להורדת אפליקציה:
החופשה הבאה שלך מתחילה כאן
פורום סקופים וחדשות אשכול 502643

בית ישראל 25.09.1815:34

חחשוב שיידעו: היינו פה לפנ י

ננעל בתאריך 25.09.18 בשעה 15:45 על-ידי מייקל דה סנטה. סיבה: לא סקופ/חדשות, בנוסף להבא להקפיד על כותרת ברורה


אחרי שהותיר את חותמו האישי על התרבות הישראלית, יוצא יהורם גאון להשלים את מפעל חייו של אביו - משה דוד • הוא מבקש לתת לספרו של האב - "יהודי המזרח בארץ ישראל" - את המקום שלו הוא ראוי, ונאבק למען הכרה היסטורית בתרומתם המכריעה של מזרחים וספרדים להקמת המדינה ולהצלחת הציונות בראשית ימיה
דרור אידר
צילום: אריק סולטן


"הייתי חוזר ומחפש את אותו ילד שיושב על שרפרף ומשתעמם". גאון צילום: קוקו


"אבי היה חבר בקבוצה מאוד אקסקלוסיבית". מימין: משה דוד גאון, והבן יהורם עם הספר "יהודי המזרח בארץ ישראל"



גאון עם אסי דיין בסרט "מבצע אנטבה". למעלה: עם בני אמדורסקי ואריק איינשטיין ב"שלישיית גשר הירקון", ולמטה - עם חנה מרון ב"קרובים קרובים"




"היום אני איש עשיר מבחינת חוויות, מראות, דמיונות ותחושות". גאון


כשהוא נושק לגבורות, יוצא יהורם גאון לקרב תרבות מסוג אחר: להשיב אל דפי ההיסטוריה ואל הזיכרון הלאומי פרקים חשובים בעת החדשה, שנשכחו ואולי הושכחו. הוא עסוק מתמיד: הופעות ללא הפסקה בעברית ובלאדינו, עם התזמורת הפילהרמונית ועם הרכבים אחרים. הוא יושב על סרטו הבא עם הסופר א"ב יהושע שפרסם את "המנהרה" ועם המפיקה ליהי ירדני ("נבלות"). חוץ מזה הוא מצלם 40 פרקים נוספים לסדרת הטלוויזיה "סברי מרנן", ומקליט שירים חדשים עם המוזיקאי יעקב אליעזרוב בעיבוד של קובי אושרת, ומשדר בגלי צה"ל בימי שישי ועוד ועוד לעייפה.

אבל כל זה, עושה רושם, נראה משני לעומת החידוש העיקרי בפעילותו התרבותית: החייאה של ספרו המונומנטלי החשוב (והלא ידוע) של אביו, משה דוד גאון, "יהודי המזרח בארץ ישראל", שבו פרש האב דורות שלמים של חלוצים ובונים, אנשי רוח ומדינאים, רבנים ואנשי ספר - כולם בני ספרד ועדות המזרח, שפעלו בארץ ישראל ולמענה במאות הקודמות. אלה נעלמו מדפי ההיסטוריה, למרות שבפעילותם המדינית, הכלכלית והחברתית היו הבסיס והתשתית להצלחת המפעל הציוני.

עכשיו רוצה הבן, יהורם, לתקן את העיוות ולהשיב אל ספרי הלימוד ואל המסכים את הפרקים החסרים בתולדותינו, הפרקים החסרים שלפני הסדרה ההיסטורית המפורסמת "עמוד האש". אולי יקראו לפרקים הללו: "אנחנו היינו לפני". במשך השיחה הוא מדגיש, שאינו בא ממקום של קיפוח, אלא של צדק. לא לסלק את זכויותיהם של אחרים, אלא לפנות מקומות נוספים ליד שולחן הכבוד ההיסטורי של העם היהודי בעת החדשה. "צריך להרחיב את בסיס הידע של כולנו", הוא אומר. הציונות - על גלי העלייה השונים - לא היתה מצליחה להרים את מפעל האדירים של הקמת המדינה, לולא היו בארץ קהילות ספרדיות ומזרחיות שקיימו חיי מסחר ענפים, כלכלה ותרבות ביחד עם פוליטיקה מקומית ובינלאומית, כך שכאשר הגיעו חלוצי העלייה הראשונה והשנייה, היה מי שקיבל אותם. הנה, שיחה אחרת מהרגיל עם הבן בשם האב.

ההיסטוריה על החומות

נתחיל בעולם התרבות והאמנות. עמדת בצמתים היסטוריים משמעותיים בחייה התרבותיים של המדינה, ואני תוהה, כאדם צעיר שהגיע מירושלים, בנו של משה דוד גאון ז"ל, האם הרגשת בן בית בתרבות הצעירה של ראשית המדינה?

"ללא ספק. קודם כל, כי נולדתי בשכונת בית הכרם, שנוסדה כ"שכונת מוס"ים" (מורים וסופרים). הקצו אז חלקת אדמה במיוחד למורים וסופרים, במקום מאוד מרוחק ממרכז העיר. אבי היה מורה לעברית ולהיסטוריה, כך שגרו מולי צ'ריקובר, שאת ספריו למדנו, הסופר כרמון, הסופר אהרן קאבק, ואחרים".

אנחנו מדברים על שנות ה-‭40‬ וה-‭?50 ‬

"כן. דוד בנבנישתי, אבא של מרון, היה מנהל בית הספר 'בית הכרם', שביחד עם הגימנסיה ברחביה, היה אחד משני בתי הספר היחידים בירושלים. יצחק שלו, אבא של מאיר, היה מורה שלי. הוא נהג לערוך לנו סיורים מול החומות, והיה אומר לנו 'אנחנו לא צריכים בספרי ההיסטוריה תמונות, כי די לנו לפתוח את החלון, ולראות את כל התקופות צועקות אלינו מן המראה שממול'".

מה הוא לימד אתכם?

