כנס INSS 2019 יום א': ריאיונות מלאים של הרמטכ''ל היוצא אייזנקוט והמפכ''ל היוצא רוני אלשייך
עמוס ידלין מראיין את הרמטכ"ל היוצא, גדי איזנקוט
איך נתפס בעינך נאומו האחרון של השיח' חסן נצראללה?
את הנאום של נצראללה יש לראות על רקע התקופה, על רקע מעורבותו בלחימה בסוריה (2,000 הרוגים ו-9,000 פצועים). היכן שלחם בסוריה גם הביא להישגים. בלבנון המציאות אינה יציבה. הספונסרים של חזבאללה הם איראן, שמתקשים לאחרונה בשל הסנקציות, לתמוך בארגון. אחת הסיבות לשתיקתו הן שבמהלך השנתיים האחרונות נפגעו שלושה רכיבים: התכנית הסודית והחשובה ביותר, היא תכנית ההתקפה על ישראל שהכין חזבאללה. צה"ל עקב אחר התכנית ולאחרונה, במשך שישה שבועות, השמיד אותה. אין שחר לדבריו שישנם עוד דברים שלא ידועים לישראל; המרכיב השני הוא פרויקט הדיוק שנפגע; והרכיב השלישי הוא רצונו להקים חזית צפונית ברמת הגולן הסורית ביחד עם איראן, תכנית שסוכלה בידי צה"ל. העת הנוכחית היא הזדמנות לאו"ם לדרוש יישום החלטה 1701 ולדרוש יציבות בלבנון.
בארבע השנים של כהונתך לא פרצה מלחמה. זהו הישג גדול. אך אתה ניהלת מערכה בין המלחמות. הרבה מאוד פעילות. מנעת שלוש מלחמות: האינתיפאדה השלישית, המערכה בעזה והמערכה בצפון. מהי תפיסתך את המב"מ? כיצד תוקפים ומסכלים מבלי להסלים?
בעבר נאמר שלצבא יש שני מצבים: מלחמה והתכוננות למלחמה. כיום נוכח שינויים גיאופוליטיים, בהם הסכם הגרעין עם איראן והקואליציה נגד דאע"ש (בה חברה גם סוריה); איראן מנצלת את המצב ומציבה חזון להביא לוחמים לסוריה; הזירה הפלסטינית לאחר צוק איתן היתה מורתעת; הדבר אפשר להסיט משאבים משמעותיים ולבנות דפוס פעולה שבו צה"ל נלחם בארבע חזיתות ואזרחי ישראל נהנים משקט. האתגר בבניית מנגנון תיאום עם הרוסים ועוד גורמים אפשרו לפעול.
מהי עמדתך בסוגיית העמימות של המב"מ? מדוע יש לחשוף את הספק הפעילות החשאית שלנו, כאשר המטרה היא למנוע הסלמה?
מדיניות העמימות נותרה נכונה והיתה נכונה. בראיון לניו יורק טיימס נאמר שביצענו אלפי תקיפות במטרה לשפר ולהגן את ביטחון ישראל. בכתבה לא נאמר שזה התרחש רק בסוריה, ואפשר לחזור ולקרוא את זה. כלל המאמצים שישראל מבצעת באיו"ש ובעזה גם הם חלק מהעניין. את המערכה בעזה יש לראות בפרספקטיבה של ארבע וחצי שנים מאז צוק איתן. לא נהרג אזרח ישראלי אחד, נהרגו 2 חיילים והיו 15 פצועים. במשך 4 שנים נורו 1,000 פגזים ורקטות כאשר המחצית היא ביום אחד. אבל הירי הנ"ל בוצע לאחר פעולה של כוח מיוחד שפעל בעומק הרצועה, שפעל בגבורה וחיסל את מי שאיים עליו וחולץ. תגובת חמאס באה בעקבות זאת. ההמלצה של מערכת הביטחון ושלי שלא להמשיך את האירוע, אלא להכיל אותו, היתה נכונה.
ספגת ביקורת קשה על פרשת אלאור אזריה. האם בפרספקטיבה אתה חש שצדקת או שהיית צריך לפעול אחרת.
מדובר באירוע חמור מאוד. גם לרוח צה"ל וגם לרעות לוחמים. הוא אינו גיבור, אך יש להבין שהוא חייל צה"ל שעבר על החוק ושילם מחיר. האירוע החל ב-8 בבוקר. הוא תוחקר בידי המפקדים, שב-12 בצהריים הבינו שזה אירוע חמור ופנו למשטרה הצבאית לחקירה מעמיקה. האירוע חמור, והוא טופל נכון. אירוע חריג מאוד, שבארבע שנים אחורה בלט לשלילה. למרות שהיו עוד חקירות, לא הועמדו עוד חיילים לדין, מה שמעיד על רמה מוסרית גבוהה של צה"ל.
ביקורת האלוף (מיל') יצחק בריק נשמעת לי אנכרוניסטית ואיומי מלחמת יום כיפור מאחורינו, אך האם כשזה מגיע לתרבות בצה"ל אין מן האמת בדבריו?
הדו"ח השנתי שהגיש בריק בראשית הקיץ, על קבילות חיילים, מקובל עלי ב-95 אחוזים. בהמשך הגיש דו"ח אחר, שגם אליו התייחסתי ברצינות והקמתי שתי ועדות בראשות אלופים ומבקר צה"ל. שני הדו"חות שהם הפיקו הצביעו על מה שידעתי עוד קודם. יש פערים בצה"ל, שגם אני בדו"ח שהגשתי מצביע עליהם. אך יש לציין את העובדה שבתר"ש ישנה הטיית משאבים ענקית לחיזוק זרוע היבשה, גם ללחימה בארבע חזיתות, כולל תקיפה בשתיים בו זמנית. יש לנו טנקים ונגמ"שים מתקדמים ורמת אימון טובה מאוד. אני מעדיף להסתכל על חצי הכוס הריקה ולהמשיך לשפר את הנדרש".
ישראל עושה בסוריה דברים נהדרים, אך מי שמכיר את זרוע היבשה מכיר את הבעיות שבה ואת השינויים שגדי איזנקוט עשה כדי לחזק ולשדרג אותה, ולכן הדו"ח לא צודק. איך מרגיש ראש מטה כללי ביחסיו עם ראש הממשלה ועם שר הביטחון (שירתת תחת שלושה שרי ביטחון)?
בגיל צעיר יחסית מוניתי למזכיר הצבאי של ראש הממשלה ושר הביטחון. היחסים אינם עניין אישי אלא נכס של עם ישראל. בחוק יסוד הצבא נוצרו איזונים ובלמים שכן הרמטכ"ל פועל תחת שר הביטחון, אך כפוף לממשלה. כרמטכ"ל, בסופו של יום, זכיתי בארבע שנות כהונתי שממשלת ישראל אישרה תכנית רב-שנתית יציבה ומתאימה, ובוויכוחים על טרור היחידים על עונשים קולקטיביים שהיו מזיקים בטווח ארוך, ועם ויכוחים על אופן הפעולה ברצועת עזה - הקבינט אישר מדיניות נכונה. וההחלטה שאני משבח, לפני יותר משנתיים, לפעול נגד התבססות איראן בסוריה, וההחלטה לסכל את פרויקט המנהור של חזבאללה שהתקבלה לפני כחודש וחצי. זו תכנית שחזבאללה עבד עליה כעשור, בה יחדיר אלפי לוחמים לגליל, אפילו אם עשרה אחוזים מהתכנית היו מצליחים זה היה חמור מאוד. באישור המבצע אני נותן את כל הקרדיט לדרג המדיני.
כשנשאל אם פניו לפוליטיקה, ציין איזנקוט שיש חוק צינון והוא מצטנן בחדווה, עובד על סיכום כהונתו.
_-__
אודי סגל מראיין את המפכ"ל היוצא, רוני אלשיך
התחום שאתה עוסק בו הוא חלק מהביטחון הלאומי של ישראל. האם אמינות המשטרה תלויה בהרשעת ראש הממשלה נתניהו?
התשובה היא כן. המשטרה חייבת להגיע לחקר האמת. מה שייכנס לכתב אישום יכלול גם פרשנות משטרתית ואינטרס ציבורי. ככל שיסתבר שהפרשנות המשטרתית שגויה זה יפגע באמינותה.
האם נתניהו הבטיח לך את ראשות השב"כ בתמורה לכהונה כמפכ"ל?
