נושא: זה הסיפור החם שרץ באינטרנט. לא אחראי לאף מלה. רק שירות לחברים.
שוחד בבית המשפט העליון
נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק חשוד במקרים רבים של קבלת שוחד, הפרת אמונים, ניצול כוח המשרה לרעה, ועבירות על התקנון לקביעת טוהר המידות לעובדי מדינה (התקשי"ר).
לשופט אהרון ברק יש בן (אבנר), אשר בהיותו פרח משפטים שאך סיים את הלימודים וההתמחות, הצטרף -יחד עם בנו של היוע"מש לממשלה ושופט אחר (זמיר)- כשותף פיקטיבי למשרדו של עורך דין תל-אביבי, דן כהן.
דן כהן הוא שופט מחוזי (באר שבע) בדימוס בעל עבר פלילי עשיר, שופט אשר הודח מכהונתו כשופט על ידי הנשיא דאז שמגר, לאחר שסרח במרמה והפרת אמונים (ולא עקב "פליטת פה" כפי שמר כהן נוהג לתרץ בקריצה).
בין אהרון ברק ועורך דין דן כהן מתקיימת ידידות אישית רבת שנים, עקב אינטרס משותף, לכרסם בסמכותו המוסרית של שמגר (מייסד כללי האתיקה לשופטים, אשר לימים בוטלו על ידי ברק) אשר איים על העליונות ופולחן האישיות שאהרון ברק ניסה לטפח בציבור.
הראיות לכאורה מצביעות על כך שככל הנראה נרקמה בין ברק לכהן תוכנית-פלילית, לפיה ברק וזמיר ידאגו לכך שמשרד עורך הדין כהן יקבל חוזים בסכומי עתק מחברות ממשלתיות רבות, לא פעם ללא כל תמורה הולמת, ובתמורה, הבנים-של יהפכו לשותפים בהכנסות המשרד, אשר צמחו בעשרות מליוני דולרים (אלפי אחוזים) מאז צורפו פיזית בני ברק וזמיר למשרד עורכי הדין.
כדי להסוות את הקשר, צורפו בתחילה הבנים-של רק פיזית, לחצי הקומה העליונה של משרד כהן, ורק לאחר שהמהלך הפך למתקדם והשופט אהרון ברק הצליח "לספק את הסחורה" ולהעביר שותרת מינויים ותפקידים וחוזים שמנים לדן כהן - צורפו בניהם של ברק וזמיר כשותפים מלאים לכל ההכנסות, שכאמור תפכו למימדי ענק.
מעמדו החדש של דן כהן, כשותף סמוי של ברק, הפך אותו ל"ידוע בציבור" של ברק ומכאן - לכל יכול המהלך אימים על שופטים, דירקטורים ומנכל"ים בחברות שבהן הפך כהן להיות דירקטור או יועץ משפטי, עירית תל אביב, חברת החשמל, ועוד מאות גופים ציבוריים שלהם מספק דן כהן שירותים או שירותים לכאורה. יש לו דלת פתוחה בתקשורת (שם אהרון ברק עושה כבתוך שלו), משטרת ישראל מעניקה לכהן יחס מיוחד וכל תלונה שלו מקבלת טיפול מיוחד על ידי יאח"ה וכל תלונה נגדו מקבלת קבורה מלכותית שקטה ומאופקת... (קשריו של כהן למנות ראש אגף חקירות, ראש יאאח"ה וכד' - הפכו לשם דבר - אפילו בכיר בשב"כ (גדעון רז) סיפק לדן כהן דו"ח מודיעין פיקטיבי, כדי לשרת את האינטרס של דן כהן להדיח מנכ"ל חברה ממשלתית (תשתיות נפט ואנרגיה), מנכ"ל אשר הדיח את דן כהן מתפקיד יועץ משפטי וגוזר קופונים "יד ראשונה" בחברה עתירת שומנים זו...
דן כהן עצמו פיתח עקב העוצמה שצבר תעשיה צדדית עצומה של קופונים: הוא דוחף למינוי קבלני ביצוע "ידידותיים", לפסילת קבלני ביצוע שאינם משלמים לו קופונים (בחברת החשמל לדוגמא מדובר בקבלנים של עשרות מליוני דולרים בשנה).
המבוכה רבה. כבר אין מדובר "רק" בשופט שנוי במחלוקת המעורר ריב ומדון המפלג את העם, ומנצל את אוזלת ידם של הסובבים אותו כדי להשתלט על סמכויות שלטוניות בעורמה ותחת כסות "משפטית" ו"פרשנית" כביכול.
הפעם, מדובר בראיות לשוחד של ממש, בעשרות מליוני דולרים, בראיות של ממש, ושורה של טובות הנאה, בסכומי עתק, מכספי ציבור, בדרך מתוחכמת וחמורה במיוחד.
התוצאות ההרסניות של השוחד הזה, אינן מתבטאות "רק" בנזק ישיר (ריקון קופת משלם המיסים לכיסים פרטיים) - אלא גם בנזק עקיף, עקב חקירות משטרה פיקטיביות נגד חפים מפשע, פסקי דין מוטים של שופטים בהליכים מסחריים, החלטות דירקטורים וחברות ציבוריות חשובות ביותר (מינוי מנכ"לים אומרי הן, פיטורי מנכ"לים ובעלי תפקידים רגישים שסירבו לומר "הן" אוטומטי, פיתוח החברות בערוצים שאין להם וטובת הציבור ולא כלום, ודיכוי פיתוח ערוצים שאמורים היו לשררת את ציבור ולקדם את איכות השירות והתעריפים בחברות ממשלתיות המספקות מוצרים קריטיים ביותר כגון חשמל, דלק, שירותים מוניציפליים, מס הכנסה ועוד(
דן כהן הפך את תפקידו לפרה חולבת. מתוקף תפקידיו -שאותם כאמור קיבל במניפולציות ועיסקאות-סיבוביות- הפעיל מכבש לחצים (גם בעזרת ידידיו של ברק מאגפי החקירות במשטרה ובני משפחתו של ברק בתקשורת (ידיעת אחרונות בעיקר) לרומם קבלנים שאין להם שום יכולת מקצועית ראויה, ולמוטט קבלנים וספקים אשר טובת הציבור והחברות חייבו שהם יספקו את שירותיהם וסחורותיהם.
מי יחקור? למי הסמכות? מי לא יפחד לחקור מבלי שהזרוע הארוכה (והנקמנית, יש לומר) של אהרון ברק לא תנקום בו, באמצעות חקירת מס הכנסה "תמימה" ומקרית, תלונה של פקידה "תמימה" ו"מקרית" והפסד ממון מכרזים ותפקידים "במקרה" - כל אלה הן שאלות פתוחות לפי שעה.
