, ולא לעזוב את הגוף ולעלות למעלה.
דבר דומה מצאנו אצל רבי יוסף קארו, ה'בית יוסף', מחבר השולחן-ערוך. בתחילה הובטח לו שיזכה לעלות על המוקד על קידוש השם, ולבסוף נענש ולא זכה לכך. משמע מזה, שאילו לא היה נענש והיה עולה השמימה על קידוש השם, היה הדבר נעלה מכל מה שעשה אחר-כך בחייו, ובכלל זה חיבור השולחן-ערוך.
נמצא אפוא שלפעמים רצון הבורא מתמלא דווקא בעלייה השמימה, ובכך דווקא האדם ממלא את תפקידו בעולם. אלא שכל זה מותנה בכך שאכן זה רצון ה', ולא שהאדם עצמו מחליט להסתלק מן העולם. לכן ה'בית יוסף' לא ניסה להביא את עצמו לידי מצב של מסירות-נפש, על-ידי הליכה למקומות שעל-פי טבע היה מגיע לכך. כי העניין הנעלה שבכך הוא רק כשהדבר בא מלמעלה.
אנו מוצאים זאת גם אצל רבי עקיבא, שכאשר נהרג על קידוש השם אמר: "כל ימיי הייתי מצטער... מתי יבוא לידי ואקיימנו". ולכאורה, לשם מה הוסיף 'יבוא לידי', והלוא היה יכול לומר בקיצור 'מתי אקיימנו'? אלא שכל עניין מסירות-הנפש הוא רק כאשר 'יבוא לידי' מלמעלה, אבל האדם עצמו אינו צריך לקרב את עצמו לכך.
מכאן עלינו ללמוד הוראה, שהאדם מצד עצמו אינו צריך לחפש עניינים של התבודדות מן העולם, אלא מחובתו לפעול בתוך העולם ולהחדיר את אור הקדושה לתוכו.
שבת שלום!
אשכול 23671