לאחר שאמרתי כן, קראתי את פקודת המשטרה, פעמיים. וחזרתי לשר לביטחון פנים והודעתי שהבטחות שניתנו, בסמכות ולא בסמכות, בטלות ומבוטלות. וגם עדכנתי בכך את ראש הממשלה. כי חשוב שמפכ"ל יהיה עצמאי. כי הבנתי את תפקידי.
כמפכ"ל יש לך סמכות לסגור או לקדם חקירות?
למשטרה עצמאות רבה, אך בפרשיות שמעורבים בהן אישי ציבור הכל מגיע מהפרקליטות. מה שמבטיח שהמשטרה תהיה נטולת פניות. כל מה שהוא עננה חסרת משמעות הוא בחזקת מה שמותר למשטרה לגנוז. במידה ושיש ממש להגיע לפרקליט המדינה ולקבל אישור לכל פעולה. במובן הזה למשטרה אין עצמאות והאיזונים והבלמים עובדים היטב.
מעולם לא חקרתי את נתניהו. אך יש לי אחריות כמפכ"ל על המוצר. ולכן אני חייב שתהיה לי בקיאות גבוהה בחקירות ובעדויות של הנאשמים. קורא כל מילה וכל עדות מפתח. אחרת אין לך אינטואיציה בדיונים. בנוסף ישנו אלמנט של גיבוי לאנשים. בביקור הפרידה מיחידת לה"ב 433 הודו לי רק על הגיבוי שנתתי, ולא על תהליכים שהובלתי, כמו רציפות מודיעינית ואחרים. אני לא יודע מה רמת החוסן של החוקרים במשטרה ומשפחותיהם ולכן אני חייב להגן עליהם.
האם תפרתם תיק לראש הממשלה?
חס וחלילה. ואין לנו גם יכולת כזו. המשטרה אינה מחליטה את מי לחקור בסוגיות שכאלה ואינה יוצאת לדרך ללא החלטה ראשונית של היועמ"ש לממשלה. בעניין זה למשטרה יש עצמאות מצומצמת. רמת המקצועיות תשפיע על התוצאה. וניתן גם להפחיד את העוסקים בחקירה, ותפקידי להגן עליהם ולבלום את האיומים שהגיעו גם אלי.
כשנה לפני פרסום הריאיון בעובדה חיטטו חוקרים פרטיים סביב חוקרי המשטרה שעסקו בחקירות ראש הממשלה. החלטנו לצאת ציבורית בתיאום עם הפרקליטות ולומר לציבור שזה לא קביל. יצאתי למצלמות והדבר הפסיק את החקירות הפרטיות הללו. אני מציע לקרוא את הכרעת בג"צ שהוגשה נגדו בנושא, שקבע שפעלנו ללא רבב. לי היה חשוב לגבות את החוקרים.
ראש הממשלה מתלונן על הדלפות סיסטמתיות מהחקירות. הדלפת נגדו?
העיתונאים יודעים שהמשטרה אינה מדליפה ובוודאי לא אני. לנחקרים אסור לדבר מחוץ לחקירה. אבל מותר למסור מידע לעו"ד שיכול להדליף לתקשורת. לאיש ציבור, שלא כמו עבריין מתל אביב, יש אינטרס לשמר את מעמדו ולכן הוא מדליף כדי להגחיך את החוקר, או כדי להשמיץ את המשטרה. לעתים ההדלפה היא מניפולטיבית ושקרית. אנחנו בודקים את כלל המועמדים למשטרה מבדקי מהימנות, שכוללים את האפשרות של מסירת חומר לגורם בלתי-מורשה. לאחר 18,000 בדיקות אין בעיה של הדלפות מהמשטרה. אין ארגון עם מאזן חיובי שכזה על הדלפות.
האם ראש הממשלה ניהל נגדך קמפיין אישי?
אני לא לקחתי שום דבר אישי. נותן כבוד לדרג מדיני. ואני עושה הבחנה. בדיון אגיד ראש הממשלה. בחדר החקירות החוקר יגיד מר נתניהו. אין סחבקיה, מעולם לא כיניתי שר בשמו. זו הדרך לבנות חומה ברורה בין המשטרה לדרג המדיני שעשוי להיחקר.
האם הביקורת על היועמ"ש לממשלה מוצדקת?
לא. תפקידו לבקר ולרסן את התהליך. לפני שמאשרים פעולה דרמטית יש פעולות מקדימות. האיזונים קיימים כי אנשי ציבור נתונים לתלונות יותר מאנשים שאינם אנשי ציבור. חוקר עשוי לשבת בראשית הצירים, אך מפכ"ל או ראש לה"ב 433 מבין שהאיזונים נדרשים והיועמ"ש לממשלה ענייני ומקבל החלטות נכונות. הוא ימשיך עם יושרתו ויקבל החלטה מקצועית.
אתה מצוטט כמי שאמר בשיחה סגורה שלדעתך היועץ חצה את הרוביקון ויגיש כתב אישום. זה נכון?
בסוף הראיות ידברו, אבל מה שחושבת משטרת ישראל אמרנו כבר בגיבוי הפרקליטות.
יש מצב שלא יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה?
אני מתקשה לראות מצב כזה.
בן כספית סיפר שאמרת שלא האמנת שתגיע למצב הזה.
מתחים בין דרג מקצועי ומדיני הוא דבר מובנה. והדבר לא השפיע עלי והמשכתי לפעול באופן ענייני, ולא לפי הלחצים. הנזק שבלחצים שהפעיל הדרג המדיני פוגעים לא בי אלא ביום שאחרי.
האם ההחלטה לא להאריך לך את השנה הרביעית היא עניינית או פוליטית?
איני יודע אך פעלתי כפי שחשבתי שמקצועית צריך לפעול.
האם העברת חומרים על מועמדים למפכ"ל?
יש לי כשוטר חובה מקצועית לדווח על התאמה תעסוקתית של מועמדים, גם לתפקיד מפכ"ל. רק פעם אחת חרגתי מחובה זו, בסוגיה שבה בחרתי לדווח על אחד המועמדים, כדי שהסוגיה לא תצוץ בהמשך. את "מסמך אלשיך" (מסמך פיקטיבי שהואשם שכתב על מועמדים) טרם קראתי.
המגזר הדתי המתנחלי (ולך יש כיפה על הראש), האם התאכזבת ממנו לאחר שחלק מן הציבור הזה קרא לך בוגד?
אין מקום שבו אני לא מתקבל בכבוד מלכים. יש קומץ קטן ושולי. אני מתקבל בכבוד רב ולא מרגיש בשום מקום דחוי.
האם תלך לפוליטיקה?
הצינון הוא מתנה.
ZioNLight
27.01.1922:35
1. # ועוד פאנל | הנושא: מעצמות יורדות ועולות במזרח התיכוןבתגובה להודעה מספר 0
מנחה: פרופ' פרנסואה הייסבורג I גנרל (מיל.) ג'ון ר. אלן I הגב' הלן לה גאל, שגרירת צרפת I ד"ר ולדימיר יקונין
הפאנל האחרון בתחיל בדקה 01:12:00
Moderator: Prof. François Heisbourg I Gen. (ret.) John R. Allen I H.E Amb. Hélène le Gal, French Ambassador to Israel I Dr. Vladimir Yakunin The panel opened with a discussion of America’s ostensibly decreasing role in the region. Has the US definitely decided to play a second-order role in the US? Is it a choice? There is arguably more continuity between Obama and Trump than either would likely want to admit.
President Obama’s approach was described as less of an abandonment of the region than a belief that the region needed to find a new equilibrium. He was elected on a campaign to get the US out of two wars. And indeed over the past few years, both through Obama and Trump, there has been a major shift in the US role in the region. But the US commitment to Israel will always remain at the heart of American policy. Much of what Trump has done in Syria has been an invigoration of Obama’s policy in Iraq and Syria. The US has decided to withdraw its special operations forces from northeast Syria, so the Americans’ skin in the game has gone away. This has undermined the European capacity to have a voice in the process, even though many in America still would like to see Europe retain a crucial voice. Withdrawing now removes the U.S. ability to help stabilize the population. The reconstruction of Syria will be somewhere between $4-6 billion, and before we hand it all over to the Assad regime, we have a responsibility to ensure Syrian citizens can go home.
