החופשה הבאה שלך מתחילה כאן
פורום בית המדרש אשכול 26665

רוזנצוייג 26.07.2110:51

''פרשת ואתחנן'' - הר נבו – כמוטיב ספרותי שמאיר את חיינו / הרצל חקק


פרשת השבוע "ואתחנן" מעלה בפנינו צעקה לא נגמרת, התחנון של
משה רבנו להיכנס לארץ המובטחת. הנה המנהיג האהוב, המחנך,
המוביל, האם נעמוד מנגד?
משה מקבל בשורה מרה – וחש שכל חלומותיו מנגד. לארץ
האהובה לא ייכנס. האמנם?
חכמינו האירו בהעמקה את הכּאב של המנהיג השבור, 515 תחינות
של משה - והבקשה לא מתקבלת. 515 תפילות כגימטרייה של
המילה 'ואתחנן'.
משה משקיף מלמעלה, נופי הארץ הטובה לפניו.
הנה הארץ בהישג יד, כל תאוותו היא להרגיש שהגשים את היעד,
שהמטרה הושגה. לאחר מסע מפרך הביא המנהיג את עמו אל קצה
היעד. האם יוכל לעבור את הירדן, לקחת אותם בבטחה אל המנוחה
והנחלה. הן כה סבל, עבר משברים, נדרש לשנות את עמו, לחנך
אותם, להקנות להם נשמה של בני חורין. האם כל המפעל הזה יֵרֵד
לטמיון?
הוא זועק ומתחנן.
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר
בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג', כ"ג-כ"ה) .
לב מי מאתנו אינו נמס למִשמע הצעקה החוצה רקיעים?
הוא רואה את הטוב שנלקח ממנו:
הארץ הטובה...ההר הטוב...
אנו חשים את רעידת נימי נפשו, את הצער והייסורים. מאות
תחינות. והתשובה מרה.
הערעור נדחה.משה אינו ראוי לסליחה, האל עוצר בעדו:
"רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (שם, כ"ו) .
המנהיג כמחריש. מה עוד יוכל לומר. לרגע שב אלינו הצער של
אהרון לנוכח הבשורה המרה, ונזכרנו בשתיקה של אהרון – "ויידום
אהרון"
משה על ראש ההר, האם יתבשם מאוויר הפסגות?
כל כולו מיטלטל. הוא מתחיל לחוש את הפער המשווע בין הפִּסגה,
עליה הוא ניצב, לבין עומק התסכול. משה משקיף מהר נבו אל
הארץ הנכספת, ויודע, שנכזבה תוחלתו, הוא לא יוכל להיכנס לארץ.
הגזירה נחתמה.
עצב זה של האיש הסובל לופת אותנו, אנו חשים כמה ונצבט לבו,
זה משה המנהיג בודד ברוח הקרה מעל הר נבו.
"עצב נבו" – זה הביטוי המצמרר שטבעה המשוררת רחל.
הנה לפנינו עצב, שקשה לנסח במילים. מעמד מיתולוגי זה הפך
למוטיב ספרותי נצחי בשירה של רחל המשוררת, בשירה 'מנגד'.
מִנֶּגֶד - רחל
קַׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קֶַׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הְַׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
חורף, תר"ץ
"איש ונבו לו" – כותבת רחל. אין זה רק כאבה שלה, אין זו רק
תחושתה שלה, שיש מצבים נואשים. והשיר מתאר כפיים נפרשות,
האיש השבור הרואה מנגד. רחל הותירה לנו מצבה שירית, התמונה
נוגה ומייסרת:
בן אנוש ניצב בודד, מבין שהוא חוסר אונים, עליו להשלים: המטרה
לא תושג. והאמת המרה נחצבת באבן – אין לך אדם שכל מבוקשו
ניתן להשגה. המושג 'עצב נבו' הפך להיות סמל נצחי – יש יעדים,
שאין האדם יכול להגשים, יש געגועים, שנותָרים ללא מימוש.
הבית האחרון בשירה של רחל אכן העיד על חייה, על תחושתה של
הכותבת, בפסגת הבדידות שלה. בתחושה שהעצב הזה ילווה
אותה עד הסוף. הבית הזה אכן נחרת כמשפט בן אלמוות על מצבת
הקבר שלה במושבה כינרת.
מי שקורא את סיפור חייה – לומד כמה תחנות עצב היו בדרך:
כשרחל חלתה המושבה כינרת, הרחיקה אותה והיא חשה נבגדת.
היו אוהבים שזנחו אותה ברגעים הקשים. נעזבת. אהבות נכזבות
שהותירה אותה ללא הארץ המובטחת.
"עצב נבו" הוא רק אחד מני רבים:
משוררי התקומה שלנו אכן הנחילו לנו משפטי מפתח, שהיה בהם
לתאר הלכי רוח של תקופתם, מצבי נפש שליוו את המפעל הציוני
בדרך לתקומה. התקומה לא הייתה רק מפעל של החייאת ארץ,
מדובר היה בסיפורים אנושיים, בחלוצים שעברו משברים. הספרות
העברית הלכה לפני המהפכה הציונית. הסופרים והמשוררים ביטאו
דור שלם.
האם הדור הצעיר היום חש את החלומות שהיו, את הסיפור האנושי
שיצר את המציאות שבה אנו חיים? האם אנחתם הכואבת או תחוש
הגיל ברגע של ניצחון – האם משהו מכל זה נשאר בלבבות?
לצערנו, יש איזה ריחוק את הדור הצעיר היום מאבני היסוד של
הספרות העברית, של הזיכרון הלאומי. האם הדיסקט של התחייה
הציונית הולך ונמחק?
כתבנו בעקבות סופרי דור התקומה, חשנו צורך לנהל דו שיח עם
היצירה העברית לדורותיה. השמות שקיבלנו – הרצל ובלפור – היו
הד לרוח התקופה. נולדנו שבועיים לפני קום המדינה.
במשך השנים הופענו לפני קהלים שונים. היה חשוב לנו להופיע
בבתי ספר, לפני קהל צעיר במתנ"סים. וכמובן גם במחנות צה"ל
הרצינו לפני חיילי צבא הגנה לישראל, דרך קצין חינוך ראשי. הכאב
הגדול ביותר היה להיווכח, שמושגים מיתולוגיים מתולדות המהפכה
הציונית, מההיסטוריה הספרותית שלנו, אינם מוכרים להם.
התחושות של דור התקומה כמו אבדו בחלל ריק.
אתה מופיע בפני קהל ומאמין שמושגי יסוד הם מובנים מאליהם.
ומתברר לך, שיש לעתים דו שיח של חרשים. אתה משמיע ביטויים,
שהם אבני דרך – ואתה חש באכזבה: הקהל אינו מבין על מה אתה
מדבר. אתה אומר את המילים 'עצב נבו' ויש שתיקה.
אתה מנסה לרגע משפט אחר:
"רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה"....
ואין איש מבין, על מה אתה מדבר.
אתה חש קוצר יד, ליבך שלך סף דמעה.
יש דממה מֵעבר לקו.
אתה מדקלם להם: 'רְאי אדָמה כי היינו בּזבזנים עד מאד", ויש
שקט.
האם בּזבזנו שנות חינוך לָריק?
והנה עוד אפשרות - "עוד חוזר הניגון". זה לא מזכיר להם כלום.
לאן הוא חזר? היה ניגון?
הלב מתחמץ:
כיצד נוכל להמשיך את מסלול התרבות היהודית, כשלפתע יתברר,
שהנחל יבש. שאֵין מקשיב בצד השני של השפופרת.
התחושה היא, שנגיע בצער וביגון לשוקת שבורה: לאותו עצב נבו.

