עבר עריכה לאחרונה בתאריך 06.05.19 בשעה 04:59 על-ידי גבעתי (מפקח)
פרשת קדושים
בפרשתנו מופיע הציווי "לפני עיוור לא תיתן מכשול". כבר קודם לכן אסרה התורה להניח מכשול ברשות-הרבים, והטילה על מניח המכשול לכסות את הנזקים שייגרמו בגללו. מה התורה מחדשת אפוא באיסור "לפני עיוור לא תיתן מכשול"?
עלינו לומר שכאן מדובר באיסור מיוחד, שאינו כלול באיסור הכללי להניח מכשול לציבור. לכן מפרש רש"י שהכוונה למתן "עצה שאינה הוגנת לו" – עצה שיש בה היגיון מצד עצמה, אבל במקרה המסויים הזה היא אינה הוגנת.
כהמחשה לכך מביא רש"י את הדוגמה על ההמלצה למכור את השדה ולקנות במקומו חמור. ההמלצה כשהיא לעצמה יכולה להיות נבונה: חמור, כמקור-פרנסה, עשוי להיות יעיל מעבודת-שדה. בשדה אפשר לעבוד רק ביום ולא בלילה, ואילו על החמור אפשר להוביל משאות גם ביום וגם בלילה. החמור מניב פרנסה מיידית, בעוד השדה נותן יבול רק לאחר עמל של חודשים.
מה רע אפוא במתן עצה זו? – זה החידוש שבפסוק זה: העצה כשהיא לעצמה יכולה להיות נבונה והוגנת, אלא שאין היא "הוגנת לו", כי למשיא העצה יש עניין אישי בדבר – "ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו". מקבל העצה הוא "סומא בדבר", אין הוא נותן דעתו לאינטרסים של משיא העצה, ולכן יש כאן דבר בלתי-הגון.
יכול היועץ לחשוב בליבו: איש זה הלוא הוא "סומא בדבר", ואין הוא סבור כי נגרם לו נזק כלשהו, מדוע אפוא לא יוכל (היועץ) ליהנות מההצעה שהוא משיא לו? זה בדיוק מה שהתורה אוסרת. כשאתה נותן עצה לחברך, החבר מאמין שאתה דורש אך-ורק את טובתו וחושב על העצה ה"הוגנת לו". כשאתה משיא עצה וחושב על האינטרס שלך – יש בזה מעילה באמון הזולת.
מכאן אפשר ללמוד הוראה נפלאה באהבת-ישראל: לא דיי לעשות בפועל דברים שיגרמו תועלת לזולת, אלא חשוב שגם הכוונה והמחשבה תהיה לטובת הזולת בלבד, בלא לערב בדבר שום עניין אישי. העזרה לזולת צריכה להיות "כמוך" – כשם שאדם חושב על ענייני עצמו, שאז הוא חושב רק על טובתו-שלו, בלא שום מחשבה אחרת.
שבת שלום!
אשכול 23752