עברית ותנ"ך. ובכל פעם שיצא לו ספר חדש, היה מגיע עם חבילת סוכריות ומחלק לנו. רמה סמסונוב, אשתו של יחיעם וייץ, היתה מורה שלי בכיתות א-ב. וכשיחיעם נפל, כל השכונה התמלאה במודעות: "יחיעם וייץ נפל חלל". בצר לה, היא עזבה אל מעבר לים. נסעה ללמוד מוזיקה, וחזרה כזמרת אופרה. כעבור שנים, כשביימתי את רומנסרו הספרדי, סגרתי מעגל והזמנתי אותה לבוא ולשיר. אלו האנשים שביניהם גדלתי והתחנכתי".

ולא חשת ניגוד או מתח בין הזהות שהבאת מהבית, לבין הזהות של המדינה הצעירה שהחלה מתפתחת?

"שום דבר. למעשה הייתי מנותק מן האווירה ומן התחושה הזאת שעליהן אתה מדבר. אבא שלי היה חבר בקבוצה מאוד אקסקלוסיבית שנקראה 'ידע עם'. הם נפגשו אחת לחודש אצל יצחק בן צבי, שהוציא ספרים על תפוצות ישראל. אבי ישב שם עם אישים כמו מנשה אלישר ויצחק רפאל מולכו ואברהם אלמליח, שהנשיא בן צבי הסתמך על הידע שהם, וגם אבי, הביאו עימם. אני זוכר כילד את הגאווה העצומה, כשהיינו הולכים בסוכות לבית הנשיא. הנשיא בן צבי קיבל את האורחים שעמדו בתור, וכשהגיע לאבי היה נעצר, כי הם היו חברים. סידרו לי שרפרף באיזו פינה, והייתי משתעמם עד מוות, כי לא הבנתי על מה הם מדברים. שנים רבות אחר כך, כשנכנסתי לאולם הזה מתוקף תפקידי כחבר הנהלת יד בן צבי, הייתי מביט לכיוון אותה פינה".

מחפש את הילד?

"בדיוק, מחפש את הילד שישב שם על שרפרף לפני כל כך הרבה שנים. זאת הסביבה שבה גדלתי".

מנותק ממצוקת האב

התחנכת למעשה בלב האליטה הירושלמית המתהווה.

"כן. הכל אפף אותי בתחושה מאוד טובה, אבל היה מוטעה בצורה בלתי רגילה".

למה מוטעה?

"מן הטעם הפשוט שלא פתחתי אפילו פעם אחת את ספרו של אבי, 'יהודי המזרח בארץ ישראל', ולא הבנתי את מצוקתו".

אתה אומר, שאביך שמר עליך במין בועה, ולא הביא אליך את מצוקותיו, את ההתמודדות שלו כאינטלקטואל ספרדי?

"כן. ב-‭1922‬ הוא כבר כותב בעיתון החירות: 'וידעו לפחות שם אחינו הפזורים באשר הם, כי אין להם לקוות לשום דבר מאחיהם היושבים בציון. מה שנוגע ליחס מצד המשתררים והמושלים בכיפה. לא יזיק אם ידעו גם זאת, כי הספרדי, עם כל מומחיותו והשכלתו, הוא נרדף בביתו הלאומי, החל מצד ההנהלה הציונית וגומר בהסתדרות העובדים. הלה מתבטל בהבל פיהם של אלה ונבלע בין ענני האבק המתנשאים במרוצת גלגלי מכוניותיהם, ותוגדנה האמת הזאת. לרגלי צמצום התקציבים במחלקת החינוך, רוב המורים המפוטרים, ספרדים המה, בין רווקים ובין בעלי משפחות, באשר ידועה חולשתם וחוסר יכולתם כי אין להם על מי להישען'".

אולי אביך הבין שבמקום לטפח אצלך רגשות קיפוח, עדיף שתהיה חלק מהתרבות המתהווה, בתקווה שביום מן הימים כבר תבין מה הוא עבר.

"נכון, וזה נבע אולי משני דברים. ראשית, מכך שהאיש רצה לשמור עליי מפני מה שהוא חש מן הסובב. אבל מצד שני, היתה בו גם עייפות מה, הוא כתב ספר מונומנטלי, שהיה מונח אצלנו בבית בערימות. זה פרויקט מחקרי שהוא עבד עליו כל חייו והקדיש לו את מיטב שנותיו".

גאון קורא מתוך ההקדמה של אבא לספרו: "ושוב אני מוצא צורך להטעים כי ספרי מצטמצם בגבול ידוע. שאיפתי היתה להאיר את חיי עדות המזרח בארץ ישראל במאות האחרונות והאמת היתה נר לרגליי. פעולה זו לא נעשתה מתוך כוונה ורצון לפגוע, חלילה, בזכויותיה הרבות של עדת האשכנזים, שגם היא כידוע הועילה ועזרה לביסוס היישוב העברי... הגדלתו והתפתחותו. יצוין כי בה בעת שיישובי האשכנזים בארץ ישראל התקיימו באופן ארעי ומקרי, הנה הספרדים, מלבד מה שיצרו יישובים עוד הרבה קודם לכן, הם היטו שכמם לסבול את כל ייסורי הארץ השונים והמשונים, התאבקו בהם והחזיקו מעמד, משום כך אין מה לבקש בחיבור זה מה שאין בו, מאחר כי הוא דן על יהודי המזרח בייחוד".

הוא מדגיש שמדובר במפעל אנציקלופדי, שכל ערך בו הצריך מחקר מפורט משלו. למעשה מדובר במאות מאמרים שקובצו בהידוק ובצמצום לערכים ושמות.

"ואין כזה ספר היום", הוא ממשיך, "גם בדורנו זה, לא קיים ספר כזה. זה נורא יפה מה שכתב: 'בטרם עלותי לארץ מבוסניה, ארץ מגוריי, לא ידעתי פירושה של ההגדרה יהודי המזרח. אם כי הנני ספרדי מלידה, אף גודלתי בסביבה מרובת אוכלוסים יהודים, שרב בה היסוד הספרדי השאנן והשלו על האשכנזי התוסס והקודח. אלה עם אלה דיברו ביניהם על פי רוב שפה אחת, ובנוסח ובסידור משותף ערכו תפילותיהם לאל מרום. לעתים רחוקות קלטה אזני איזה ניב והגה על דבר הבדל במנהגים שבין יהודים ליהודים, הבדל שיסודו בהרגלים ומסורות בלבד, אשר בשום פנים אינם עשויים כדי להרחיק ולפלג'.