For its part, Europe does not define itself as a military power, and in the Middle East we know that military powers are dominant, whether they are state actors or non-state actors. But still, Europe can play a role. For example, take the economies of the Middle Eastern countries – neither Russia nor the US are their main partners. The European Union can also be a model, as the Middle East is the only region in the world without a mechanism for integrating economies. Third, the EU can play a role in assisting states to regain their footing and security – think of places like Iraq and Syria. Finally, the EU can give international guarantees to regional players.
The situation in the region as it stands today is a deeply uncomfortable one for Europe, partly because ISIS is still in Syria and partly because of Iran’s destabilizing behavior. Europe is also especially concerned by the fact that an entire generation has been lost across the region. There is a need for a comprehensive political solution in Syria, which will allow for the refugees to return.
The question of Russia’s role in the region was discussed. How did Russia come to play such a dominant role in the region? Was this a carefully planned process or was it a matter of merely seizing an opportunity? The Russian analyst noted that Russia carefully evaluated the regional situation, and was particularly concerned by the fact that more than 5,000 fighters for the so-called Islamic State (ISIS) were of Russian origin. From Russia’s standpoint, it sought to work with the West but was rebuffed. This version of events was contested by the American panelist, who also took issue with the claim that Russia had never intended to preserve the Assad regime, but rather sought merely to fight terrorist groups in Syria.
Indeed, the US entered the war against IS originally in Iraq, and only later took the coalition to the fight in Syria. America never agreed with Assad’s definition of terrorism, a definition which was supported by Russia. Assad’s air power was focused more on the civilian population, i.e., on people who were not terrorists but potential partners in the political process. In the end, while the coalition was preoccupied with IS, Russia’s involvement enabled entrenchment of Iran in Syria, strengthened Hezbollah, and eliminated accountability for a mass murderer.
From the American standpoint, there is a strong need to oppose Iran in this region, to work with Russia to stop the violence in Syria, and to support the Sunni regimes in both their military capacities and their governance. And when it comes to the prospect of reconstruction in Syria, the coalition should insist that not a penny will go to the regime in Damascus until the latter issues guarantees that it will allow citizens to return home and live in security.
Participants agreed that while China had funds invested in institutions such as the World Bank and the International Monetary Fund, the rising power’s tendency to invest in “a sure thing” likely meant it would not assume a significant financial role in Syrian reconstruction, or in the weak states of the region more generally anytime soon.
אפשרויות ניהול
ZioNLight
28.01.1912:19
4. תמלול בעברית לחלק הזה:בתגובה להודעה מספר 1
מנחה: פרופ' פרנסואה הייסבורג I גנרל (מיל.) ג'ון ר. אלן I הגב' הלן לה גאל, שגרירת צרפת I ד"ר ולדימיר יקונין
עלייתו ונפילתה של העוצמה של ארצות הברית: 2011 הייתה תחילת תקופת ההובלה מאחור, ב-2013 ארצות הברית למעשה לא עמדה בקו האדום שהיא הציבה. האם ארצות הברית החליטה לבחור בדרך הזו במזרח התיכון? כי בראייתי יש יותר המשכיות בין טרמאפ לבין אובמה ממה שחשבתי שיהיה.
אלן: אני חושב שבמידה רבה אתה צודק; אובמה לא ראה צורך בנוכחות צבאית אמריקאית מסיבית באזור; הוא ניסה להוציא את ארצות הברית מהמלחמות באזור. הוא הבין שנדרש מאזן כוחות חדש באזור, ונבחר כדי לחלץ את ארצות הברית מהמלחמה באפגניסטאן ובעיראק. אבל הייתי גם בתפקיד כשהוא החליט לפעול נגד המדינה האסלאמית. כשבוחנים את האירועים שהזכרת ואת הנסיגות מעיראק ואפגניסטן, אפשר לראות שיש שינוי במדיניות ארצות הברית, אבל חשוב להדגיש שהמזרח התיכון עדיין חשוב לארצות הברית גם כיום ושארצות הברית עדיין מחויבת לישראל. הוצאת הכוחות מסוריה הביאה להחלשת מנופי הלחץ האמריקאים באזור. אולם מנגד, אדגיש כי הפעילות בסוריה היא דוגמה טובה למאבק במדינה האסלאמית, וכן לחיזוק היציבות בסוריה.
דה גאל: אירופה לא מגדירה את עצמה ככוח צבאי, ומה שאנחנו רואים במזרח התיכון הוא שהכוחות הצבאיים דומיננטיים. אפילו כוחות צבאיים לא מדינתיים כמו המדינה האסלאמית משפיעים. אם אתה מסתכל על הכלכלה, האיחוד האירופי יכול לשמש כדוגמה לאינטגרציה כלכלית. לאירופה יש גם תפקיד משמעותי בפתרון סכסוכים- עיראק, לבנון וסוריה. אירופה עוסקת הרבה בסוגיות כמו מניעת תפוצת נשק גרעיני, זכויות מיעוטים, זכויות אדם וכו' בעיקר תוך שימוש בעוצמה רכה. מצביעה על כך שיש יותר נכונות לשיתוף פעולה שקשור לאירופה, לדוג' הועידה בצרפת למאבק במימון טרור (בעבר מדינות האזור כלל לא היו מגיעות לפורום כזה)
ב-2013 רוסיה מילאה את הוואקום בסוריה (ארצות הברית לא כיבדה את הקו האדום שלה) ולאחר מכן התערבה צבאית. איך החל השינוי בנוגע למדיניות הרוסית באזור? (מעבר לשחקנית שפועלת צבאית ומגשימה את מטרותיה, שחקנית דומיננטית)
ולדימיר יקונין: שום דבר לא ניתן במתנה עד עכשיו. רוסיה עבדה קשה. אנחנו מסתכלים על האזור מנקודת מבט פנימית ברוסיה: יש כ-140 מיליון מוסלמים. ואז גילינו שיותר מ-5000 מלוחמי המדינה האסלאמית הם ממוצא רוסי. זאת הייתה ההחלטה הלוגית לעשות משהו בנוגע למדינה האסלאמית, כדי להיאבק בטרור. בנוגע לקואליציה, מדגיש כי סוריה לא התנגדה לקואליציה נגד המדינה האסלאמית וכי הוא לא מבין מדוע הייתה בעיה ליצור קואליציה נוספת. יקונין ציין כי הוא אינו יודע מה היה תהליך קבלת ההחלטות, אבל נראה שזאת הייתה אבולוציה של ההערכה הרוסית שעליה לפעול נגד המדינה האסלאמית.
מה הצעדים הבאים בסוריה?
יקונין: רוסיה לא התכוונה לשמר את משטר אסד, רצינו להילחם בטרור. הרמטכ"ל היוצא, גדי איזנקוט, בוודאי יסכים איתי ששמירה על סוריה מאוחדת הוא אינטרס ישראלי.
האם זה אינו מצב נוח, בראייה אירופית, האופן שבה הקואליציה פעלה והעובדה שהמצב בסוריה לא מזהיר, אבל רוסיה היא זו שממלאת תפקיד בסוריה וגם מאפשרת לישראל לפעול צבאית במידה מסוימת, במסגרת "המערכה שבין המלחמות"?
דה גאל: המצב אינו נוח. יש עוד הרבה בעיות בסוריה – הטרור נחלש אבל המדינה האסלאמית עדיין קיימת. איראן היא איום לישראל והביטחון של ישראל נמצא בסדר העדיפויות שלנו במזרח התיכון. מעבר לכך יש לנו בעיות עם איראן (גרעין; טילים בליסטיים; וההשפעה האיראנית באזור, בדגש על סוריה ולבנון). בנוסף, אנחנו לא מרוצים מזה שיש "דור אבוד" ברחבי המזרח התיכון. צריכים לפעול למצוא פתרון פוליטי, דמוקרטי, שיאפשר לפליטים לחזור, ואירופה יכולה לסייע בכך.
מה יהיה מרכז העשייה של ארצות הברית בעתיד?
אלן: ראשית, במענה לדבריו של יקונין, ארצות הברית מעולם לא הסכימה עם הגדרת הטרור כפי שהוגדרה על ידי משטר אסד ונתמכה על ידי רוסיה. הסיוע הרוסי לקואליציה היה מינימלי. למעשה מרבית הכוח הרוסי הופנה כלפי מי שלא הגדרנו כטרוריסטים, אלא כלפי מי שנתפסו כשחקנים פוליטיים עתידיים. התוצאה של ההתערבות הרוסית בעיראק היא הגדלת המעורבות האיראנית בסוריה וחיזוק חזבאללה, וכן הישארותו של משטר רצחני בסוריה.