מי שמסוגל לחקור את נשיא בית המשפט העליון, מבחינה סמכותית ומוסרית, הרי הורחק ממוקדי הביצוע, ונשארו רק אותן מריונטות אומרי הן ואמן, המדקלמים את מנטרת-שטיפת-המוח שמפמפם ברק בכל הזדמנות, שהוא כביכול הגאון היחיד, נציגו הבלעדי של אלוהים לענייני חוק, משפט, שלטון, צדק ומוסר. "עליון" במובן שהופך כל מי שאיננו ברק למאוד, מאוד - תחתון!
כל נושאי התפקידים אשר יש להם סמכות פוטנציאלית לחקור את השחיותות של ברק, מחוייבים לשרת בנאמנות את אינטרס-השתיקה, כדי שלא יבולע להם, כדי שימשיכו להנות ממנעמי תפקידם, כדי שבני משפחותיהם ימשיכו להינות מהתפקידים שניתנו להם שלא כדין בחברות שבהן דן כהן הפך לבעל השפעה, ובקיצור - לאף אחד אין את האומץ והאובייקטיביות והאינטרס לטפל בפרשה החמורה -שאינה היחידה אגב- המחשידה את נשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל במעשי שחיתות, שוחד, הונאה, וניצול תפקיד לרעה.
מבחן התוצאה. פ"ש
פילוביץ שחף
17.01.0320:05
1. תגובתו של seychelles איש ש.13 נכה צה''ל....בתגובה להודעה מספר 0
"צודק .האשימו אותי כמעט בכל דבר שניתן" נכתב על-ידי seychelles בתאריך 17.01.03 בשעה 19:21
בלי שאף אחד פרט לניצן מכיר אותי! אני אדם פרטי שמשפחתו מתגוררת בארץ ישראל מאמצע המאה החמש עשרה. בוגר ש.13 .נכה צה"ל ועדיין משרת במילואים בתפקיד מבצעי. אך כאן בגלל שאני חושב אחרת. יש המכנים אותי בכל כינוי גני אפשרי כולל הרצון של פ"ש לקבור אותי קבורת חמור ולהשתין על קברי. כן בדיוק את זה הוא פרסם אתמול. דרך אגב יש מספר לא קטן של מחבלים שגם ניסו את זה ...מיותר לציין איפה הם ואיפה אני.
חבל שהשנאה לשמאל על ידי אנשים כאן ובכלל מעוורת את צלילות מחשבתם.
עצוב
מבחן התוצאה. פ"ש
אפשרויות ניהול
פילוביץ שחף
24.08.0314:00
5. יוסי דר = גבר עם בייציםבתגובה להודעה מספר 1
www.Nfc.co.il 13:01 יום ראשון 24 אוגוסט 2003
גם לאהרן ברק יש חברים 24/08/2003 | יוסי דר
ראש הממשלה סופג, כידוע, לאחרונה ביקורת קשה על שפעל תוך ניגוד אינטרסים בכך שסייע לחבריו מכפר מלל.
מתברר שתופעת הסיוע לחברים - תוך ניצול המעמד והתפקיד - פושה ומשגשגת גם במערכת המשפט - בראש המערכת ממש - והמקרה להלן יעיד:
בשלהי שנת 2000 בוחרת מועצת המנהלים של "אל-על" איש ושמו דוד חרמש לתפקיד מנכ"ל החברה. התקשורת מבשרת לציבור דבר הבחירה. בעקבות המינוי מגישה "התנועה למען איכות השלטון בישראל" עתירה לבג"צ כנגד שר התחבורה, שהמליץ על המועמד וכנגד יו"ר דירקטוריון "אל-על" יוסף צ'חנובר, שהוביל את המינוי בישיבת הדירקטוריון.
העמותה מבקשת מבג"צ לבטל את המינוי בשל פגמים קשים ובסיסיים שנפלו, לטענתה, בהליך הבחירה. לטענת העמותה, הדירקטוריון לא נקט אמצעים סבירים לאיתור המועמד הטוב ביותר, וכל חמישה עשר המועמדים שהגישו מועמדותם לתפקיד, בנוסף לחרמש, נפסלו על הסף מבלי שהוזמנו כלל לראיון ומבלי שנתבקשו לספק נתונים נוספים אודות עצמם.
העמותה מוסיפה, כי: "הזיקה הברורה בין השר הממונה לחרמש מעלה ריח רע של שיקולים זרים ובלתי ענייניים אשר הביאו לפגמים המהותיים בהליך הבחירה".
התקשורת מגלה עניין בסיפור ומביאה לידיעת הציבור דבר העתירה ונימוקיה. כך למשל, מתפרסם בעיתונות מאמר שכותרתו "קשרים חשובים מכישורים", ובו נטען בין היתר כי: "הסיבה להליך התמוה היא שמדובר במי שהומלץ על-ידי שר התחבורה אמנון שחק, והרי "אל-על" היא חברה ממשלתית שבאחריות שר התחבורה.
שחק הכיר את חרמש בעת שזה שימש קצין שלישות בחטיבה 35, כששחק היה סגן מפקד החטיבה, והנה שוב מופעלת הברית הגברית הלא קדושה למינוי בכירים במשק. שוב הוכח שהמינויים לחברות הממשלתיות אינם המתאימים ביותר.
כל מי שנשאל בקשר לחרמש... מציינים שהתפקיד של מנכ"ל אל-על גדול עליו בכמה מספרים. אין לו ידע בתעופה וניסיון בתחומי התיירות. כל תפקידיו בעבר היו בחברות ממשלתיות, ומעולם לא היה מדובר בתפקיד עסקי בשוק תחרותי...
התנהגותו של יו"ר אל-על, יוסף צ'חנובר, בפרשה מעוררת גם היא סימני שאלה. האם צ'חנובר היה ממנה את חרמש למנכ"ל אילו היה מדובר בחברת תעופה פרטית שבבעלות צ'חנובר? אני מנחש שלא. האם שחק היה עושה זאת? גם כאן אני מנחש שלא.
אך כשמדובר ברכוש ציבורי, הקשרים חשובים מהכישורים. מדרך המינוי, ניתן לנחש ששחק רצה במינוי כדי שהמנכ"ל, מקורבו, "יהיה חייב לו", וכך יוכל לשלוט בחברה באופן ישיר. ניתן רק להמשיך ולנחש שצ'חנובר ידע שאם לא יבין את רצון שחק, אפשר להחליף גם אותו, כי מועד סיום הקדנציה של צ'חנובר הוא פברואר 2001".