מי שהיטיבה לעמוד על כך במרבית מחקריה היא פרופסור נורית
גוברין:
כבר בכרך ה' ידעה נורית גוברין להזהיר אותנו מפני אותה תרבּות של שִכְחה,
של מחיקת דיסקטים. את המוטו הזה להנחיל ולא לשכּוח, היא צורבת באותיות
של אֵש, בכרך ה' של קריאת הדורות- תשע"ה-2015:
וכך כתבה גוברין בעמוד הפתיחה:
"מאֵרת השִכחה פקדה ופוקדת לא רק סופרים מתקופת ההשכלה, אלא גם את סופרי המופת
של תקופות מאוחרות יותר" – והיא מחדדת את הנקודה הכואבת עד קצה: "חרב השִכחה
מאיימת כמעט על כל הספרות העברית, לרבות זו הישראלית. מרבית הסופרים שייכים
למשפחה המפוארת, משפחת הנשכחים".
קריאת הדורות של נורית גוברין היא צלצול השכמה, פעמון הזיכרון. השליחות
להנחיל – היא השליחות לחבר בין זמנים. יש בכך הֲעברת לפיד במרוץ שליחים,
כבוד לדו שיח, עושר לזהותנו:
"ללא הַכּרת הֶעָבר אין הווה ראוי לשמו, והעתיד מי ישורנו?!".
(עמ' 10.(
הנה אנו מתקרבים לרגע הכואב. עוד כמעט-קט נעמוד על פסגת
ההישגים של מדינת היהודים המתחדשת, אבל נחוש חסרי אונים,
נרגיש הרגשה מרה, שלא הגענו אל הארץ המובטחת. שהקמנו
מדינה חלולה ללא תוכן שמתחבר למקורותינו.
במשך השנים פרסמנו אני – הרצל חקק – ואחי בלפור חקק –
שירים רבים שבּהם התכתבנו עם משוררי העבר. החינוך בוודאי
עשה את שלו. ספרינו זכו להתייחסות, ולשמחתנו היו גם מבקרים
שנגעו בקשר בין השירים לבין ציר ההתחבּרות ליצירת הדורות.
פרופסור נורית גוברין, פרופסור שמואל מורה, הסופר בן ציון יהושע,
ד"ר דינה לוין, המשוררת שושנה ויג, המשוררת אסתר ויתקון –
ומבקרי ספרות נוספים האירו פן זה בשירתנו, בסקירותיהם הוצגו
הדיאלוגים שלנו עם השירה העברית.
העם היהודי, תולדותיו, היצירה שלו, כל אלה היו ונשארו - חלק מן
הזהות שלנו. נראה לי, שבכתיבתנו ייצגנו תקופה. שיקפנו דור אחר.
כך גדלו רוב הילדים מאז קום המדינה. השאלה היא: היכן נוצר
השֵבר?