אנחנו צריכים להתנגד לאיראן, הפטרון העיקרי של חזבאללה, ארגון שמציב איום אסטרטגי לישראל. אנחנו צריכים לפעול יחד עם הסונים. אנחנו צריכים לפעול יחד עם רוסיה כדי לעצור את האלימות בסוריה, אנחנו צריכים לעזור לישראל כדי למנוע את המשך ההתחזקות של חזבאללה ואת המעורבות האיראנית באזור. אנחנו לא צריכים נוכחות מסיבית אמריקאית באזור, אלא להשתמש ביכולות שלנו. בנוסף, צריכים להשתמש בכוח הכלכלי כדי לצמצם את הקרקע הפורייה לרדיקליזציה פוטנציאלית של האוכלוסייה.
האם טראמפ צדק כשהוא החליט להפחית את התמיכה ב-PKK, האיום הנשקף מהמדינה האסלאמית כבר פחות חמור?
אלן: זאת הייתה טעות. אחת מהסוגיות זה איך מונעים מהמדינה האסלאמית לחזור. יש תהליך פוליטי כרגע בסוריה, אבל אנחנו לא צריכים להפסיק את התמיכה בכוחות שמייצבים את המצב בשטח. שיקום סוריה צפוי לעלות כ-400 עד 600 מיליארד דולר. אנחנו צריכים לוודא שאם נעביר חלק מהסכום למשטר בסוריה, הוא לא יגיע לאיראן או חזבאללה.
איך אתם רואים את התפקיד הסיני באזור?
יקונין: סין לא כל כך פעילה באזור, אבל היא רוצה להיות שחקנית גלובאלית. תהליכי ז'נבה ואסטנה הם התהליכים המובילים.
דה גאל: סין היא כוח גלובאלי, אבל היא רוצה להתמקד בתפקיד של שיקום ועזרה הומניטארית. הכסף לשיקום סוריה נמצא בבנק העולמי, בקרן המטבע וכו'. יהיה כסף לשיקום סוריה, אבל עדיין לא בשלו התנאים לכך. מזכירה גם שיש נורמליזציה בין סוריה לבין מדינות שונות לפני שבשלו הנסיבות הפוליטיות לכך.
אלן: אני מסכים עם יקונין, אנחנו צריכים לשתף פעולה בתהליך הפוליטי ויכול להיות שאסטנה תהיה פריצת הדרך. כל הכסף שיושקע צריך להיות מובטח ככסף שיושקע באוכלוסייה ולא באיראן או בחזבאללה, וכדאי שתהיה קואליציה עולמית בנושא. אסור שיזרום כסף למשטר לפני שתינתנה ערבויות מספקות מצדו שהכסף יגיע לעם ולא לאיראן או לחזבאללה.
אפשרויות ניהול
ZioNLight
27.01.1922:45
2. # לו''ז ליום שני #בתגובה להודעה מספר 0
אפשרויות ניהול
ZioNLight
28.01.1912:12
3. # כנס INSS 2019 יום ב': #בתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 28.01.19 בשעה 13:12 בברכה, ZioNLight
דיון בפאנל : האם הכיוון למפרץ
השגריר ד"ר ג'ראלד פיירשטיין | השגריר דורי גולד | השגריר מרטין אינדיק
ד"ר ציפי ישראלי, ראש התכנית לחקר דעת קהל וביטחון לאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מציגה את ממצאי מחקר דעת הקהל שעורך המכון מידי שנה - "מדד הביטחון הלאומי". בואו לשמוע את קולו של הציבור הישראלי ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הזירה הצפונית, איראן, צה"ל, ועוד. #INSS2019 ציפי ישראלי
דיון בפאנל : הציבור הערבי בישראל: בין תכנית החומש לחוק הלאום?
עיקרי הדברים מתוך הפאנל: "הציבור הערבי בישראל: בין תכנית החומש לחוק הלאום":
מנחה: קרן מרציאנו .
גב' נסרין ח דאד חאג-'יחיא | מר איימן סייף | מר ח'דר סואעד | פרופ' מוחמד ותד
איימן סיף: "האפליה כלפי החברה הערבית בישראל באה לידי ביטוי באירועי היום-יום...הייתי רוצה שהמדינה לא תתייחס אליי כאל פועל שבונה את המדינה אלא כאל אדריכל המסייע לתכנן את המדינה".
"תכנית החומש לחברה הערבית מבוססת על ההבנה שללא שילוב האוכלוסייה הערבית (והחרדית) - כלכלת ישראל לא תוכל לשגשג".
מוחמד ותד: "אינני מתרגש מחוק הלאום. אין לי בעיה עם הגדרת מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית הבעיה עם החוק הזה היא תקיעת האצבע בעיני הציבור הערבי שכן החוק מתעלם מציבור שקיים בישראל. אבוי לדמוקרטיה שמתעלמת מחלק מן האוכלוסייה שלה. בעשור האחרון הדמוקרטיה הישראלית צולעת. צולעת מאוד".
נסרין: "יותר מ-2/3 מהחברה הערבית רואה עצמה חלק מהחברה הישראלית ו-81% מהציבור הערבי מעוניין להיות חלק מקואליציה ממשלתית עתידית. המספרים האלה מראים שאזרחי ישראל הערבים מעוניינים בשילוב ואינם מחרימים את מוסדות השלטון אלא רוצים לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות".
אפשרויות ניהול
ZioNLight
28.01.1915:06
7. מדד הביטחון הלאומי - מחקר דעת קהל של המכון למחקרי ביטחון לאומי /סקר /המצגת המלאהבתגובה להודעה מספר 3
אפשרויות ניהול
ZioNLight
28.01.1914:58
5. על החשיבות של יהדות ארה''ב לביטחון הלאומי של ישראל INSS2019 סא''ל שחר עילםבתגובה להודעה מספר 0
אפשרויות ניהול
ZioNLight
28.01.1916:58
9. # פרויקט מחקר: ישראל ויהדות ארה''ב # טקסט מלא אודות המחקר #בתגובה להודעה מספר 5
ראשית, בראייה אינסטרומנטלית, ליהדות ארצות הברית הייתה תרומה מכרעת בהקמת ישראל והיא ממשיכה לתרום להתפתחותה, לביטחונה ולחוסנה. תרומה זו מתבצעת דרך חיזוק היחסים המיוחדים בין ישראל לארצות הברית, דרך תרומה ישירה לבניין הארץ והחברה, ודרך תרומה וההשפעה עקיפה ברחבי העולם. מבחינה זו, יהדות ארצות הברית תורמת משמעותית לכל רכיבי הביטחון הלאומי שמופיעים בשקף.
שנית, היחסים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובארצות הברית הם כשלעצמם גורם מעצב לביטחונו ולעתידו של העם היהודי כולו. ייעודה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי וצביונה כמדינה יהודית ודמוקרטית מושפעים ממערכת היחסים שלה עם יהדות התפוצות. שאלת הייעוד והזהות שלנו ובעיקר של הדורות הבאים הופכת להיות הסוגיה המרכזית לעתידנו ולביטחוננו כעם, כמדינה וכחברה.
בעולם חיים כיום כ-14.5 מיליון יהודים, בהתאם להגדרה ההלכתית. 85% מתוכם מתגוררים בישראל או בארצות הברית. בנוסף ל-5.7 מיליון יהודים עפ"י ההלכה, חיים בארצות הברית כמיליון איש נוספים שמגדירים את עצמם כיהודים (רובם בנים למשפחות מעורבות). הקהילה היהודית בארצות הברית היא מיעוט קטן שגודלו פחות מ-2% מסך האוכלוסייה בארצות הברית, אך בעלת השפעה רבה על החברה האמריקנית בכל תחומי החיים.
כמובן שקהילת יהודי ארצות הברית אינה עשויה מקשה אחת והמבנה הפנימי שלה שונה מזה של החברה הישראלית. כ-90% מיהודי ארצות הברית אינם אורתודוקסים ושייכים לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי או שאינם משתייכים לאף אחד מהזרמים הדתיים.
המגמות הדמוגרפיות של הקהילה מושפעות משני מרכיבים בולטים: האחד הוא שיעור הפריון הנמוך של יהודי ארצות הברית למעט במגזר האורתודוקסי. השני הוא שיעור הנישואים המעורבים הגבוה של יהודים עם לא-יהודים, קרוב ל-60%. מכאן שאחד האתגרים הגדולים שעומדים בפני הקהילה הוא אתגר ההמשכיות.