יושב ראש מועצת המנהלים של אל-על, יוסף צ'חנובר, מגן על החלטת הדירקטוריון וטוען כי "אני חושב שפעלנו כראוי ובחרנו את האיש המתאים ביותר מבין כל המועמדים". ממתינים לדיון בבג"ץ.
הנשיא ברק ממנה את הרכב השופטים, ובראשו - את עצמו. יום הדיון מגיע. הצדדים תופסים את מקומותיהם באולם. עיון אחרון בניירות. מגיע הרגע. והנה - הדיון מסתיים טרם שהחל!
הנשיא ברק מודיע לתנועה לאיכות השלטון כי אין פגם בהליך המינוי של חרמש, ומציע לתנועה למשוך את עתירתה - שאם לא כן הוא יטיל עליה הוצאות כספיות.
עורך הדין של התנועה מבקש פסק זמן להתייעצות עם הממונים עליו, וכתום ההתייעצות - מושך את העתירה כהצעת הנשיא. הנשיא ברק חותם את ההליך בפסק דין בן תריסר מילים בזו הלשון: "בהמלצתנו, חזרה בה העותרת מהעתירה, ואנו מוחקים אותה בלא לעשות צו להוצאות".
זהו! נסתם הגולל. מוות ללא כאבים. צ'חנובר מרוצה. על הפרק עומדת, כידוע, גם הארכת כהונתו כיו"ר מועצת המנהלים של "אל-על". העתירה שהוגשה נגדו לא היתה חסרה לו. ברק הסיר מכשול מן הדרך.
התקשורת, שליוותה את ההליך מתחילתו, מדווחת לציבור כי התנועה לאיכות השלטון משכה את העתירה.
חייבים לשאול: הייתכן שהעתירה של התנועה לאיכות השלטון היתה כה חסרת בסיס עד שהיה צריך למשכה בלא כל דיון, ותוך "איום" בהטלת הוצאות? והייתכן שמאמר הביקורת המפורט לעיל הוא סתם גיבוב של מילים?
ברק מוכיח - שוב הפעם - שהחוק והמשפט נמצאים אצלו בתחתית הסולם.
שאם לא כן, הוא היה נרתע מלמנות את עצמו לדון בתיק שאחד מבעלי הדין בו - ולמעשה בעל הדין העיקרי - הינו יוסף צ'חנובר. אמרנו "בעל הדין העיקרי" כיוון שהעתירה היתה בראש ובראשונה כנגד צ'חנובר כמי שישב בראש מועצת המנהלים שמינתה את המנכ"ל. וכל זאת בתקופה רגישה לצ'חנובר עצמו - תקופה שבה, כאמור, עומדת על הפרק הארכת כהונתו הוא כיו"ר מועצת המנהלים.
השופט ברק ידע היטב, שבמנותו את עצמו לדון בעניינו של צ'חנובר הוא קולע את עצמו לניגוד אינטרסים חריף.
במה דברים אמורים:
ברק, שלמד משפטים במסגרת העתודה האקדמאית, הוצב - במסגרת שרותו הצבאי - בלשכת היועץ הכספי לרמטכ"ל (יצוין אגב, שעיון בקורות חייהם של ברק וצ'חנובר מגלה ששניהם בני אותו מחזור (בשנים 54-58) בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית). ברק לא מצא עניין בתפקידו בלשכת היועץ הכספי לרמטכ"ל, וביקש לעבור ללשכת היועץ המשפטי של משרד הביטחון - אך מבוקשו לא ניתן לו.
רק כשהיה כבר בשרות מילואים השיג ברק את מבוקשו. היה זה הודות לצ'חנובר שהיה אז יועצו המשפטי ומקורבו האישי של שר הביטחון משה דיין. צ'חנובר הקים באותם ימים יחידת מילואים של משפטנים שתסייע בעניינים משפטיים הנוגעים למשרד ובחר, בין היתר, את ברק לשרת באותה יחידה.
מתכונת התפקיד היתה כזו שברק וחבריו היו מתייצבים לשרות כל אימת שהמשרד נזקק לשירותיהם (יצוין, בהקשר זה, שאז גם נוצר הקשר בין ברק לבין דיין - קשר שהתהדק והלך עם השנים). צ'חנובר, שכאמור הביא את ברק ליחידת המשפטנים שהקים, מספר כי: "ברק בלט כבר אז בידע המשפטי שלו, ביכולת הניסוח ובתפיסה. בעבודה אתנו במשרד הביטחון הוא התבלט מאד".
הנה כי כן, קשריהם של ברק וצ'חנובר לא היו קשרי היכרות בעלמא. צ'חנובר, לא רק שסייע לברק להשיג את חפצו ולעבור ליחידת המילואים במשרד הביטחון, אלא ששם גם העסיקו במתכונת שפורטה לעיל.
כל מה שפורט לעיל - די היה בו כדי לחייב את השופט ברק לפסול עצמו מלדון בעניינו של צ'חנובר. פסילתו של ברק התחייבה על-פי המבחנים שהוא עצמו קבע. ואם בכל המסופר לעיל לא די, הנה אנו למדים שבתחילת שנת 2001 - זמן לא רב לאחר הדיון בעניין "אל-על" וצ'חנובר בבג"צ - מתארח השופט ברק לערב בביתו של צ'חנובר בסביון.
הארוע שהתקיים אז בביתו של צ'חנובר מעניין כשלעצמו: ברק פגש שם את ראש הממשלה הנבחר אריאל שרון וקיים עימו שיחה ממושכת - לאחר תקופת ארוכה של נתק בעקבות דוח ועדת כהן (על פגישה כזו ניתן לומר, שחשיבותה בעצם קיומה).
מכל מקום, העובדה שהפגישה הדיסקרטית והמיוחדת הזו התקיימה בביתו הפרטי של צ'חנובר דווקא - יש גם בה כדי ללמד על עומק הקשרים שבין ברק לצ'חנובר. היעלה על הדעת ששופט - נשיא בית המשפט העליון - ידון בעניינו של בעל דין עימו הוא נמצא בקשרים הכוללים אירוח בביתו?! עוד קו אדום נחצה.
וכשאלה הם פני הדברים, ניתן להבין טוב יותר מדוע הבריח השופט ברק את התנועה לאיכות השלטון מאולמו. אין זה אלא שהשופט ברק ניצל כאן את האמון (העיוור?) שנותנת בו התנועה, ביודעו שהיא לא תהרהר אחר דבריו.
כך נוצר מצב, שהציבור מתוודע, באמצעות כלי התקשורת, לטענות קשות - ומפורטות - הנוגעות לנסיבות מינויו של מנכ"ל "אל-על", ואז מגיע השופט ברק ומועך את העתירה ישר לפח. כל שהיה צריך הוא לשכנע את העמותה למשוך את העתירה וחסל. וכך גם משך ברק את השטיח מתחת לרגלי העיתונות והשתיק באחת את הביקורת כנגד המינוי.