מגיל צעיר חונכנו על ברכּי השירה, שהובילה לַתקומה: בבית הספר
אליאנס, שבּו למדנו, דרשו מהילדים לשנן שירים בעל פה. בדיעבד
מתברר, שאותה שירים אולי נכפו עלינו, אולצנו לדקלם אותם. נכון,
אולי נעצו בנו שיניים. אבל - השאירו לנו מגדל שֵן מרהיב.
הביטוי 'ושיננתם לבניך' אכן יצר מציאות. הילדים המשַננים למדו,
קלטו, הפנימו, נקשרו לשירים המכוננים. רוח טובה טלטלה את ילדי
התקומה. המשננים לבשו רוח אחרת, היו לילדים שונים. המשנָה
חלחלה בין השיטין.
הנה שני שירים מתוך מחזורי שירים שפרסמנו בעבר.
שיר שלי על רחל המשוררת, רחל בלובשטיין – על עֶצב נבו. ובצדו
שיר של בלפור חקק על המוטיב 'נבו' בדרך שבה נקשר למשורר
תקומה אחר, אורי צבי גרינברג – אצ"ג.
שני שירים - הרצל חקק ובלפור חקק:
הנה שירו של הרצל חקק על אותו 'עצב נבו' – ובשיר זה יש קישור
לעצב האנושי שהואר בדמויות מקראיות – הסבל של רחל אמנו,
ייסורי חוה שנידונה לגורל מר – 'בעצב תלדי בנים'. בשיר של הרצל
חקק הכותרת היא 'בעצב תלדי שירים'. הנה השיר:
בעצב תלדי שירים
הרצל חקק
יְמֵי חֶשְׁוָן, אֵלֶּה הַיָּמִים. חָשָׁה שָׁבָה
לַחוֹלְמִים, לְבָנֶיהָ. אֵם קְדוּמָה.
עֶצֶב, יֶלֶד נֶעֱזָב בִּלְעָדֶיהָ.
דֹּורוֹת בִּקְּשָׁה מַרְגוֹעַ, עוֹרֶגֶת.
נֶחָמָה לָהֶם, וְא מִנֶּגֶד, לִרְאוֹתָם
שָׁבִים בִּשְׁבִילָהּ, שָׁבִים לִגְבוּלָם.
חֶשְׁוָן מַר, א נִשְׁכַּח מִלִּבָּהּ אוֹתוֹ
מִשְׁבָּר. צִירֶיהָ עַד רֶדֶת, לֶדֶת.