מבחינה אידאולוגית יהודי ארצות הברית הם הקבוצה הליברלית ביותר בארצות הברית (כ-50% לעומת כ-20% באוכלוסייה הכללית) והערכים הליברליים באים לידי ביטוי גם בעמדות הפוליטיות ובדפוסי ההצבעה שלהם. למעלה מ-70% מיהודי ארצות הברית תומכים במפלגה הדמוקרטית, בעוד שבמפלגה הרפובליקנית תומכים פחות מ-30%.
לישראל יש מקום מרכזי כמרכיב בזהות האישית והקולקטיבית של יהודי ארצות הברית. למעלה מ-85% מיהודי ארצות הברית מגדירים את ישראל כחלק חשוב בזהותם. עם זאת, בקרב הדור הצעיר ובקרב מי שזיקתם הדתית נמוכה, יש קבוצה גדולה יותר שאינו רואה בישראל חלק מזהותו.
שתי הקהילות נבדלות האחת מהשנייה במספר תחומים מהותיים, ותסלחו לי מראש על ההכללות הגסות: רוב יהודי ארצות הברית אינם אורתודוקסים, נוטים לתפיסות ליברליות או מתונות ובעלי עמדות פוליטיות של מרכז-שמאל. לעומתם, בישראל יש ייצוג קטן מאד באופן יחסי לזרמי היהדות הלא-אורתודוקסית, החברה הישראלית שמרנית יותר ונוטה בעמדותיה הפוליטיות למרכז-ימין. פערים אלו הם גם הבסיס לרוב המחלוקות בין ישראל ויהודי ארצות הברית. בסוגיות דת ומדינה עומדת על הפרק שאלת ההכרה של מדינת ישראל בזרמים הלא-אורתודוקסים. ב-2017 פרץ משבר לאחר הקפאת מתווה הכותל, שנועד להסדיר את התפילה השוויונית בחלק הדרומי של הכותל המערבי. במקביל, נמצא על הפרק חוק הגיור החדש שאמור היה להסדיר את סוגיית הגיורים הפרטיים ואת מעמד הרבנות הראשית בסוגייה. בתחום הערכי, גוברת הביקורת מצד רבים מיהודי ארצות הברית ביחס למהלכי חקיקה והחלטות ממשלת ישראל, שנתפסים בעיניהם כצעדים בלתי דמוקרטיים, כדוגמת חוק הלאום. ובתחום הפוליטי, רבים מהם מבקרים את מדיניות ישראל בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני ומצפים כי תמשיך לחתור לשלום על אף הקשיים והמורכבויות.
המחקר שלנו בחן גם את הידע והתפיסות של כל קהילה ביחס לרעותה. בצד הישראלי גילינו בורות וחוסר עניין ביחס לקהילת יהודי ארצות הברית. הנושא לא נלמד במערכת החינוך, התקשורת כמעט שאינה עוסקת בו והוא לא נמצא על סדר היום הציבורי והפוליטי ובוודאי שלא נתפס כסוגיית ביטחון לאומי. ישראל וענייניה הבוערים נמצאים במרכז ויהדות התפוצות היא פריפריה חיצונית ומרוחקת.
בציבור הישראלי רווחות מספר תפיסות ביחס ליהודי ארצות הברית. המגזר החרדי עוין ושולל את היהדות הלא-אורתודוקסית. חוגים בציונות הדתית מחזיקים ברעיון שלילת הגולה, שאפיין את הציונות בראשיתה, ובנוסף אינם שבעי רצון מהעמדה הביקורתית של יהדות ארצות הברית הליברלית כלפי ישראל וממגמות ההתבוללות בקרבה. והציבור החילוני בישראל אמנם פתוח בדרך כלל בגישתו לקהילות בתפוצות וליהדות הפלורליסטית, אבל כאמור, אדיש ואינו מגלה בהן עניין.
הקהילה היהודית בארצות הברית עוסקת רבות בישראל, אבל גם שם ההיכרות עם החברה הישראלית הינה חלקית ושטחית. בניגוד לגישה הישראלית, רוב יהודי ארצות הברית רואים בישראל ובארצות הברית את שני המרכזים החשובים של העם היהודי בעת הנוכחית.
גם כיום, חלק ניכר מיהודי ארצות הברית תומכים בישראל ללא תנאי. עם זאת, לרבים ישנה כיום, לצד התמיכה בישראל, גם ביקורת ביחס למדיניותה והתנהלותה בתחומים אותם הצגתי קודם לכן. הבעיה היא שכיום גוברות גם תפיסות של אדישות והתרחקות מישראל, ואף ניכור ועוינות כלפיה. התפיסות האלה רווחות יותר בקרב קהלים צעירים, לא-דתיים, ובעלי עמדות ליברליות-פרוגרסיביות. (2.50)
עכשיו אני רוצה לחזור לנקודת המוצא של דברי ולהתייחס ליחסי הקהילות כסוגיית ביטחון לאומי שתעצב במידה רבה את עתידנו כעם, כמדינה וכחברה. כאמור, הקהילות בישראל ובארצות הברית הן עמודי התווך עליהם ניצב העם היהודי בעידן הנוכחי. עמודי התווך הללו הם שני סיפורי הצלחה יוצאי דופן, שמשפיעים הדדית זה על זה. מערכת היחסים ביניהם הינה עוגן משמעותי להבטחת הביטחון והשגשוג שלהן ושל העם היהודי כולו.
בפני שתי הקהילות עומדים כיום בעיקר אתגרים פנימיים מורכבים שנוגעים בייעודן ובזהותן: ישראל זקוקה לנקודת שיווי משקל נכונה בין הקבוצות שמרכיבות את החברה הישראלית ולאיזון במתח בין היותה יהודית ודמוקרטית; יהודי ארצות הברית עומדים בפני אתגר ההמשכיות, הלכידות והבטחת העתיד תוך איזון בין שימור המאפיינים הייחודיים ובין פתיחות והשתלבות בחברה האמריקאית.
כאמור, מערכת היחסים שבין הקהילות סובלת ממגמות גוברות של התרחקות וניכור, היחלשות הזיקות, תחושת השייכות והערבות ההדדית. המגמות האלה מושפעות מתהליכי עומק דמוגרפיים וחברתיים ארוכי טווח ומשיקולים של פוליטיקה עכשווית בישראל, בארצות הברית ובקרב היהודים שם. אולם, המגמות נובעות גם מפערים משמעותיים במאמצים הקיימים לגשר בין הקהילות, ובהם בורות הדדית, פערי היכרות ומודעות, וכן מיעוטם וחולשתם של מנגנוני דו־שיח. עד כאן החדשות הרעות. החדשות הטובות הן שיש מה לעשות כיום כדי לשנות כיוון ולהשפיע בטווח הארוך. (1.10)
כדי לחולל שינוי מערכתי וארוך טווח ביחסים בין ישראל לקהילת יהודי ארצות הברית נדרש שינוי עמוק ויסודי בתפיסות ובעמדות של הציבורים בנוסף להנהגות. המתווה שאנחנו מציעים מחייב מהלך מתמשך ומשותף, של המדינה והחברה בישראל ושל קהילת יהודי ארצות הברית, לבנייה מתמדת של מערכת יחסים איתנה ומתחדשת, כך שכל צד יסייע לרעהו בהתמודדות עם האתגרים בפניהם הוא ניצב. מהלך כזה צריך לעסוק במספר רבדים: חינוך והקניית ידע (כאמור, פער גדול), התנסות חווייתית (למשל בסגנון תגלית, אבל בשני הכיוונים), מפגשים והיכרות בין-אישית, מנגנוני שיח (עוד פער גדול), ולסיום – גיבוש סיפורים משותפים עדכניים, ועשייה משותפת למען יעדים רלוונטיים לשתי הקהילות.
כדי לממש מהלך ארוך טווח בסדר גודל שכזה נדרשת התארגנות לאומית שתתבסס על קואליציה רחבה של ישראל, הקהילות בתפוצות והמוסדות הלאומיים. מטעמה ראוי שתפעל מנהלת לאומית שתעסוק בהכוונה, בתיאום, ובהקצאת משאבים למיזמים רלוונטיים.