במילים אחרות: כיוון שהתנועה לאיכות השלטון היא זו שמשכה את העתירה - את השאלות והתמיהות יש להפנות אליה ולא אל ברק. הטענות הקשות - כפי שבאו לידי ביטוי בעתירה ובעיתונות - נותרות, איפוא, כעננה מעל המינוי באין פסק דין שיבררן. ובאין פסק דין - אין גם ביקורת על פסק הדין. רווח נקי ממש.
הנה כי כן, השופט ברק מגלה את יחסו האמיתי לצורך לקיים דיון משפטי ענייני ולברר את האמת. והוא גם מגלה את יחסו - האמיתי - לעיתונות במדינה דמוקרטית ולזכות הציבור לדעת. ומה על שלטון החוק? הכל מוקרב על מזבח ניגוד האינטרסים. נפסדותו של ההליך בולטת לעין גם על רקע התרחשות מאוחרת יותר.
במה דברים אמורים:
כעבור זמן, לאחר שמשכה את עתירתה בעניין מינוי מנכ"ל אל-על, מגישה התנועה לאיכות השלטון עתירה אחרת לבג"צ, והפעם בעניין מינוי מנכ"ל רכבת ישראל.
אלא שהפעם, השופט ברק - שמינה עצמו גם לתיק זה - דן בעתירת העמותה בכובד ראש ונותן פסק דין מנומק המתווה את השלבים השונים בהליך המינוי של מנהלים.
התנועה לאיכות השלטון מתקשה, מן הסתם, למצוא את ההבדלים ולהסביר לעצמה כיצד זה שבעניין אל-על הציע להם השופט ברק למשוך את העתירה - תוך איום בהטלת הוצאות - בעוד שבעניין רכבת ישראל זכתה התנועה לדיון ענייני ולפסק דין מנומק.
ואכן, התנועה לאיכות השלטון איננה שלמה עם משיכת עתירתה בעניין אל-על, שכן פורסם כי: "בתנועה ציינו כי הם עדיין סבורים שבהליך מינויו של חרמש נפלו פגמים מהותיים". ניגוד האינטרסים שבו היה נתון השופט ברק, בשל קשריו עם צ'חנובר - מסביר הכל.
חרמש נכנס, איפוא, לתפקידו והנה - כעבור כשנה בלבד הוא מתפטר. ברור שתקופת כהונה כה קצרה מצביעה - היא עצמה - על דבר מה לא תקין ובוודאי שאיננה מוסיפה בריאות לחברת אל-על.
ואכן, הדיווחים בתקשורת אודות נסיבות עזיבתו של חרמש נראים כמו סוגרים מעגל עם הסיבות להתנגדות למינויו כשנה קודם לכן. האם לשופט ברק - לאור התנהלותו בתחילת הדרך - חלק בתוצאה הזו? כך או כך, התנהלותו של השופט ברק, כפי שתוארה לעיל, חמורה בלא קשר לתוצאה.
השופט ברק מגלה לא אחת שקיים פער בלתי נסבל בין אמות המידה שהוא נוקט כלפי עצמו לבין אלו שהוא נוקט כלפי זולתו. הפער המקומם הזה מתגלה במלוא חומרתו בסוגיית ניגוד האינטרסים. ואם מביאים בחשבון כי בעניין צ'חנובר, הנשיא ברק - מכוח סמכותו לשבץ את השופטים - בעצם מינה את עצמו לשבת בהרכב, כי אז יש להגיע למסקנה העגומה שברק למעשה נכנס מרצונו למצב ניגוד האינטרסים הזה, במטרה להשיג את התוצאה שחפץ בה.
הנה כי כן, דבר חמור ביותר הוא ששופט יושב לדין בתיק פלוני כשהוא נתון בניגוד אינטרסים, ואינו פוסל עצמו מלדון באותו תיק. אבל בעניין צ'חנובר חמור הדבר שבעתיים: שכן, כפי שכבר אמרנו, עניינו של צ'חנובר לא התגלגל לידיו של השופט ברק בדרך מקרה, אלא השופט ברק מינה עצמו - ביוזמתו הוא - לדון בתיק המסויים הזה.
ואם השופט ברק מינה עצמו - למרות ניגוד האינטרסים - לדון בתיק, כי אז אין מנוס מן המסקנה החמורה, שהוא עשה כן מתוך כוונה מודעת - ומראש - לשאת פנים ולעוות את הדין.
כל הכללים החשובים של השופט ברק בעניין ניגוד אינטרסים - מן הסתם טובים ויפים לשפוט על פיהם את זולתו.
כאשר הנשיא ברק מינה עצמו לדון בעניינו של צ'חנובר - הוא פעל כנראה על-פי כללים אחרים. הוא שאמרנו: הפער!
__
הכותב הינו עורך דין ומחבר הספר "אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק".
כתוב תגובה תגובות מבקרים מוצגות מומלץ להגיב באופן ענייני, שיכבד את הכותב ואת מבקרי האתר. זמן שם הכותב נושא התגובה 24/08/03 11:17 משה המקסים לפתוח בחקירה נגד אהרון ברק! 2 24/08/03 11:09 שר המשפטים שומע? כל הכבוד על המחקר. 1
:פרטים שם: יוסי דר | עגל הזהב עיתונות בע"מ דואל: [email protected] | אתר: www.Nfc.co.il - תאריך עידכון: 24/08/2003 10:06:01
כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
אפשרויות ניהול
פילוביץ שחף
18.05.0305:59
2. הזוג השיאותי: אהרון ואלישבע ברק !!בתגובה להודעה מספר 0
אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק : "הזוג הנשיאותי"
אלישבע ברק הינה ביולוגית ב"מוצאה". היא סיימה בהצטיינות את התואר השני בביולוגיה בחוגים לגנטיקה, זואולוגיה וכימיה באוניברסיטה העברית והתמחתה במחקר של מחלות גנטיות בקרב יהודים מן העדה הכורדית.
בתקופת שהות המשפחה בארה"ב (לרגל עבודת פרופ' ברק באו"ם), שלחה גב' ברק ידה באמנות הציור ואחד מציוריה אף הוצג בתערוכה. לדבריה מאז ומתמיד התעניינה בציור "אך בארץ לא העזתי. התביישתי. בארה"ב לא הכירו אותי, לא היה לי ממי להתבייש ולכן לא היו לי רגשי נחיתות".
אליבא דאמת, בתחילת דרכה ביקשה אלישבע ברק ללמוד רפואה דווקא, אך הוריה התנגדו לכך בתוקף כיוון שסברו שרפואה אינה מקצוע לנשים.
