כשיו"ר האיחוד הלאומי כתב היום שהחיבור עם עוצמה יהודית לא בא להם בטבעיות, רבים הרימו גבה. לא רק בגלל הקירבה האידיאולוגית, אלא גם בגלל ההיסטוריה. ב2009 היו אנשי עוצמה יהודית (שנקראו אז "ארץ ישראל שלנו") חלק בלתי נפרד מהאיחוד הלאומי, ומיכאל בן ארי היה נציגם בכנסת.
בעבר היתה מפלגת האיחוד הלאומי, כשמה, איחוד בין מפלגות לאומיות. המכנה המשותף ביניהם לא היה קשור לציונות הדתית אלא לאידיאולוגיה של ארץ ישראל השלימה, עידוד הגירה וכדומה. היו בה מפלגות חילוניות כמו מולדת של רחבעם זאבי, חירות של בני בגין, התקווה של אריה אלדד, ישראל ביתנו של ליברמן, שאמנם לא דוגל בארץ ישראל השלימה אבל כן מתנגד למעמדם של ערביי ישראל. וכן, גם אנשי עוצמה.
עם השנים זנח הימין החילוני את רעיון "אף שעל" וארץ ישראל השלימה, והדתיים נותרו היחידים שדוגלים בו. זה גרם לכך שבאיחוד הלאומי נותרו רק מצביעים דתיים, והמפלגה מצאה את עצמה מתחרה על הקולות של המפד"ל (הבית היהודי) בלבד. על מנת להמשיך להתקיים היא נאלצה להפוך למגזרית יותר.
גם השתלטותו של בנט על המפד"ל האיצה את התהליך הזה, כי התרחקותו של בנט מהמגזר יצרה וואקום והצורך בנציגות מגזרית מצא מענה דווקא אצל האיחוד הלאומי. באיחוד נותרה רק מפלגה היסטורית אחת: תקומה.
ומכיוון שהמפלגה כבר לא מסמלת רק רעיון אלא הפכה למגזרית, כל גורם זר עשוי בעיניה להפריע לה בתחרות מול המפד"ל. לכן הלכו באיחוד הלאומי קודם לאיחוד עם האחות המגזרית, חרף העובדה שזאת כנראה טעות מבחינת סמוטריץ', כי הבית היהודי היה כנראה מגיע בכל מקרה לאיחוד, בגלל שתיית קולות מכיוון בנט.
אז התשובה העמוקה ההיסטורית לשאלה למה קשה היום לאיחוד הלאומי לחבור לעוצמה יהודית היא: הימין החילוני זנח את רעיון ארץ ישראל השלימה.
אשכול 25430