אפשרויות ניהול
ZioNLight
28.01.1915:00
6. INSS 2019 | אטילה שומפמבי מראיין את הרצוגבתגובה להודעה מספר 0
אפשרויות ניהול
ZioNLight
28.01.1918:04
13. הריאיון של יו''ר הסוכנות היהודית, יצחק הרצוג (טקסט)בתגובה להודעה מספר 6
באשר לסוגיית יחסי ישראל והתפוצות - האתגר היהודי מתפתח ומשתנה, ולכל קהילה האתגרים שלה. טבעתי את המונח "בבל וירושלים, ירושלים ובבל". יש שישה מיליון יהודים בצפון אמריקה, ושישה מיליון יהודים בישראל. לכאורה דומה, אך שונה בתכלית. באשר להתמודדות - זה לא עניין של איש אחד. צריך לחלק נכון את הניתוח של הבעיה והפתרון. בישראל מדובר בקהילה של שישה מיליון יהודים שהממסד האורתודוקסי שולט בחייהם. בארצות הברית, מדובר בשישה מיליון יהודים, כשהזהות היהודית נקבעת על ידי האדם עצמו.
מדובר בתהליכים מרתקים ועמוקים בשני הצדדים. בישראל נקודת המבט על סוגיות של דת ומסורת היא אחרת, וזה משפיע מאוד. אני אומר ליהודים באמריקה: מי שמחרים אתכם בישראל הוא הרבנות. מדינת ישראל ועם ישראל אוהבים אתכם. צריך להתמודד עם הסוגיה של השלטון הרבני בסוגיות דת ומדינה בישראל. אין זה נכון שעם ישראל מסתכל בזלזול על אחיו ואחיותיו בארצות הברית. קיימת בורות רבה בשני צדי המתרס. מחד, נקודת המבט הישראלית נובעת מסוגיות ביטחון. מאידך, מי שנמצא בארצות הברית לעולם לא יבין חיילים שנמצאים על הגדר עם עזה. האתגר הגדול, לפני שאני מגיע לסוגיות של דת, הוא איך מאפשרים לשתי הקהילות האדירות הללו להבין אחת את השנייה.
המדיניות הממשלתית בעייתית, אך היא לא לבד. הלכתי לכל מנהיג פוליטי ורבני בישראל, וביקשתי ממנו לשתוק. אמרתי להם: לפני שאתם מחלקים ציונים לאחיכם מעבר לים, תלמדו. אתם לא יודעים כלום על התרבות שלהם, על העם היהודי בתפוצות. מנגד, אני הולך ליהדות צפון אמריקה ואומר להם. אתם לא יודעים מה קורה בישראל. החברה הישראלית מתמודדת עם שינויים אדירים.
מדובר בתהליך חינוכי, במהלכו אתה צריך להוריד את מפלס החרדה. באשר לשאלה האם הביטחון הלאומי של ישראל נחלש כתוצאה מאי הבנה בין יהודי ישראל לתפוצות, התשובה היא חד משמעית כן. אני חושב שאחד ממקורות העוצמה של עם ישראל הוא הקהילות היהודיות באשר הן. הייתי מצפה לראות את זה בא לידי ביטוי בבחירות, כי לעתיד העם היהודי יש השלכות אדירות על עתיד מדינת ישראל. היו לי על כך שיחות עם בנימין נתניהו.
אנו מקדישים את עיקר המאמץ של הסוכנות היהודית בפיתוח מנגנון וכלים שמתעלמים מרוח התקופה. ישראל ויהדות התפוצות צריכות להיות מעל למחלוקות הפוליטיות של הדור הזה. חשוב לומר, שבניגוד לרושם שזה קרב אבוד, זה לא אבוד. יש אהבת ישראל עצומה בתפוצות. באשר לשאלה האם הגיע הזמן ב-2019, שהממסד היהודי יתחיל לדבר אחרת ויתחיל להכיר בזרמים יהודים אחרים ויושיב אותם מסביב לשולחן בישראל, שוב – התשובה היא חד משמעית כן. פלורליזם הוא דבר נדרש ומתבקש. שמחתי מאוד שבנט כשר התפוצות קידם רעיון שבכיתות י' בכל רחבי הארץ ילמדו על התפוצות, דבר שלא היה קיים קודם.
אני טוען שרוב הציבור הישראלי בכלל לא מודע לתהליכים מאוד עמוקים שאנו עושים. לדוגמא, אנו שולחים חניכי שנת שירות לשרת בקהילות היהודיות בכל העולם. הם יושבים בקהילות ומחזקים את החיבור לארץ. בנוסף, מגיעים אלינו במסגרת פרויקטים דוגמת תגלית צעירים יהודים. כמו כן, אנחנו שולחים מדריכים למחנות קיץ בעולם. היכולת ליצור את החיבור, את הגשר, זה אתגר עצום.
אני סבור כי קואליציה חזקה בפוליטיקה הישראלית זה דבר חשוב מאוד. הפוליטיקה הישראלית מתאפיינת בפיצול יתר. צריך ליצור חיבורים רבים ככל האפשר.
אפשרויות ניהול
ZioNLight
28.01.1915:35
8. שידור חי # סטלני פישר, עמוס ידלין, הגנרל האמריקני בדימוס פטראוס ועוד. הנושא- ''העולם על פי טראמפ''בתגובה להודעה מספר 0
אפשרויות ניהול
ZioNLight
28.01.1917:01
10. # עיקרי הדברים שנאמרו : ''העולם על פי טראמפ '' # טקסטבתגובה להודעה מספר 8
מנחה: השגריר ד"ר עודד ערן
דיבייט כלכלי: ד"ר סטנלי פישר | פרופ' פרנסואה הייסבורג
דיבייט מדיני: גב' ג'יין הרמן | פרופ' איגור יורגנס
דיבייט ביטחון-מזה"ת: גנרל (מיל.) דיוויד פטראוס | אלוף (מיל.) עמוס ידלין
This panel addressed the implications of the Trump Presidency for domains ranging from global stability to U.S. engagement in the Middle East to the prospects of an Israeli-Palestinian peace.
What was, in your view, the most destabilizing decision this US president took in 2018?
Stanley Fischer (SF): The basic problem was that Trump decided to break the traditional arrangements of the US with its allies, and to break the system of military and economic agreements the US set up after WWII. The world economy does not work without a hegemon. The US was that hegemon, but no longer wants to be. The question is what will replace it. We will soon know what the trade agreement with China will entail, and depending on the outcome we will know to what extent Trump decided to hand over the world economy to China.
Jane Harman (JH): I’m not sure there is a world according to Trump, unless it’s Trump. Whatever he wishes to do, that’s his world. One of the destabilizing actions has been the decision, with no support in his administration or elsewhere (except perhaps in Turkey), was to withdraw from Syria. I would also note the impulsive decision to shut down the government, a colossally dangerous decision which showed the world that the White House and the US Congress are dysfunctional.
David Petraeus (DP): It’s still worth reading the tweets, but then follow the troops, the money and the policy. You may be surprised. For example, NATO is actually better off under Trump than under his predecessor, as the US is spending much more on defense. But when it comes to the destabilizing impact, there is a certain ambivalence about continued US leadership about the post-WWII rules-based order. But it’s an ambivalence, it’s not a certain withdrawal from the world stage. Note, for example, VP Pence’s comments all but announcing a new Cold War. The question is whether the US will go it alone or whether it will have allies and partners in standing up to a country which has given the world reason for grievances (Russia).
Igor Yurgens (IY): From the Russian standpoint, the decision to withdraw from the INF (Intermediate Nuclear Force) Treaty was a disaster. The end of SALT, the end of START, these would be very dangerous. Here, Russia is on the same page with Macron, Merkel and others in Europe. Trump pushed us to a more dangerous world than before.
Francois Heisbourg (FH): At the G7 meeting in Canada, Trump threw a few Starburst candies at Angela Merkel and said, “Don’t say I never gave you anything, Angela.” Why is this important? Trump has a vision, even if he doesn’t have a strategy. It’s a vision of a world without allies. At the G7 meeting in question, Trump promised to destroy the G7 itself and NATO. The Syria decision told us that speaking with a dictator can be followed by a tweet indicating, “We are out.” This could apply to South Korea, to NATO, and so on. The other destabilizing incident was the removal of James Mattis.