"רק בבואי לירושלים הקדושה - שלפני כך דימיתיה וחזיתיה בעיני רוחי כמקום שנועד לקיבוץ גלויות וטשטושן - התפכחתי משכרוני הנעים ותמימותי הילדותית ח›ללה. רגע עמדתי כנדהם על יד הכותל, זו מצבת הקלון לעם ישראל, ולפתע פני התעוותו והתכרכמו מבושת, וליבי בי המה. בהתהלכי אחר כך ברחובות העיר נתגלתה לפני המציאות היהודית בעצם כיעורה, ואדע כי עמי האומלל קרוע ושסוע לגזרים, שבט שבט ודגלו, משפחה משפחה וכיוונה, מנהגיה, מסורותיה ושאיפותיה".

גאון מקריא את החלק האישי שגרם לאביו להתחיל במחקר העצום: "בהמשך הזמן יכולתי להכיר, כי לכאורה אין לי שייכות לאומה בכללה בתור יחידה מאורגנת וסובלת הנלחמת על קיומה בכל עוז, אלא לעדה אחת קטנה התלויה ברשות עצמה, והמרכזת בקרבה בודדים נידחים. דבר זה עוררני להרהר על מהות השבטיות ותועלתה, ומה הוא הטעם המצדיק את ההופעה המוזרה הזאת. הגיגים אלה הטרידו את מוחי מאוד, עינוני ויטלטלוני טלטלה, ובאין הרף הוליכו את רוחי שולל. בעקבותיהם נרקמה המסכת שעליה הוטבע ספרי זה, הבא להציב ציון-עד לראשוני בני גזעי, אלה שמדינת ספרד הקיאתם למען יתגלגלו הנה, בשביל להחיות את ארץ האבות משיממונה".

מווינה לירושלים

אביך מספר שהוא בעצם נולד וגדל בבוסניה. מה המסורת שלכם מבחינת השושלת עד ספרד?

"טולדו. מטולדו הם גורשו ב-‭1492‬ לבלקן ושם נשארו יותר מ-‭400‬ שנה. בבית דיברו עברית ולאדינו, ועם השכנים דיברו סרבית. הבית היה דתי מאוד - סבי היה הרב הראשי של טראבניק, העיר שבה התגוררו. הוא עסק בש"ס ופוסקים, אבל למחייתו החזיק חנות לדברי סידקית. אבי נולד ב-‭,1889‬ למד בתלמוד תורה, ובגיל ‭ 16‬ או ‭ 17‬ נסע לווינה ללמוד רפואה".

אז ב-‭1906‬ הוא היה בווינה של טרום מלחמת העולם הראשונה, וינה של פרויד.

"בספר שיריו, שנקרא 'פואזיאס', הוא מתאר איך התעלף כשניתחו צפרדע לפניו. הוא החליט שרפואה זה לא בשבילו, והגיע ארצה בגפו לפני המלחמה. בארץ הוא לומד אצל דוד ילין, וזה שולח אותו לאיזמיר, ללמד עברית ולעשות נפשות לציונות. שם הוא פוגש גם את התלמידה שתהיה אמי. היא היתה מוכנה לבוא איתו לפלשתינה, אבל לא בלי אמה. הם באים שלושתם, ומשתכנים באבול באסל, שזה מול הטורים, בירידה ממחנה יהודה לכיוון בית הכרם. שם, בחצר של אלקלעי הלשונאי, ידידו, הם קוראים לאנשים מהרחוב, אוספים מניין, והוא נושא את אמי לאישה".

אביך, שמגיע בראשית המאה העשרים, נתקל בחלוצי העלייה השנייה, אותו אוונגרד סוציאליסטי, חילוני, מזרח אירופי, מאוד מיליטנטי מבחינה אידיאולוגית. גם בתוך ירושלים הוא רואה את המתח בין יישוב הישן ליישוב החדש, בין ציונים מוצהרים לציונים בפועל. זה מעלה אצלו תהיות קיומיות וזהותיות, והוא מתחיל במפעל ההיסטורי המונומנטלי שלו.

"אם תשאל היום אנשים, מהי ציונות - יגידו לך: הרצל, הקונגרסים הציוניים, מקס נורדאו, דגניה. אפילו אלי מויאל, ראש עיריית שדרות לשעבר, אמר: 'טוב שהאשכנזים קיבלו את הספרדים, ולא ההפך, כי אחרת היו מקימים במזרח התיכון עוד מדינה ערבית... אם הספרדים היו עולים ראשונים, היתה פה עוד מלוכה מחורבנת'.

"אבי כתב: 'בטרם עלותי לא ידעתי פירושה של ההגדרה יהודי המזרח. אם כי הנני ספרדי מלי אף גודלתי בסביבה מרובת אוכלוסים יהודים, שרב ב היסוד הספרדי השאנן והשלו על האשכנזי התוסס והקודח'"
מתוך ההקדמה לספר: "שאיפתי היתה להאיר את חיי עדות המזרח בארץ ישראל במאות האחרונות והאמת היתה נר לרגליי. פעולה זו לא נעשתה מתוך כוונה לפגוע, חלילה, בזכויותיה הרבות של עדת האשכנזים"

"בכן, הנה מה שאבי כותב על אברהם מויאל, שנפטר לפני ‭ 133‬ שנים ולכן נחסכה ממנו הבושה, למ›- מע דבריו של אלי מויאל: "אברהם מויאל נולד ברבט שבמרוקו תר"י (‭1850‬) נלב"ע (נפטר לבית עולמו) תרמ"ו (‭...(1885‬ כישרונותיו הרבים הוכרו ע"י הרשות וזו קרבתו אליו, ומצדו הוא השתמש בהשפעתו לטובת המושבות המעטות שהתקיימו בעת ההיא, על פיו היו נחתכים כל עניני הברון רוטשילד בכל הנוגע למושבות... ועד חובבי ציון מסר את כל עניני החברה לידו, הואיל ומצא בו את האיש היחיד המוכשר לתפקיד נכבד זה, הן מצד ידיעתו והן מפאת מסירותו לעמו. בחירה זו עלתה יפה והשביעה את רצון מנהיגי החברה ברוסיה ופינסקר בראשם ‭ ...‬ תחת אשר עד אז גיששו באפילה. הגן תמיד על צעירי ביל"ו והשתדל להאיר את חייהם וגורלם. בדרך כלל נודע לאיש שידע לעמוד על השקפתו הצודקת בכל תוקף'.