לימים, והיא כבר שופטת בבית הדין הארצי לעבודה, כאילו תסגור אלישבע ברק חשבון עם הוריה:
וכך תקבע השופטת ברק באחד מפסקי הדין שלה:
"ההפרדה - חסימת הדרך לתפקיד מסוים - פוגעת בכבודו של אדם באשר הוא אדם; סגירת הדרך לתפקיד מסוים בפני אשה באשר היא אשה, פוגעת בכבודה כאדם עובד".
סוג של צדק פואטי.
אבל אנחנו עדיין בתקופה הביולוגית.
במחצית שנות השלושים לחייה נוטשת הגב' ברק את הביולוגיה ומתחילה בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית (היה זה בתקופת היות בעלה, פרופ' ברק, מרצה ודיקאן הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה עד שהתמנה לכהונת היועץ המשפטי לממשלה).
את התמחותה בעריכת דין עושה גב' ברק אצל נשיא בית המשפט העליון דאז ד"ר יואל זוסמן וכן בפרקליטות מחוז ירושלים.
עם סיום התמחותה - וסמוך לאחר תחילת כהונת בעלה כשופט בבית המשפט העליון - מתקבלת גב' ברק לעבודה בבית משפט זה כעוזרת משפטית של הנשיא זוסמן.
לאחר פרישת הנשיא זוסמן ממשיכה גב' ברק לעבוד כעוזרת משפטית גם של הנשיאים לנדוי, כהן ושמגר - סה"כ במשך למעלה משמונה שנים - עד שמתמנית, במחצית שנת 87, לתפקיד רשמת בבית הדין האזורי לעבודה.
בשנת 90 מתמנית הגב' ברק לתפקיד שופטת בבית הדין האזורי, ובשנת 95 היא עולה לערכאה העליונה - בית הדין הארצי לעבודה.
בשנת 2000 מתמנית השופטת ברק לתפקיד סגן נשיא בית הדין הארצי לעבודה.
רבות נאמר ונכתב כנגד התופעה שבה שני בני זוג מכהנים כשופטים. פה ושם, כפי שנראה בהמשך, ננקטו גם יוזמות חקיקה של חברי כנסת במגמה למנוע את התופעה. הביקורת הציבורית כנגד התופעה מתמקדת, מטבע הדברים, במקרה הספציפי והבולט של השופט ברק ורעייתו - השופטת אלישבע ברק. ביקורת זו גברה משעלתה השופטת ברק לבית הדין הארצי לעבודה (בעת ובעונה אחת עם מינוי השופט ברק לתפקיד נשיא בית המשפט העליון), והיא גברה והלכה כשמונתה השופטת ברק לסגנית הנשיא של בית הדין הארצי.
התגובות לביקורת זו מתמקדות בכך שיש לגב' ברק זכות לפתח קריירה מקצועית משלה, ואין זה הוגן לעצור את קידומה מחמת היותה אשתו של השופט ברק.
ובאמת, מי לא יגן על זכותו הבסיסית של אדם להתפתח ולהגשים את עצמו ? מה לך יותר מכך שהזכות הזו מוגנת כזכות חוקתית הנגזרת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ?
אומר השופט ברק:
"ביסוד כבוד האדם עומדת האוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש הבחירה וחופש הפעולה של האדם. כבוד האדם היא החירות של האדם לעצב את חייו ולפתח את אישיותו כרצונו".
לא למותר לאזכר כאן גם את הערך החברתי החשוב שעניינו עידוד נשים, באשר הן, "לנפץ את תקרת הזכוכית". בהקשר זה, מה לנו יותר מסיפורה של אליס מילר שכזכור ביקשה - ואף השיגה את מבוקשה - להתנדב לקורס טיס, ובכך פרצה את הדרך לגיוס בנות לקורס זה ?
אומר בג"צ בעניין אליס מילר:
"יש להעמיד את החוק בחזקתו הפרשנית, כי הוא מתיישב עם כיבוד הזכות לשוויון בין המינים ואף מכוון להגשימה... אף ביתר שאת מתחייבת גישה זו מן ההכרה, שעם חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו התעלה מעמדו הנורמאטיווי של עקרון השוויון - שזה מכבר נאמר עליו כי "הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו" - והוא הפך "לעיקרון בעל מעמד חוקתי על חוקי".
ולענייננו: כמובן שאין חולק על זכותה של הגב' ברק לבחור לעצמה קריירה ולהגשים את שאיפותיה ככל יכולתה.
אבל הערכים הללו - חשובים ככל שיהיו - אינם ערכים מוחלטים.
אומר בהקשר זה השופט ברק:
"הערכים והעקרונות - והחירויות הנגזרות מהם - אינם בעלי אופי מוחלט. לערכים, לעקרונות ולחירויות אין משקל "מוחלט". משקלם הוא תמיד יחסי. מעמדם נקבע ביחס לערכים, עקרונות וחירויות אחרים עימם הם עשויים להתנגש".
ועוד ברק:
"רוב רובן של זכויות האדם הן יחסיות. ניתן לפגוע בהן כדי להגשים אינטרסים הנתפסים על ידי החברה כראויים... הטעם לכך הוא, שזכויות האדם...אינן זכויותיו של הפרט על אי בודד. הן זכויות הפרט כחלק מחברה. הן עוסקות בפרט וביחסיו עם זולתו".
ומה הדין כאשר זכויותיו של פרט מסויים מתנגשות עם זכויות של פרט אחר או עם ערכים של החברה בכללותה ? יש כמובן לאזן ביניהם.
אומר השופט ברק:
"על בית המשפט להעמיד את השיקולים הנוגדים על מאזני המשפט. עליו לאזן בין הערכים והעקרונות המתנגשים. עליו להכריע באיזון על פי משקלם של השיקולים הנוגדים בנקודת ההכרעה. כך נהג בית משפט זה מיום הקמתו עד עצם היום הזה. זוהי תורת האיזון (balancing)הנוהגת במשפט הציבורי שלנו".
השופט ברק - יותר מכל שופט אחר - השקיע מאמץ בפיתוח ושיכלול תורה של איזונים בין ערכים מתנגשים. כוחה של אותה תורה בהיותה שיטה מסודרת - יותר שכלתנית ופחות אינטואיטיבית - לזיהוי הערכים השונים, לשקילתם ולאיזון ביניהם.
הנה כי כן, זכויותיה של אלישבע ברק לפתח קריירה מקצועית ולהתקדם - עם כל חשיבותן - "אינן זכויות על אי בודד". השאלה הנשאלת, איפוא, הינה האם הזכויות הללו של גב' ברק מתנגשות עם ערכים אחרים שגם הם ברי הגנה, והאם נערך איזון ראוי ביניהם.