Amos Yadlin (AY): Last year, the concerns about Trump were huge and revolved around the prospect of going to war. The pressure on North Korea, the South China Sea, these seemed to portend war. But in 2018, what I found encouraging is that tweeting is not killing anyone, it’s not sending aircraft carriers anywhere, and it’s not arming nuclear missiles. War with North Korea, an attack on Iran, and even a kinetic confrontation with Russia haven’t come to pass.
Has the US President eroded deterrence of rogue states from pursuing their nuclear plans?
DP: Deterrence is founded on an adversary’s perceptions of your capabilities and your will. Iran has seen the US use force twice in Syria, so it likely wonders whether this president will use force, likely more than they wondered under his predecessor. With respect to North Korea, at the very least, the meeting between Trump and Kim Jong Un resulted in a slowing down of nuclear testing. It hasn’t resulted in a resolution, and we still don’t have a full inventory of North Korea’s capability. But the target of those talks was China, and there are signs they did have a deterrent effect.
AY: Deterrence is more difficult to achieve against building a force than it is against the use of an established force. So on the matter of developing capabilities (ballistic missiles, for example), deterrence in Iran and North Korea has been much weaker. On the nonconventional Iranian activity, the Americans are basically doing nothing – but this is similar to Obama’s approach, though there the reasoning was because the Administration didn’t want to jeopardize the nuclear deal.
IY: We had an illusion that Trump would be friendly to Putin, but the American system is much more sophisticated than some of our calculations. So we’re currently in a more difficult situation. Some conspiracy theorists would say, for Trump to get out of Syria drags Russia deeper in. So if I compare Obama and Trump, Obama/Kerry were a gift to us compared to Trump/Bolton.
DP: Russia is seen as having “won” in Syria, but that’s far from a given. And the sanctions on Russia are having powerful impacts on its economy. So the picture is more mixed when it comes to Russia. China has continued its extraordinary growth in the last few years.
Is Trump totally wrong in the aggressive policy toward China, given the trade balance between China and the US?
SF: Almost totally wrong, yes. This is a way of getting the Chinese to stop some of the measures they’re taking, including getting technology transfers “in an unusual way.” Something had to be done about that. But what he’s done is open the door to a terrible trade system. Once you start using tariffs on particular goods, you’re in a different world, one in which corruption is the main method of getting changes in the tariff structure. We’ve been there before, though not in the US and not in Israel, but in other parts of the world, and it took us a long time to dismantle such a system. It doesn’t work, it’s not efficient, and it’s just not a good idea. He won’t get long-run results.
JH: Trump is right on the theft of intellectual property, an issue the Obama administration was too timid about. But he’s using a sledgehammer, not a scalpel, against countries including Canada (!). Our strength in the US is in our economy, and yet the conversation remains stuck on kinetic and nuclear operations.
What is the European view of the trade wars?
FH: Some may think Europe is in terminal decline, but the fact is we’re the largest trading bloc in the world. So when Trump began the trade war with China in March 2018, Brussels sent feelers to Washington, but because in Trump’s world any sign of engagement is seen as a weakness, the response, instead of saying “let’s gang up on China together,” Trump slapped tariffs on European aluminum and steel. So if Europe was getting ready to go up against China, it’s now doing that despite the US and not in concert with the US.
Let’s zoom in on the Middle East. Is Trump totally wrong, from the US standpoint, to pull out from the Middle East? Can some of the traditional allies in the region survive in the US’ absence?
AY: From the Israeli perspective, I would stress that it’s important not to panic. Also, be slightly paranoid. In other words, we need to wait and see, and acknowledge that the US is not entirely leaving the region. They don’t want boots on the ground, but Israel will never ask Americans to spill blood for us. We do hope that the US will continue to remain our key strategic ally.
DP: I dispute the premise that the US is withdrawing from the region. The fact is the US still have huge bases around the region. I don’t think the US is going anywhere. The real question is what about the withdrawal from Syria, and what about the desire to draw down forces in Afghanistan? We need to ensure that Iran can’t establish a ground line of communications from Tehran into southern Lebanon. This is crucial. So if we pull out of Tanf, it will be used by the Iranians to that end. We also need to be concerned about the fate of those alongside whom we fought. And in Afghanistan, too, I’d question how we can achieve our objectives without a presence on the ground.
JH: It’s just a political fact that in the US there is war fatigue. Both Obama and Trump ran on campaigns to get us out of wars in the region. But are we withdrawing from the region? We can’t. There is no way the US will ever abandon its commitment to the existence of the State of Israel. But additionally, there are huge dangers in the region based on the possibility of miscalculations.
Let’s move on to the Israeli-Palestinian conflict. Is the Deal of the Century even relevant or important?
SF: If the Deal of the Century solves the Israeli-Palestinian conflict, then it’s worth it, yes. But what we’re seeing now looks very much like a plan to give Israel everything it wants and to abandon the Palestinians. And that’s not a recipe for a resolution.
JH: I’m not sure what the deal contains, and I’m not even sure we’ll ever see it. The way to solve this is an all-in deal, not a five-minute proposition.
DP: I don’t know what the deal contains. But I have come away with a sense that folks in the administration have been very deeply engaged in this over the past few years. I don’t believe the political leaders on either side, especially on the Palestinian side, are in a position to agree to a deal and make it a reality. This may not be the time for a homerun, but for singles and doubles.
IY: Russia is back in the Middle East, and we’re playing on all fields as a balancing force. Good relations with Iran, with Turkey, with Israel, and historically good relations with Palestinians, Syrians and so on. So we’re in a good position to help. Russia-Israel relations have never been as strong as they are today. Putin understands the role of Israel in the Middle East, and the place of Jews in the Russian Federation.
FH: I must admit I forgot what the Deal of the Century was all about. Nothing will happen if the Israelis and Palestinians don’t work out the problems between themselves. Arab states can offer support, Iran can be bludgeoned, and so on. But I’m not holding my breath and my expectations are as low as they were a year ago.
To Amos: Is there a way we can influence the content of the deal before it is released?
AY: Any “Deal” should come in the first year of a Presidency. Any more time and we reach the midterm elections, then an election in Israel. So one lesson is that if you want to offer a deal, best to do so in the first year of your first term. The West Wing deserves a medal for keeping this a secret. I am not optimistic about the possibility of reaching an agreement in the short term, but the INSS has presented a plan that a real leader in Israel can seize.
אפשרויות ניהול
ZioNLight
28.01.1917:54
11. # הצגת מתווה הפרדות מהפלסטינים של ה-INSS | תא''ל (מיל.) אודי דקל |#בתגובה להודעה מספר 0
אפשרויות ניהול
ZioNLight
28.01.1917:59
12. $ הפערים בין ישראל ליהדות ארה''ב: סיבה לדאגה? #בתגובה להודעה מספר 0
שפירו פותח ומספר שפגש כשגריר ארצות הברית בישראל הרבה קהילות יהודיות שונות, ומצא שהקהילות היהודיות בארצות הברית והישראלים לא מכירות מספיק, וחסרו מכנה משותף על מנת לגשר על הפערים ביניהם. למשל בנושא הסכם הגרעין או משבר הכותל. שפירו טוען שקיימת משוואה לפיה חיזוקה של ישראל יתאפשר דרך חיזוק היחסים בין המדינה ובין יהדות ארצות הברית, ולהיפך, פגיעה בקשר בין ישראל ובין יהדות ארצות הברית תוביל להחלשתה של ישראל.
שפירו מבקש מחברי הפאנל להתייחס לדבריו של שחר בהצגת הנושא ומציג את השאלה האם אנחנו מתמודדים כעת עם משבר ביחסי ישראל ויהדות ארצות הברית ומדוע זהו עניין של ביטחון לאומי עבור ישראל.
רודרמן עונה ראשונה, מתארת שכשהיחס בין הצדדים שלילי קשה לגשר על פערים, ושזו לא הפעם הראשונה של פערים בין יהדות ארצות הברית וישראל. לעמדתה זוהי תקופה מאתגרת ביחסי הצדדים, ויהדות ארצות הברית בעצמה נתקלת באתגרים רבים מבית. מצד שני, ישראל כבר לא מדינה חלשה ובמשבר שנזקקת ליהדות ארצות הברית, וכיום רואה דברים מעט אחרת. עצם התחזקותה מובילה לפערים. לדבריה, נדרשת מטרה משותפת לישראל וליהדות ארצות הברית. בעבר הייתה כזו והיא עצם קיומה של ישראל, אך כיום אין כזו כי ישראל כבר מדינה חזקה ובטוחה. יהדות ארצות הברית צריכה להתאחד ולהבין מה תפקידה ביחס לישראל. במקביל, על מדינת ישראל להתייצב ולהבין שהיא מדינה של אזרחיה ובמקביל גם בית לאומי לעם היהודי באשר הוא נמצא. בנוסף רודרמן טוענת ששני הצדדים החליטו להתמקד בנושאים הכי קשים, דוגמת סוגית הדת, במקום להתחיל לבנות מכנה משותף בנושאים יותר קלים ונוחים לגישור.