עֶצֶב עֵדֶן נִצְחִי וְאַהֲבָתָהּ. דִּמְעָתָהּ
בַּכִּנֶּרֶת, נוֹשֶׁקֶת לְבִתָּהּ. שָׁבָה לִגְבוּלָהּ,
"הֲתִשְמְעִי קוֹלִי", תִּלְחַשׁ, תְּבַקֵּשׁ:
"כָּמוֹנִי בְּעֶצֶב, בִּדְמָמָה. עַל עַצְמָה".
לְיַד מַחְבֶּרֶת, עֵינֶיהָ שׁוֹקְקוֹת.
צוֹפָה נֶעֱלָפָה וְיָדֶיהָ רֵיקוֹת.
אוִּרי שֶׁלָּהּ, מָתַי לוֹ תִּקְרָא.
"הָבָה לִי בֵּן", לָהּ יְדֵי עֲקָרָה.
אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שְׁחוּפוֹת כּוֹתְבוֹת,
פִּיּוּט נֶאֱצָל עַל עֶצֶב נְבוֹ.
"בֵּן לוּ הָיָה לִי", וְהָאָרֶץ מִנֶּגֶד
------ וְאֵלֶיהָ א תָּבוֹא.
והנה שירו של בלפור חקק – על חלומו של המשורר אורי צבי גרינברג להשיב
עטרת מלכוּת ליושנה, והכּאב לנוכח המציאות המרה:
משורר ונבו לו
בלפור חקק
מוקדש לאצ"ג
מְשׁוֹרֵר קָם וְהִקְרִיב מְנָחוֹת
וּשְׁלָמִים בְּשִׁירָיו, פְּסוּקִים לְהָעִיד
מְשׁוֹרֵר קָם לְהָשִׁיב
מַלְכוּת בֵּית דָּוִד.
אוּרִי צְבִי נָדְדוּ מִלָּיו מִקֶּדֶם.
אוּרִי צְבִי רָצָה לְהַחֲזִיר
מַלְכוּת הִַׁירָה לְיָשְׁנָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים
לְהִנָּבֵא אֵשׁ עֲצוּרָה
כְּדֶרֶ הַנְּבִיאִים.
בְּדַרְכֵי הִַׁיר בְּסֻלָּם וּמַדְרֵגָתוֹ
חִכָּה הַמְּשׁוֹרֵר לַמִּשִׁיחַ,
חִכָּה לְבִיאָתוֹ
כָּל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁעָבַר בְּשִׁירָיו
כָּל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁעָבַר בִּפְסוּקָיו
עוֹלִים יוֹרְדִים בְּחַוָּקָיו
עוֹלִים מִתְנוֹדְדִים בְּסֻלָּם.
אוּרִי צְבִי א הִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְתַקֵּן
תִּקּוּן אֶחָד:
תִּקּוּן עוֹלָם.
בְּסֻלַּם הַזְּמָן נָדְדוּ שִׁירַי אֶל קֶדֶם.
אֲנִי הַקָּרוֹב
לְרִצְפָּתו, לְשֻׁלְחָנוֹ הַמֻּזְהָב
בָּאתִי לִקְרֹא שִׁירָיו
בְּיִתְרָה גְּדוֹלָה
כְּקוֹרֵא אֶל נְבוֹ
נִקְדָּשׁ, מְחַכֶּה לִגְאֻלָּה
כִּלְבָבוֹ.
וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ
אֲחַכֶּה לוֹ בְּכָל חֲצוֹת
שֶׁיָּבוֹא.
שֶׁהוּא לִי הַמַּגִּיד
נֵצֵר מִבֵּית דָּוִד.
מתוך: רשות לתיקון עולם,


צילומים: תפארת חקק

העבר לפורום אחר
העבר לפורום:
סיבה:
תגובה חדשה
כותרת:
תוכן:
סמיילים:
הצג
עריכת אשכול
כותרת:
תוכן:
סמיילים:
הצג