כך למשל, נשאלת השאלה האם העובדה שגב' ברק עבדה (במשך למעלה משמונה שנים) כעוזרת משפטית בבית המשפט העליון - שעה שבעלה השופט ברק מכהן שם כשופט - האם עובדה חריגה זו לא פגעה בתדמיתו של בית המשפט כמופת לשמירה קפדנית על הוראות החוק. הכוונה בענייננו להוראות שירות המדינה האוסרות להעסיק בני משפחה אחת באותו מקום עבודה. שכן בית המשפט העליון, גם הוא, הינו אחרי ככלות הכל - מקום עבודה. הרי ההוראות הללו אינן איזה עניין טכני סתמי. הן פרי ניסיון חיים ונועדו למנוע היווצרות אין ספור מצבים בלתי רצויים.
האם רצוי, למשל, ששני שופטים יישבו באותו הרכב כאשר אשת האחד משמשת עוזרתו המשפטית של רעהו ? השאלה מתחדדת כאשר שני השופטים הללו חלוקים בדיעותיהם. שכן תפקידה של העוזרת המשפטית הוא לאסוף חומר ולעזור לשופט "שלה" לגבש את עמדתו. והשאלה מתחדדת והולכת כאשר השופטים, לא רק שהם חלוקים האחד על רעהו, אלא שהם גם תוקפים - כמעט בחמת זעם - זה את עמדתו של זה בפסק הדין. חילופי הדברים בין השופטים ברק ואלון בפסק הדין בעניין ז'רז'בסקי הם דוגמא טובה לכך.
ידועים גם חילוקי הדעות הקשים בין השופטים ברק ושמגר על רקע בג"צ גירוש אנשי החמאס ללבנון. לא מן המותר, בהקשר זה, לציין כי במסיבת הפרידה משמגר, ולמרות חגיגיותו של המעמד, מצא ברק לנכון לאזכר כי "מאיר ואני נוקטים פחות או יותר באותן עמדות, אבל היו לנו גם ימים קשים ומאיר יודע למה אני מתכוון".
ובכן, האם היתה רצוייה הסיטואציה - הבלתי אנושית כמעט - שאשתו של ברק תהיה עוזרתו המשפטית של שמגר באותם "ימים קשים" ?
הנה כי כן, חילוקי דעות - ולעיתים חילוקי דעות קשים - יכול שיתגלעו בתוך הרכב שופטים. האם רצוי, איפוא, ששופט - המגייס את כל כוח השכנוע והרטוריקה לכתיבת פסק דינו - ייעזר לצורך כך דווקא באשת השופט שעליו הוא חלוק ? דומה שאפילו מלאכים היו מעדיפים להימנע ממצבים מסוג זה.
ונזכור, כמובן, את דבריו של השופט ברק עצמו שסיפר כיצד עמל "שעות על שעות על שעות" לשכנע את חבריו לקבל את עמדתו בבג"צ הוועד נגד עינויים. האם במקרה כזה היתה רצוייה, למשל, סיטואציה שבה השופט ברק עושה כל מאמץ לשכנע שופט מסויים לקבל את עמדתו שעה שאשתו של ברק משמשת עוזרת משפטית של אותו שופט ?
ומה, למשל, כאשר שופט מוצא לנכון להעיר לעוזרת המשפטית שלו על שלדעתו טיפלה בתיק זה או אחר באופן מוטעה ? האם הוא יוכל לעשות כן באופן חופשי וענייני - וללא התפתלויות - כאשר בעלה של העוזרת המשפטית מכהן עימו כשופט ?
הדברים כה ברורים עד שאין צורך בהמחשות נוספות.
כללו של דבר, עבודת בני משפחה אחת באותו מקום טומנת בחובה חשש מובנה להיווצרות מצבים לא רצויים, מתיחויות, לחצים ושאר תופעות - גלויות או סמויות - הפוגמות בתיפקוד השוטף והתקין במקום העבודה.
קשה, איפוא, להבין איזו סיבה עניינית הצדיקה את המצב החריג - והנוגד את הוראות שירות המדינה - שבו גב' ברק הועסקה, במשך שנים, בבית המשפט העליון כשבעלה השופט ברק מכהן שם.
ומה על מראית העין ? מה אמור הציבור לחשוב בראותו את ה"משפחתיות" הזו דווקא בבית המשפט העליון ?
ויצויין שגב' ברק התקבלה לעבודה בבית המשפט העליון לאחר שהשופט ברק כבר החל לכהן שם - כלומר שגב' ברק נכנסה למצב הבלתי ראוי הזה מתוך בחירה ובעיניים פקוחות (גם של בעלה !).
לשופט זוסמן, שהיה בקשר אישי קרוב עם משפ' ברק, חלק לא מבוטל בכניסת בני הזוג ברק - זה כשופט, זו כעוזרת משפטית - לבית המשפט העליון.
ברק וזוסמן
השופט ד"ר יואל הכהן זוסמן לימד דיני שטרות בפקולטה למשפטים ששכנה אז במנזר רטיסבון בירושלים.
לימים יספר זוסמן כי ברק היה תלמידו והוא מכירו עוד מזמן היותו "תינוק בשטח המשפט".
והתינוק הזה היה לנער וגם בגר. וכשבגר הוא זכה כזכור - ביחד עם השופט זוסמן - בפרס ישראל למשפט לשנת 1975.
זמן קצר לאחר מכן נמצא ברק, כזכור, ברשימת מועמדיו של שר המשפטים חיים צדוק לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. עו"ד יחיאל גוטמן, שהיה אז יועצו של צדוק, מספר כי: "תומך נלהב למועמדותו של ברק מצא צדוק בדמותו של ממלא מקום נשיא בית המשפט העליון באותה עת, השופט יואל זוסמן, ידידו האישי של שר המשפטים, שדעתו היתה מקובלת בעיניו".
ברק עלה לראש רשימת המועמדים לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה וההמשך ידוע.
בשנת 76 התמנה השופט זוסמן לנשיא בית המשפט העליון.
עם תחילת כהונתו של זוסמן כנשיא, התקבלה אלישבע ברק לעבוד כמתמחה שלו בבית המשפט העליון.
השופט זוסמן היה אדם לא בריא. כעבור שנים רבות יספר עו"ד חיים צדוק - וידגיש כי הוא מגלה זאת לראשונה - כי ערב מינויו של זוסמן לנשיא בית המשפט העליון, הוא לקח שיחה עם רופאו של זוסמן, ורק אחר כך המליץ למנותו לנשיא.