"אבל זה לא חוסר ידע של אלי מויאל; זה חוסר ידע של כולנו. מתי מעט יודעים. אני מרגיש כאיש שממשיך את עבודתו של אביו; גם אם באיחור של הרבה מאוד שנים".

אז באיחור מסוים, אתה מבין שהמלחמה של אביך לא הסתיימה.

"המלחמה של אבא - שאני הולך להילחם אותה בכוחותיי הדלים - לא באה ממקום של קיפוח, אלא ממקום של צדק היסטורי. האמת היא שעדות המזרח קיבלו את גלי העליות; הם אפשרו את העלייה הראשונה, הם היו התשתית. המלחמה היתה בין רוסיה לטורקים. החלוצים שבאו מרוסיה, היו צריכים את עזרת הקונסולים בני עדות המזרח, כי איש שבא מרוסיה היה פרסונה נון גרטה".

אתה מדבר על התקופה שבה שלטה פה האימפריה העות'מנית.

"עשיתי רשימה של הקונסולים האלה: חיים אמזלג, חיים אבולעפיה, משפחת שלוש ועוד. כמה אנשים יודעים שמשה שלוש, נכדו של אהרון שלוש מייסד נווה צדק, היה ממייסדי התזמורת הפילהרמונית? לפני מספר שבועות כינסתי אצלי בבית חלק מצאצאי הדמויות האלה. חיים אמזלג, למשל. יש תמונה מפורסמת של כל מייסדי ראשון לציון. השמות הידועים מופיעים בתמונה במעגל מסביב לתמונה אחת גדולה של חיים אמזלג. הלכתי לברר אם יש על שמו איזה רחוב בראשל"צ; מצאתי סמטה על שמו. הוא מימן לכל האנשים האלה את גאולת האדמות, את הכסף להקים את ראשון לציון".

מיהו באמת ציוני?

"זימנתי אליי הביתה את שלוש, את ענתבי, אבולעפיה, ואני מחפש עכשיו את הצאצאים של יוסף נבון", מספר גאון, "זה קרוב משפחה אחורה־אחורה של נשיא המדינה לשעבר, שבנה בכספו את הרכבת מיפו לירושלים. ואנחנו לא יודעים היכן הוא קיים אפילו. כמה יודעים על אברהם אלברט ענתבי? הוא היה נציג הברון רוטשילד, חברת יק"א וחברות 'כל ישראל חברים' בארץ ישראל. פעל לרכישת קרקעות והיה נציג היישוב ומגינו מול השלטון העות'מאני בתקופת מלחה"ע הראשונה. כשתפסו את בן גוריון ובן צבי, הוא הציל אותם והוריד אותם מעמוד התלייה. וחיים אבולעפיה? הוא בנה את טבריה, מחדש היישוב בטבריה. שמעת על ניסים בכר? הוא הקים את בית הספר הראשון בארץ ישראל שבו שפת הלימוד והדיבור היתה עברית. אליעזר בן יהודה הועסק בו כמורה לאחר שעלה לארץ. אתה מבין? כל אלה מתוארים בספרו של אבי".

אז אנחנו מדברים על תשתית תרבותית, כלכלית, מדינית ולשונית שנעלמה ונשכחה, ושמא הושכחה והועלמה.

"במובן הזה הגיעו לארץ אנשים כוחניים, שבאו מוכנים ומאורגנים. שלוש הקים את הפילהרמונית, ולרגע קטן בהיסטוריה היה ראש עיריית תל אביב, אבל ישראל רוקח ניהל נגדו מערכת הכפשה. טענו שהוא לא מתאים ושיש לו שם לועזי (מוסא). רוקח פעל אצל ראשי המנדט שיעבירו לו את ראשות העירייה, וכך היה".

שלוש "לא מתאים"?

"שמע מה שכתב סבו, אהרן שלוש: 'באספות והן בשיחה פרטית, בעת שדיברו על אדם פלוני זה או פלוני אחר, אם הם ציונים, לפי דעתם זוכרים את שמם בהדרת קודש ומדגישים את ציוניותם הנפלאה. ניסיתי לחשוב, אולי הציונים האמיתיים לפי דעתם, הם מי שעזבו את ערי מולדתם מתחילת היישוב ובאו להתאזרח בארץ, על כן הם נקראים חלוצים וציונים אמיתיים?

'תהיתי. מפני שלפנינו עובדה: יהודים מבני עדות המזרח, שבאו לארץ לפני יובלים... או יובל בשנים, נסעו מערי מולדתם, לא בעגלות, גם לא באוטומובילים, אף לא ברכבות, אף לא באוניות, מפני שבזמנים ההם לא היה אף דבר ממין זה, אלא בספינות רוח שטות בים שנסעו בהם, וגם ביבשה נסעו בחמורים והלכו רגלי, לא חסו על נפשם מרצונם הטוב לחיבת הארץ האמיתית, הם החלוצים האמיתיים בפועל. בכל זאת, לפי דעת הציונים גם המין הזה אינם ציונים'.

'ואני מעז והולך הלאה, אולי גם הברון הנדיב, שיחיה, ריש גלותא (ראש הגלות), למרות עבודתו הכבירה, בכל זאת איננו נחשב לפי דעתם לציוני בדרגת הציונות. ואחרי חיפוש ובירור כוונתם הבינותי, שכל ציוני בדרך כלל הוא רק כל אדם שמוצאו מרוסיה. בשינוי זה התבלט עוד דבר לעינינו, שהציוניים הדתיים גם הם אינם ציונים טהורים. כל זמן שקשורים הם בשני קצוות, שהם הדתיות והלאומיות. ושהציונים הקיצוניים חושבים שהציוני הטהור הוא רק ציוני לאומי, ובלבד שלא יהיה דתי'. עד כאן דבריו של שלוש".

