מכתב מהרבי מליובאוויטש על הצורך של האדם להיות בחברת אחרים ומשל מלימודי שחיה:
מאשר הנני קבלת מכתבה . . בו כותבת אודות מצב רוחה [הלא טוב] וכו'.
וכמדומה כבר כתבתי זה כמה פעמים, שלפי דעתי וכן ראיתי גם במוחש, כל אדם, מבלי יוצא מן הכלל, מדיני הוא בטבע [זקוק להיות בחברת אחרים], אף שכמובן לא כל אחד במדה שוה. וכשמשתדלים להתנהג היפך טבע זה מובן שזה מביא לידי תסבוכת ("קאמפליקאציעס") וכדומה.
ואצל אלו שמאיזה סיבה שתהיה קשה עליהם ההתערבות עם בני אדם, הרי אין עצה, כי אם על-דרך לימוד השחיה במים, שזה [לימוד השחיה] בלתי-אפשרי לפני הכניסה במים אפילו כשעומד בסמיכות לשפת הנהר. ועליו לקפוץ במים ואז, בדרך ממילא יתחיל לימוד ענין השחיה וסוף-סוף ילמדנו. וכל אריכות המחשבה בעת עמידתו על שפת הנהר, איך ומה ובאיזה אופן ילמוד לשחות, אין בזה תועלת, כי אי אפשר לימוד הנ"ל אלא במים.
ולאחרי בקשת סליחתה, כן הוא בדיוק בהנוגע אליה אשר במכתביה מביאה טענות לחיוב ולשלילה בעסק מסוים הכרוך במסיבות בני אדם ובחברתם, אלא שהדיון שלה בזה [הוא כשנמצאת] בישיבתה בחדרה או ב"ד' אמות" [המקום הפרטי] שלה.
מובן וגם פשוט שאין כוונתי להטיף מוסר, אלא לנסות עוד הפעם אולי יועילו דברי על כל פנים בפעם הזאת, אשר תקפוץ לתוך איזה ענין שבעל כרחה (על-כל-פנים בימים הראשונים) תהיה בין בני אדם מחוץ לביתה. ותקותי חזקה אשר במשך זמן לא ארוך, לא תצטרך עוד להבעל-כרחה ותראה רוב הענין ורוב התועלת גם בשביל זולתה של חברת בני אדם, שהרי לא לחנם נברא האדם בטבע להיות מדיני.
ונפלאים דברי רבותינו זכרונם לברכה, אשר הוראה הם להלכה למעשה בחיי היום יומים, אשר כל דבר שבקדושה הוא דוקא "בי עשרה" [מנין של עשרה אנשים], לא רק רבים סתם אלא רבים בשלימות. וידוע גם כן פתגם החסידות, הנאמר בשם כמה מגדולי תורת החסידות, אשר גרוע יותר להיות יחידי בגן עדן מאשר להיות וכו' [בגיהנם, אבל] יחד עם יהודים נוספים.
ובהמצאנו בשילהי חדש אלול הוא חדש הרחמים רחמיו של הקב"ה שהן בלי גבול, יהי רצון שתתחיל הזזה מוחלטה לטוב ותבשר טוב בזה. בברכה לבשו"ט ולכתיבה וחתימה טובה.
מקור: אגרות קודש חי"ח עמ' תקלד-ה
*לע"נ בתנו הטהורה חיה-מושקא ע"ה בת יבדלט"א חיים יהושע יהודה ובת-חן*
אשכול 26656