עם השנים הלך מצבו הבריאותי של זוסמן והתערער. עורך הדין הירושלמי פנחס רבינוביץ, שהיה ידיד אישי קרוב של זוסמן, מספר בזכרונותיו כי "בייחוד סעדה אותו (את זוסמן) במסירות עד יום מותו, משפחת השופט ברק".
קשרי ברק זוסמן קיבלו ביטוי בהיבטים נוספים:
פסק דין עליון: לא סופי
אדם - שלמה אבני שמו - ניהל מאבק משפטי ממושך (בעניין שאינו רלוונטי לכאן), והפסיד בכל הערכאות - לרבות בערעור לבית המשפט העליון. אבני, שהיה משוכנע בצידקתו, לא השלים עם פסק הדין של בית המשפט העליון ופתח בשביתת רעב בפתח ביתו של נשיא בית המשפט העליון השופט זוסמן. שכניו של זוסמן גילו עניין בשובת וביקשו שהבעייה תבוא על פתרונה. התקשורת אף היא התעניינה בסיפור. וכך גם כמה מחברי הכנסת.
אהרן ברק - שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה - התערב בעניין ופתר הבעייה.
וכיצד פתר ברק את הבעייה ? הוא הגיע להסכם עם אבני כי יעבור מחדש על כל התיקים הנוגעים לעניינו ואם יגיע למסקנה שבתי המשפט לא עיוותו את הדין, הוא - אבני - יראה את העניין כמחוסל (כלומר שאם, לעומת זאת, יגיע ברק במהלך הבדיקה למסקנה הפוכה –שהיה עיוות דין - העניין איננו מחוסל).
הנשיא זוסמן יכול לנשום לרווחה: אבני הפסיק את שביתת הרעב מול פתח ביתו.
ברק אכן עבר על התיקים כמסוכם ובסיום הבדיקה כתב לאבני: "קראתי את החומר שמסרת לעיוני. אכן מתוך החומר עולות טענות כבדות משקל בזכות גישתך".
ברק הציע לאבני דרך לפתוח מחדש בהליכים משפטיים (אבני פעל על פי הצעת ברק והפסיד שוב בכל הערכאות).
ובכן, מה רואות כאן עינינו ?
אנו רואים כיצד היועץ המשפטי ברק יושב, משל היה ערכאת ערעור, על פסקי דין של בתי המשפט - בהם פסק דין של בית המשפט העליון - כדי לבדוק אם בתי המשפט עיוותו או לא עיוותו את הדין.
ברק בוודאי ידע שבמעשהו זה הוא פוגע במעמד בית המשפט העליון ובסמכותו (לרבות, אגב, בשופט שמגר שהיה אחד השופטים בהרכב שדן בעניינו של אבני).
וברק מן הסתם גם שמע משהו על כלל סופיות הדיון.
לימים, כשיהיה ברק נשיא בית המשפט העליון, הוא יקבע כי:
"להתדיינות המשפטית...צריך להיות סוף. אינטרס הציבור הוא, כי יהיה סוף להתדיינות. אכן, מי שהיה לו יומו בבית המשפט, ודינו הוכרע, צריך לראות בכך סוף פסוק.
אין זה ראוי לפתוח משפטים מחדש לאחר שנסתיימו. הפסיקה צריכה להיות יציבה ופתוחה לשרת את ענייניהם של...אחרים הממתינים לבירור משפטם...
אכן, פתיחת שערי בתי המשפט, לתקיפה שאין לה סוף של פסקי דין...סופה ערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט".
ודוק: בהליך פלילי - לצורך הכרעה בדבר משפט חוזר - יש כזכור לאזן בין כלל סופיות הדיון לבין הערך של חשיפת האמת ועשיית צדק נוכח הסכנה של הרשעת חפים מפשע. אבל בהליך אזרחי לא קיים מוסד המשפט החוזר, כך שכלל סופיות הדיון הינו כלל קשיח ועומד בפני עצמו. וברק כמובן שידע כי עניינו של אבני הינו בתחום האזרחי.
וכיוון שבהליך אזרחי עסקינן, הרי שליועץ המשפטי לממשלה גם לא היתה במקרה זה זיקה עניינית אליו.
מה, אם כן, היה המקור - החוקי - לסמכותו של היועץ המשפטי לממשלה ברק להתערב בעניינו של אבני כפי שהתערב ?
ומה על התקדים שיצר כאן ברק ? היתכן שנוצרה כאן "פרוצדורה" חדשה - הפגנה מול ביתו של נשיא בית המשפט העליון - שבכוחה לגבור על כלל סופיות הדיון ולפתוח תיק מחדש ?
ודוק: אילו היה היועץ המשפטי לממשלה פותר את הבעייה בדרכי שכנוע - או בכל דרך אחרת שאינה פוגעת בסופיות הדיון - ניחא. הבעייה היא שברק בחן כאן את פסקי הדין לגופם כדי לבדוק אם בתי המשפט עיוותו או שלא עיוותו את הדין, ובכך הוא פגע במעמדו של בית המשפט ובעקרון סופיות הדיון.
אכן, ברק היה באותם ימים כבר בשיא תהילתו: ידלין כבר ישב בבית הסוהר, ורבין הלך הביתה - כך שהאפשרות שיספוג ביקורת ציבורית על מעשיו היתה אפסית.
אבל ברק היה בוודאי מודע לכל הטעמים שנמנו לעיל והשוללים את התערבותו.
מה, אם כן, הניע את ברק - למרות הטעמים הללו - להתערב בעניין כפי שהתערב ?
נחזור לרגע אל הסיטואציה: יושב אדם ושובת רעב בפתח ביתו של הנשיא זוסמן. שכניו של זוסמן אינם אדישים למתרחש. להיפך, הם מגלים עניין בשובת ומבקשים שהבעייה תבוא על פתרונה. התקשורת אף היא מוצאת עניין בסיפור. וכך גם כמה חברי כנסת. הסיטואציה בכללותה, כמובן שמעיקה על הנשיא זוסמן, שבוודאי חש גם אי נעימות רבה כלפי שכניו. וזוסמן, יש לזכור, הוא איש לא בריא. אלישבע ברק - המתמחה של זוסמן באותם ימים - עדה בוודאי למצוקתו.
ואז בא בעלה אהרן ברק - היועץ המשפטי לממשלה - ופותר את הבעייה.
האם ברק היה מתערב כך ופוגע בעקרון סופיות הדיון ובמעמדו של בית המשפט העליון - אלמלא בזוסמן המדובר ?
הרי יכול היה ברק לטעון (אם פנו אליו), שאין הוא מוסמך להתערב בעניין, ואיש לא היה בא אליו בטרוניה.
אין זה אלא שברק חש מחוייבות אישית כלפי זוסמן לחלצו מהמצוקה, ולסלק - בכל מחיר - את השובת מפתח ביתו.