התופעה שהוא מצביע עליה אופיינית לאנשי העלייה השנייה, אוונגרד הסוציאליסטי המהפכני. הם פעלו למחוק את עקבות הראשונים שהיו לפניהם, כולל את עקבותיה של העלייה הראשונה, וכמובן את הספרדים שפעלו פה במאות הקודמות. האירוניה ההיסטורית היא, שצאצאיהם אומרים היום ש"גנבו להם את המדינה".

"אני שב ואומר, שאינני מדבר בשמו של שום קיפוח, כי אני אחרון המקופחים. אני מדבר בשמו של הצדק ההיסטורי, שצריך להיעשות לאותם אנשים שהיוו תשתית לעליות הציוניות, ושמם לא ידוע ולא מוזכר, ובעצם נמחק. אין לי מושג אם זה אירע במודע או לא.

"הרעיון שלי הוא להקים שני מפעלים גדולים, והיה זה שכרי. האחד: סרטים דוקומנטריים על כל האנשים האלה; והשני: להכניס אותם לספרי הלימוד, או לכתוב ספר נוסף שייכנס למערכת החינוך. שהתלמידים יידעו, שעוד לפני העלייה הראשונה כבר היתה פה תשתית של עדות המזרח. הם היו הקונסולים של המדינות, המממנים והיזמים".

רם כהן, מנהל התיכון, קבל אצלנו במאמר, על כך שמשרד החינוך נותן פרס לתיכונים שהצליחו. למה נותנים רק פרס למורי התיכון, שאל, הרי לפניהם היו מורי החטיבה שהשקיעו בתלמידים, ולפני החטיבה - מורי היסודי, ולפניהם הגננות. הנמשל ברור: הציונות לא התחילה במאה העשרים; קדמה לה תשתית משמעותית. הרצל לא היה מצליח לעורר את האנשים ולהוציא אותם מהגלות, בלי התשתית הרוחנית והדתית האדירה, בלי הזיכרון של העם, כולל המהפכנות הפרשנית של הרב אלקלעי שהשפיע על הרצל. גם היישוב החדש בארץ לא היה מצליח ללא התשתית הספרדית-המזרחית שקדמה לו.

"כמה אנשים יודעים שמשה שלוש - נכדו של אהרון שלוש, מייסד נווה צדק - היה ממייסדי הפילהרמונית? או חיים אמזלג, ממ ראשל"צ. הלכתי לברר אם יש על שמו איזה רחוב ומצאתי סמטה. הוא, שמימן את גאולת האדמות"
"אינני מדבר בשמו של שום קיפוח, כי אני אחרון המקופחים. אני מדבר בשמו של הצדק ההיסטורי, שצרי להיעשות לאותם אנשים שהיוו תשתית לעליות הציוניות ושמם לא ידוע ולא
וזכר, ובעצם נ - במודע או לא"

"נכון. הרעיון שאני חושב עליו בהקשר הזה, הוא שיותר מן המעשה, חשוב הדיווח. השאלה היא, מי כותב את ההיסטוריה, ומי מחליט מי ייכנס לספרי הלימוד ומי לא. אני רוצה לומר לך, שהיתה בחיי תקופת תום, שבה לעיתונות היה תפקיד של תיווך אובייקטיבי ביני לבין המציאות. אין יותר כזה דבר, הוא לא קיים".

המלחמה של אבא

אז אתה אומר שאבא לא הכניס אותך לתוך המאבק שלו. מדובר במלחמה על התודעה, על זהות, על גאווה; מלחמה על המקום של האנשים הללו בהיסטוריה, ובעצם על מקומו של אביך.

"הוא היה מלא בכל הדברים שעליהם דיברנו עכשיו, כשאני הרבה למעלה מגילו. לו היה אומר זאת לילד שהייתי, לא הייתי מבין על מה הוא מדבר. איזה קיפוח?

"אגיד לך יותר. אמרתי לאבא פעם, יש לי שאלה אליך, קיבלנו רשימה להוציא מובאות בהיסטוריה ולהביא ביבליוגרפיה. תראה: דובנוב, גרץ, וכן הלאה; איפה משה דוד גאון פה - הרי גם הוא כתב ספר היסטוריה? אני לא אשכח את המבט שלו. יושב בן אדם, שכל החיים עבד לאור עששית, והספרים שלו, אתה דורך עליהם מרוב שאין מקום בבית, והוא הולך למחנה יהודה למכור אותם בתור נייר. ואז הבן שלו שב מבית ספר בבית הכרם ושואל אותו, למה לא הפנו אותנו לקרוא בספר שלו".

ומה הוא ענה לך?

"לא אשכח את התשובה. הוא אמר לי, 'זה טעמו של המורה שלך, מה אני יכול לעשות?'. לא הבנתי אז מה הוא ענה, אבל אם הייתי לוקח סכין ותוקע לו ומסובב, זה היה פחות כואב. כי במילים אחרות, אמרתי לו, מה עשית בכלל בחיים שלך? מהיום שאבי נפטר עברו ששים שנה כמעט. זה אדם שלמדתי להכיר ולהעריך בעצם רק במותו, אחרי לכתו, יותר מאשר בחייו".

ואתה רוצה עכשיו לכפר על זה?

"הוא ראה כבר אז, שגדולתם של האנשים שעליהם כתב, פשוט שקעה בתהום הנשייה, וניסה להציל אותם. אני רוצה להמשיך את המפעל שלו".

מה שתיארת, לא קרה רק אז. היתה פה קבוצה מהפכנית, שבשלב כלשהו בהיסטוריה תפסה את המושכות. אלה שהיו לפניהם בארץ, לא היו מהפכנים. אז כשאני קורא את הטקסטים של המהפכנים שנכתבו בראשית המאה העשרים, אני מבין, שבתודעה של האוונגרד הזה - שהיה מיעוט מבחינה מספרית - הוא היה רוב. לעומת זאת, היישוב הישן - שהיה אז רוב מבחינה מספרית - היה בתודעתו מיעוט מתגונן. היום, כשהדברים פונים לכיוון הפוך, אז צאצאי אותו אוונגרד סוציאליסטי, לא מקבלים את השינוי. מבחינתם, זה או שהם מובילים, או כלום. מכאן לטעמי, נובעות הקריאות הקבועות, ש"המדינה מידרדרת", ו"הדמוקרטיה בסכנה" וכדומה.

