בשנים תרנ"ד-ה גילו חכמי הרפואה עורק חדש במוח, אשר, עורק זה מועיל לזכרון ולהעמקה.
א' מבני הבית סיפר זאת בהתפעלות גדולה לרבי הרש"ב והרבי היה אז באמצע נטילת ידים לסעודה, ובכלל לא הי' סובל שהיו מדברים אליו אז, שאע"פ דין נחשבים רק דיבור או זמן כהפסק, מכל מקום, לא הי' סובל כשמפסיקים אותו אפילו במחשבתו בלבד.
הרבי הרש"ב הקשיב ולא אמר דבר.
לאחרי ברכה"ז ביקש שימתינו איזה זמן ונכנס לחדרו, והוציא משם כרך קטן בחסידות, כתב-יד של כ"ק אדמו"ר האמצעי, והראה, שמובא שם-בשש שבע שורות-אודות עורק זה.
הרבי האמצעי מבאר שם, שבמוח נמצא עורק שהוא מלא אידים, ומתנענע אנה ואנה, ועורק זה מועיל לזכרון ולהעמקה כאשר העורק נע למוח החכמה והבינה, הרי זה מועיל לזכרון, וכאשר לכיוון מוח הדעת, ה"ז מועיל להעמקה.
לפיכך אנו רואים, שבשעה שאדם רוצה להזכר בדבר מה הרי הוא *מרים* את ראשו, ואילו בשעה שרוצה להתעמק בדבר מה - *מכופף* הוא את ראשו. שאלו את הרבי: אם כן, היה האדמו"ר האמצעי פרופסור גדול.
השיב ע"כ הרבי הרש"ב: הוא - האדמו"ר האמצעי - ידע זאת, לפי שלמעלה ב"אדם העליון" ישנו ענין זה, וממילא ישנו בודאי גם אצל האדם למטה.
מוגש ע"י 'מעגל הסיפור החסידי
אשכול 26672