ג'יין אייזנר מסכימה עם רודרמן. מבקשת להגדיר את המשבר כפער אמיתי בהבנה של שני הצדדים אחד את השני. הקהילה היהודית עוברת שינויים פנימיים וצריכה להחליט מה ברצונה להיות ומה תפקידה מול ישראל צריך להיות. אייזנר חושבת שהרצח בבית הכנסת בפיטסבורג מהווה נקודת מפנה, בכך שישראל לראשונה הבינה שמתקיימים פשעי שנאה כלפי יהודים בארצות הברית שלא קשורים לשנאה לישראל. הרוצח פנה נגד הקהילה היהודית לא בגלל תמיכתה בישראל אלא בגלל תמיכתה במהגרים בארצות הברית. מתארת את האירועים שאחרי הרצח, שכללו מפגשים משותפים בין קהילות שונות ורואה בהם נקודת מפנה חיובית עבור היהודים בארצות הברית, ולעומת זאת נתקלו בביקורת מצד ישראלים בגלל שחלק מהקהילות לא נתפסות כמספיק יהודיות. בהקשר אחר, לעמדתה רוב גדול ביהדות ארצות הברית מודאג מהנשיא טראמפ ומודאג בהתאם מהמשך הכיבוש הישראלי, ואלה שני קצוות שמגדירים את עמדות יהדות ארצות הברית ושיש לעסוק בהם על מנת לגשר על הפערים.
גרינבלט טוען שהיחסים הנוכחיים בין ישראל ויהדות ארצות הברית זהו אתגר ולא קושי. שני הצדדים בטוחים כל אחד בדרכו, כשהקהילה היהודית בארצות הברית בטוחה בעצמה אך יותר ליברלית ופלורליסטית, ופחות דתית מאשר הקהילה היהודית הישראלית. בהקשר אחר, גרינבלט לא מסכים עם הטענה שהדור הצעיר מקרב יהדות ארצות הברית אבוד, אלא שהם פשוט פעילים ופועלים על פי ערכים יהודיים בדרכם שלהם. בנוסף טוען ששני הצדדים לא אוהבים שהצד השני מטיף להם, ויהודים בארצות הברית רואים בשלילה את ההתערבות הישראלית בדרכם. לדבריו, יהודי ארצות הברית ימשיכו להיות ולנהוג כיהודים גם אם זו לא בדיוק הדרך שיהודים בישראל רוצים.
רודרמן טוענת שחיוני ששני הצדדים ידברו ויפתרו את הבעיות ביניהם. אם יאבדו את השותפות כי לא מצאו מכנים משותפים, או כי לא היו מספיק רגישים לצרכי הצד השני, יהיה קשה להתאושש מהשבר. ישראל היא הבית הלאומי של כל העם היהודי ולכן חיוני לשמר את הקשר ולהבין שזו אחריות שלנו כישראל לשמר את הקשר עם יהדות ארצות הברית. מסכימה עם דבריו של יו"ר הסוכנות הרצוג שחייבים לשמר את הקשר ושאף מחלוקת פוליטית לא יכולה לקעקע אותו. לדבריה, לישראל לא תמיד ברור מה תפקידם של יהודי ארצות הברית ביחס אליה, ולכן כשמועברת כלפיה ביקורת מצד יהודי ארצות הברית היא נתפסת קשה כי הגבולות בין הצדדים לא ברורים. בנוסף רודרמן טוענת שליהודי ארצות הברית קל לבקר את ישראל אך קשה להסתכל פנימה ולראות את הקשיים של הקהילה היהודית האמריקנית עצמה, ואת המחלוקות הפנימיות בתוכה. היא מספרת שקרן רודרמן זיהתה את הפערים והחליטה לפעול לחינוך דור המנהיגים של שני הצדדים. כחלק מכך יוזמת מפגשים של עיתונאים, חברי כנסת ומובילי דעת קהל בהם הם יכולים ללמוד ולהכיר את הגורמים השונים ביהדות ארצות הברית ויוזמת קמפיינים לחיזוק הקשר, כולל דרך תכנית באוניברסיטת חיפה.
שפירו מבקש התייחסויות לחדירה הישראלית לנושאים שבמחלוקת בארצות הברית, ומבקש מאייזנר להתייחס לכך. אייזנר טוענת שנאום נתניהו בקונגרס היה נקודת מפנה מאוד חשובה, כי גרם ליהודי ארצות הברית להחליט בין הנשיא אובמה בו תמכו, ובין ישראל שהתייצבה נגדו. כיום הקשרים בין נתניהו וטראמפ גם מעוררים יחס דומה, כי רוב יהודי ארצות הברית לא תומך בטראמפ והתמיכה הדו-מפלגתית בישראל הולכת ומתערערת. כיום יהודי ארצות הברית כבר לא מסכימים לתמוך בישראל רק בגלל שהיא ישראל, בעוד הם מתנגדים למדיניותה.
אייזנר ממשיכה ומתארת שיהודי ארצות הברית הם מיעוט קטן במדינה ולכן יש ערכים שחשובים להם כמיעוט, ביניהם ערכים ליברלים של סבלנות וצדק חברתי, בעוד ליהודי ישראל הערכים האלה פחות חשובים. עוד טוענת שבממסד האמריקני הנוכחי יש נציגים יהודים אורתודוקסים, אך הם מייצגים מיעוט מקרב יהדות ארצות הברית. מסכמת את טענתה ואומרת שישראל צריכה להבין יותר טוב איך יהודי ארצות הברית פועלים בתוך אמריקה, והבנה שכזו תסייע לשפר את הקשר בין הצדדים.
שפירו מבקש מגרינבלט להתייחס לאנטישמיות מימין ומשמאל בארצות הברית. גרינבלט טוען שהוא מאוד גאה בתמיכתו בממשל אובמה ומסתייג מדבריה של אייזנר לגבי הבחירה בין אובמה ונתניהו. לדבריו הרטוריקה של תומכי העסקה מול איראן הציבה את הנושא כבחירה בין הצדדים. בנוגע לאנטישמיות, גרינבלט מתאר שב-ADL מזהים בשנים האחרונות עלייה משמעותית בביטויי אנטישמיות בארצות הברית, בעיקר מימין מצד תומכי עליונות לבנה וניאו נאצים. מבקש לחדד שמעט אנשים מביעים עמדות אנטישמיות, אך הקיצוניים מרגישים יותר חופשיים לפעול ומסייג שהקיצוניים מימין לא מייצגים את הרוב השמרני כפי שהקיצוניים משמאל לא מייצגים את הרוב הליברלי. מכאן, לטענתו, עולה השאלה מה יכולה מדינת ישראל לעשות כדי לסייע ליהודי ארצות הברית בהתמודדות מול האנטישמיות. התשובה לשיטתו מורכבת מכך שלישראל אסור להטיף ליהודי ארצות הברית, אלא להקשיב לצרכיהם. בנוסף, על הממסד הישראלי לכבד את הפלורליזם של יהודי ארצות הברית, למשל שמנהיגים ישראלים לא יגיעו רק לאירועים של איפא"ק אלא גם לקהילות רפורמיות, וינהלו עימן קשר.
לסיכום, אייזנר מספרת שהיא מזהה בישראל זרמים חמים רבים של משפחתיות חזקה שלא מתקיימת בארצות הברית, ועל יהודי ארצות הברית ללמוד מיהודי ישראל. מצד שני על יהודים בישראל ללמוד מיהודי ארצות הברית איך להתייחס לאחר ולשונה מהם. כל צד צריך לזהות את הנקודות שמייחדות אותו ושמאחדות ביניהם. גרינבלט אופטימי ומציין שהקשר התרבותי בין ישראל וארצות הברית מאוד חזק ומכך ההבנה ההדדית יכולה להתחזק בעתיד. שפירו מסכם וטוען שהקשר בין שתי הקהילות כנושא של ביטחון לאומי ישראלי עולה בתודעת שני הצדדים.
אשכול 25352