"לרוב הזה שהזכרת, לא היה ביטוי במשך שנים. גם לא ביחס למקומו הנכון בהיסטוריה. כמו שהנושא הזה משתנה בתחומים אחרים, כך אני מבקש לשנות בתחום ההיסטוריה של ההתחדשות שלנו כעם בארצו".

משיעור ערבית ללהקת הנח"ל

כשהתחלת את דרכך, חשבת להיות אמן?

"שרתי מכיתה א' ממש. בכל שנה שיחקתי בשלוש ארבע הצגות, והוריי מאוד לא רצו שאהיה שחקן וזמר. בעיקר אבי, שרצה שאלך לאקדמיה. אז כבר בחמישית נבחרתי למגמה מזרחנית, והיינו פרחי מודיעין. ‭ 19 ‬ שעות למדתי ערבית, הרציתי בערבית על פוליטיקה. בחופשות היינו גרים בכפרים ערביים. שבתאי שביט, ראש המוסד לשעבר, למד אתי במגמה; גם רובי ריבלין. טוב, הוא היה הבן של פרופ' ריבלין, מתרגם הקוראן. כל החברים שלי מאז הם פרופסורים למזרחנות או לערבית, או בכירים במודיעין".

אז סיימת את התיכון כשאתה יודע ערבית על בוריה.

"נכון, הלכתי ללמוד בבית ספר בקטמון ע"ש ד"ר לנדאו, שזה בית ספר למודיעין. ואז קרה דבר פלאי. נכנסה לאולם הגדול עליזה רוזן, שלמדה איתי, וסיפרה שהתקבלה ללהקת הנח"ל. צריך להבין, שלהקת הנח"ל אז היתה כמו הקאמרי, הבימה, בית ליסין, וכל הלהקות האחרות שבעולם ביחד. הארץ רעשה מאורי זוהר וחיים טופול. אז החלטתי ביחד עם תובל פאטר, שהיה אקורדיוניסט שליווה אותי, לרדת ליפו לבחינה, אולי יהיה לנו מזל. בבחינה שרתי 'עגלה וסוסה' ו'לימון לימונרו', וגם דקלמתי קצת מהבלדה 'בעין דור' של טשרניחובסקי. בזמן בחינות הבגרות, קיבלנו מכתבים שהתקבלנו ללהקה, והחלה מלחמה בין להקת הנח"ל לחיל המודיעין. אבל אני כבר החלטתי, והשאר היסטוריה".

אתה בפסגה, אושיה בתרבות הישראלית; כולם מחבקים אותך; היית בתוך קונצנזוס. ואז אתה אומר, רבותיי, זהו קונצנזוס מדומה. אתה לא מבקש להוריד את האחרים, אלא להוסיף ליד השולחן עוד מושבים. מתי זה קרה? כיצד החל התהליך הזה להתגבש בתוכך?

"התמונות האלה של ספר היסטוריה דחוי, שהיה מונח בערימות אצלנו בבית. הרצון שלי ושל אחיי, מהיום שאבי נפטר, להנציח את זכרו עד לכדי הקמת קתדרה לחקר תרבות הלאדינו על שמו באוניברסיטת בן גוריון. לנסות להשיב לאיש הזה את כבודו האבוד, שזה לא רק כבודו, אלא כבודם של דורות שלמים שהוא כתב עליהם בספר, להחזיר אותם אל קדמת הבמה, בלי לקפח את חלקם של האחרים, שכבודם במקומם מונח. אנחנו רוצים להוציא אותם מתהום הנשייה ולהחזיר להם את כבודם, כי בלעדיהם לא היה קיים פה שום דבר".

אתה יודע, יהיו כאלה שיאמרו, הוא מתלונן על היחס לספרדים ולמזרחים, בזמן שהוא עצמו התבטא בחריפות נגד המוזיקה המזרחית כיום.

"הביקורת שלי באה ממקום של אהבה אדירה וכבוד אדיר לתרבות ולהיסטוריה של היהדות הספרדית והמזרחית. התייחסתי לחלק מהמילים ששמעתי; לא למוזיקה. באתי ממקום של כבוד עצום למילה הכתובה, ממקום של יהודה הלוי, אלחריזי, אבן גבירול. אלו שירים ופיוטים שהושרו והוקראו אצלי בבית. וכשאני שומע שגיאה - כל הגוף שלי נחרד. משם נבעה הביקורת שלי".

ארץ של תהליכים ארוכים

אתה לא עוצר רק בסיפור של הספרדים. אתה אומר בגלוי דברים פוליטיים לעומתיים לחוג החברתי והתרבותי שאליו השתייכת במשך שנים.

"הזיכרון הראשון שלי הוא שאני, ילד בן שלוש או ארבע, רץ עם אבא שלי למחנה יהודה, והמון אדם צועק, "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הושיעה נא". מדובר בגנרל הנאצי רומל שהתקרב לארץ ישראל מכיוון מצרים. בכרמל כבר הכינו מצדה שנייה. אחר כך - מלחמת השחרור, מבצע קדש בסיני וששת הימים, ומשם לאלף ואחד ניסיונות של קירוב ופשרה. ממשלות ישראל לדורותיהן כולן ניסו, ועדיין אנחנו עומדים באותו מקום. זה גורם לחשוב, שאין לנו שליטה על המהלכים האלה. אורך רוח הוא שם המשחק. כי שלום עכשיו או מלחמה עכשיו, לא ילך. זאת ארץ של תהליכים ארוכים, ארוכים".

"יותר מן המעשה - חשוב הדיווח. השאלה היא, מי כותב את ההיסטוריה ומי מחליט מי ייכנס לספרי הלימוד ומי לא. היתה בחיי תקופת תום, שבה לעיתונות היה תפקיד של תיווך אובייקטיבי ביני לבין המציאות. זה כבר לא קיים"
"הכל החל מתמונת ספר היסטוריה שהיה מונח בערימות בבית. הרצון שלי ושל אחיי, מהיום שאבי נפטר, הוא להנצי את זכרו עד לכדי הקמת קתדרה לחקר תרבות הלאדינו על שמו בבן-גוריון. לנסות להשיב לו את כבודו האבוד"

מה אתה אומר על סערת חוק הלאום?

"מבחינתי, אפשר היה להוסיף שם 'שוויון מלא לכל האזרחים'. שוויון אזרחי, לא לאומי. יש מדינה אחת שהיא בית לאומי שלנו. אבל נבהלתי מהאנטי הנורא - 'ארץ רעשה, גם שמים נטפו' מפני החוק הזה, עד שזה הביא אותי לחשוב, שהעניין אינו שאלת השוויון בכלל, אלא שאלת הלאום. זאת אומרת, זה מתחיל מהתנגדות אוניברסלית ללאומיות, כי היום כולנו חיים בכפר גלובלי אחד, ו'מי צריך לאום'. אבל די להסתכל על אליפות העולם בכדורגל ולראות, מה קורה לקבוצות שעומדות ובוכות כששרים את ההמנון. זה בדיוק מראה כמה לא חשוב הלאום לעמים היום בעולם. אז זה מתחיל מהתנגדות אוניברסלית ללאומיות, וממשיך בהתנגדות ללאומיות היהודית. חלק מהמתנגדים לחוק הלאום היו מוכנים, שיהיה פה לאום פלשתיני במדינת ישראל, אבל לא לאום יהודי.

"לכן אני אומר, אני מוכן לדבר על לאום פלשתיני בארץ ישראל, בתנאי שיהיה מוסלמי אחד בעולם שיסכים לחתום על הכרה בדין בריבונות יהודית על הרחוב שאני מתגורר בו, שיסכים שרק הרחוב הזה, למשל, יהיה מדינת הלאום היהודי בארץ ישראל. בסדר?"

בחלום הלילה. זה עומק הוויכוח. אנחנו יודעים שסעיף ‭ 20‬ באמנה הלאומית הפלשתינית אומר, שהיהודים הם לא עם אלא דת. ואם אנחנו רק דת, לא מגיעה לנו ארץ.

אם יש אי הבנות בעניין הלאום, כדאי לקרוא את מגילת העצמאות ולראות בדיוק את התהליך ההיסטורי ואת הקשר והזיקה שלנו למקום הזה.

לא מפחד מה"הדתה"

גדלת בבית מאוד מסורתי ושורשי. אבל לאחר שיצאת מהקן, השתלבת בתוך חוג חברתי מאוד לא מסורתי, אפילו אנטי דתי במובן מסוים. איפה מצאת את עצמך באווירה הזו?

"אמרתי לא פעם, שאני מגדיר את עצמי יהודי-ישראלי, וחשוב לי מאוד הסדר הזה. כי אם אני רק ישראלי בלי הרכיב היהודי - אני לא ישראלי ולא יהודי ולא שום דבר, ויכול להיות בכל מקום בעולם, מנותק משרשרת הדורות והעם. יש איזו שהיא דחייה, או רצון להרחיק את הפרהסיה היהודית, בכל מיני תחומים. קצינים שמדברים על יהדות, מכנים זאת "הדתה". אז הדברים האלה שקורים בחוגים חברתיים שאני מסתובב בהם, גורמים לי מאוד לרצות את חוק הלאום היהודי, כדי לשמור על הפרהסיה היהודית".

אתה לא נרעש מהעניין הזה, שמכנים "הדתה"? כשהמח"ט עופר וינטר כתב בפקודת הקרב: "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי 'העזתי', אשר מחרף, מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל" והוסיף "שמע ישראל" - זה עורר בך ניכור והתרחקות, או להפך?

"זה גרם לי מאוד לאהוב אותו. אני מודה. בזכות הבית שממנו אני באתי, של סבא שלי שלמד בישיבת בית אל והיה קבליסט, בזכות אבא שכל כולו היה ציוני בנפשו, והיה מורה לעברית, לספרות עברית ולדקדוק עברי".

העשור האחרון הוא בסימן ממשלות נתניהו. אנחנו מכירים את השיח הציבורי סביבו, סביב משפחתו, סביב מדיניותו. היכן אתה עומד בסוגיה הזאת?

"אני מדבר עכשיו כאזרח. יש לי פרספקטיבה די רחבה שבה ראיתי ממשלות שמאל וימין, ומרכז ימינה ומרכז שמאלה - אף אחת לא הזיזה כהוא זה את מצבו של העימות בינינו לערבים. מימי דוד בן גוריון, לא היתה הארץ במצב כזה, שהמנהיג שלה, האיש העומד בראש המערכת, הוא החבר הטוב ביותר של מנהיג העולם החופשי. ולא רק חבר שלו, אלא שההוא מאמריקה מסתכל עליו כעל מנטור. הוא יכול להרים טלפון לפוטין ברוסיה, וטלפון למודי בהודו. לא היה לנו ראש ממשלה כזה, שמנהיגי העולם מסתכלים עליו מלמטה למעלה.

מה שאומרים אצלנו בחדשות על יחס המנהיגות העולמית לנתניהו, זה דבר אחד; התקשורת מתנהגת כמפלגה פוליטית. אבל אני מדבר על האמת: כזה לא היה. לכן, בלי להיכנס לאף פרט מן הפרטים של משך כהונת ראש ממשלה, או לפרטי החקירות, אני לא חושב שיש לנו נכון להיום, לזמן הזה, מנהיג שמתקרב אליו ביכולותיו, בממדיו, במנהיגותו הבלתי מעורערת, וביחסיו עם מנהיגי העולם".

‭25‬ שנה לאוסלו; יותר נכון לכישלון הסכמי ה›- לום. לאור השמות המיוחדים שהזכרנו קודם, מה דעתך, אולי היו צריכים לשלוח לניהול המו"מ, את אהרן שלוש, או חיים אמזלג או אברהם מויאל - אנשים שהכירו את תרבות עמי האזור ושפתם לפניי ולפנים?

"תראה מה כתב יוסף אליהו שלוש (בנו של אהרן שלוש, ממייסדי נווה צדק) ב-‭1931‬ על הבעיה הערבית: 'ומעניינת העובדה, שהערבים המוסלמים מהנאורים שבהם, חיפשו דרכים בעבר ועשו גם ניסיונות להתקרב אלינו. כי הרבה מהם ידעו ויודעים גם היום, כי היהודים הם האלמנט היחידי אשר יוכל להכניס את תוך ארץ עזובה זו את הפרוגרס בהתפתחותה בכל המובנים לתועלת כל הארץ. והפיקחים שמהם יודעים גם את זה, שהניגוד ההתנגדות) שלהם עכשיו, הוא רק מלאכותי שנגרם ע"י סיבות חיצוניות, ע"י מסיתים והסתה; והם, וגם אנו ילידי המקום, יודעים בבירור, שאפשר מאוד ליצור יחס של הבנה הדדית בינינו לבינם. צריך רק לעבוד בטקט ובהבנה פסיכולוגית דקה בזה, להכשיר את היחס שנתקלקל מאוד, להכשירו בדברים ממשיים, בדבר אמת, והעיקר במעשים ובפעולות נכונים המובילים אל המטרה'.

"ואז הוא כותב בכאב: 'ואת זה הבינונו אנו ילידי הארץ מזמן רב, עוד לפני הכיבוש הבריטי, ותיכף אחריו. אבל מנהלינו - שניהלו את האוניה הסוערת של היישוב על ראשינו ובלי ידיעתנו, שעשו זאת מברלין לפני המלחמה, ומלונדון אחרי המלחמה - הם לא רצו להתחשב בדעתנו, כי אחרת חשבנו על זה אנו ילידי המקום, והם תמיד השתדלו רק להשתיק את קולנו הנכון בשאלה זו כקול קורא במדבר'.

תאר לי את ראש השנה בבית אבא. השמש שוקעת, שנה חדשה עומדת להיכנס...

"אני זוכר שבאמת פחדתי. הייתי כולי חיל ורעדה. אני הילד שחיכה כל השנה לשעה שתיים בלילה, שאבי יעיר אותי. היינו הולכים ביחד לסליחות בשכונת מונטיפיורי, והוא תיאר לי את גרמי השמיים, הדובה הגדולה, העגלה, וכיצד מוצאים את כוכב הצפון. לאורך הדרך מבית הכרם, שהיתה רחוקה מהעיר העתיקה, בשעה שתיים או שלוש בלילה, יש דממה מוחלטת, והייתי בפירוש שומע את הפעמונים מהעיר העתיקה, את המואזין, ואת קולות התפילה מקרית משה. כל זה יצר איזו הרמוניה פלאית, שתיתכן רק בזמן כזה של הליכה לסליחות. הדברים האלה עוצבו בתוכי. הלכתי לסליחות כי באמת ביקשתי סליחה, ובאמת היו עשרת ימי תשובה, ובאמת ניסיתי להתנהג יותר טוב ממה שהתנהגתי במשך השנה".

על בהונות אל עבר התפילה

"בליל ראש השנה הלכנו לבית הכנסת, שם היה לנו מניין משלנו. זה היה אמור להדליק בי נורה אדומה, אבל לא הייתי ער לזה בתקופה ההיא. לבית כנסת בבית הכרם, הגענו בשבתות בשעה שש, ובתשע היו האשכנזים מתחילים. שני מניינים. והיו מתחילים להאיץ בנו לצאת. בראש השנה עמד בית הכנסת לרשות האשכנזים בלבד. לנו נתנו כיתה בבית הספר שבו למדתי, והיינו מורידים לשם שלושה ספרי תורה ששייכים לנו. לא שאלתי למה זה ככה? למה אנחנו הולכים החוצה והם לא? אבל זה היה מזמן".

מה אתה זוכר מתפילת הנעילה ביום כיפור?

"אבי אמר לי שזמן תפילת הנעילה הוא "כשהחמה עומדת בראשי האילנות", כשאתה רואה צל בראשי הצמרות. הייתי יוצא החוצה לראות את הדבר הזה, ואני זוכר את ההליכה לשם, כאילו פסעתי על בהונות לעבר הנעילה. אני זוכר את האדיקות הרבה והיראה האמיתית שבהן התפללתי ערבית של מוצאי כיפור בדבקות אדירה, כדי להראות לו, אתה רואה, אני לא מחפף.

"יש לנו פה מניין ברמת השרון ואנחנו מתכנסים, כל מיני ירושלמים, כאילו שחזרנו הביתה. יש לי בבית ארבעה ספרי תורה. אחד מהם הבאתי מתורכיה, מהקהילה באיזמיר, ושיקמתי אותו לזכרו של אבי. אני חושב שבני נוער היום מפספסים את החוויה. אני לא חוויתי "הדתה", אלא למדתי וספגתי את אוצרות העם. היום אני איש עשיר מבחינת מראות, חוויות, דמיונות ותחושות. זה עושר אדיר". •

"אני מגדיר את עצמי יהודי-ישראלי וחשוב לי מאד הסדר הזה. כי אם אני רק ישראלי בלי הרכיב היהודי - אני יכול להיות בכל מקום בעולם, מנותק משרשרת הדורות והעם. יש איזושהי דחייה או רצון להדחיק את הפרהסיה היהודית"
"היינו הולכים ביחד לסליחות בשכונת מונטיפיורי ואבא תיאר לי את גרמי השמיים וכיצד מוצאים את כוכב הצפון. הייתי שומע את הפעמונים מהעיר העתיקה, את המ - הרמוניה פלאית שתיתכן רק בזמן כזה של הליכה לסליחות"
http://digital-edition.israelhayom....
העבר לפורום אחר
העבר לפורום:
סיבה:
תגובה חדשה
כותרת:
תוכן:
סמיילים:
הצג
עריכת אשכול
כותרת:
תוכן:
סמיילים:
הצג