עקרון סופיות הדיון יצטרך לחכות לימים טובים יותר.
הקשר הסימביוטי באחד הפרקים הקודמים הבאנו כזכור קטע מדבריו של פרופ' קרמניצר הנוגעים לבעייתיות של "הקשר הסימביוטי הזה, הקשר ההתאחדותי בין שתי המערכות הללו" - כלומר הקשר שבין בית המשפט העליון לבין פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה הרואים בבית המשפט העליון את מקום קידומם הטבעי.
"הקשר הסימביוטי הזה" - בהקשר ליחסי ברק זוסמן - ראוי לבחינה מהיבט נוסף שבא לידי ביטוי בימי פרשת ידלין. תזכורת: מעורבותו האישית האינטנסיבית של ברק בחקירת ידלין תוארה כזכור בהרחבה. ראינו, כזכור, כיצד מעורבותו האישית של ברק בהליך החקירה - במיוחד בנסיבותיה של אישיות בכירה כמו ידלין - הכניסה את ברק לאמביציה אישית להשיג את ההרשעה (ואפילו במחיר של עיסקת טיעון שנסיבותיה תוארו כזכור בהרחבה). היה ברור לברק - כמו לציבור בכלל - כי אם ידלין יזוכה, יעורר הדבר תגובות קשות שיפגעו בפרקליטות בכלל, ובברק בפרט, על שגררו איש ציבור כה בכיר לבית המשפט על לא עוול בכפו וכו' וכו'. עם הגשת כתב האישום נגד ידלין הוא נעצר, כזכור, עד תום ההליכים - עובדה שעוררה ביקורת בחוגים שונים, לרבות בחוגי אקדמיה. עמדנו, כזכור, בהרחבה על כך שמעצר נאשם עד תום ההליכים משפר משמעותית את סיכויי הרשעתו (והבאנו אף מדבריו של פרופ' ליבאי בעניין זה).
ידלין, שרצה כמובן להשתחרר בערובה, הגיש לבית המשפט העליון ערר כנגד ההחלטה של בית המשפט המחוזי לעצרו עד תום ההליכים. בית המשפט העליון דחה את הערר.
מי שדן בבית המשפט העליון בעררו של ידלין ודחה אותו - היה הנשיא זוסמן.
וכאן מתעוררת בעייה - לפחות בעייה של מראית עין:
הנשיא זוסמן ודאי ראה - כמו שראה כל הציבור - כי ברק מוביל, אישית, את חקירתו של ידלין. כלומר שהנשיא זוסמן היה מודע לכך שחשוב לברק אישית - מהטעמים שפורטו לעיל - להשיג הרשעה בתיק הזה.
על היחסים הקרובים בין ברק וזוסמן כבר עמדנו לעיל.
אבל יתרה מכך, וזה החשוב לענייננו: בזמן שהנשיא זוסמן דן בעררו של ידלין - התמחתה אצלו אשתו של ברק.
יודגש: אין בדברים לעיל לטעון כנגד עצם הצורך לעצור את ידלין עד תום ההליכים, ואין גם לטעון שהנשיא זוסמן החליט להשאיר את ידלין במעצר כתוצאה משיקולים זרים. לא בזה העניין.
השאלה היא מה על מראית העין ?
והשאלה הכללית יותר הינה האם ראוי הוא שאשתו של היועץ המשפטי לממשלה תהיה מתמחה של נשיא בית המשפט העליון ? האם אין בכך ליצור תחושה שהדבר פוגע במידה כלשהי באובייקטיביות של הנשיא שעה שהוא דן בעניינים שהיועץ המשפטי לממשלה צד להם ? האם ראוי המצב שנשיא בית המשפט העליון ידון בתיק שהיועץ המשפטי לממשלה יהיה צד לו - שעה שאשתו של היועץ המשפטי יושבת בלשכת הנשיא ומרכזת עבורו את החומר באותו תיק עצמו ?
השאלה היא לא רק כיצד נראים הדברים בעיני הציבור הרחב, אלא גם - ואולי בעיקר - כיצד הם נראים בעיניו של העצור שעניינו מתברר בפני הנשיא. האם אין חשיבות לכך שגם העצור - מנקודת ראותו הסובייקטיבית - ישתכנע שגם אם עררו נדחה, הוא נדחה מסיבות ענייניות בלבד?
והשאלה העקרונית היא אם רצוי בכלל הדבר - מבחינת אינטרס הציבור - שאשת היועץ המשפטי לממשלה תשב בבית המשפט העליון, מכל שכן בלשכתו של הנשיא ?
ובמילים אחרות: לעניין עוצמתו של היועץ המשפטי לממשלה - האם רצוי הדבר שיהיו לו "עיניים" גם בלשכת נשיא בית המשפט העליון ?
כך למשל, האם רצוי הדבר, שהיועץ המשפטי לממשלה יהיה "עד" לתהליך גיבושם של פסקי הדין השונים - לרבות בתיקים שהוא צד להם ?
האם אין חשש שהיועץ המשפטי לממשלה - באמצעות אשתו - יוכל להשפיע על תהליך הגיבוש הזה ?
על חלקו של מתמחה בתהליך גיבושם של פסקי דין, יאמר לימים השופט ברק:
"לרבים מהשופטים יש מתמחים. הם כלי עזר לשופט. הוא נותן בהם אמון. הם מקיימים את האמון שניתן בהם. מותר לו, לשופט, לשוחח על המשפט שבפניו עם המתמחה... ולגלות לו את עמדותיו הלכאוריות.
לעתים המתמחה משמש כאוזן קשבת, וכמעין תיבת תהודה ((sounding board לרעיונותיו של השופט.
לא פעם נחשף המתמחה לרעיונות "אפויים למחצה" ולתוצרים הגולמיים של ההליך השיפוטי".
נוסף לכך: האם רצוי שהיועץ המשפטי יידע - מבעוד מועד - את תוכנם של פסקי הדין השונים האמורים להתפרסם ?
דומה שאין צורך בדוגמאות נוספות.
משכורת שנייה בבוא היום תומך הנשיא זוסמן בחום במינויו של ברק לשופט בית המשפט העליון (וכמובן שלא נעלם מעיניו של זוסמן כי ברק - בשל גילו - יהיה בבוא היום נשיא בית המשפט העליון אף הוא).
זוסמן מקביל את פניו של ברק בבית המשפט העליון בהתלהבות. הוא משבח את ברק כיועץ המשפטי לממשלה ו"כיועץ לענייני חוץ ושלום", ומציין כי ברק "סיים את עבודתו כאדריכל השלום".
"הייתי מאשר לו משכורת שנייה על מה שעשה" יוצא זוסמן מגדרו.
כעבור זמן קצר מזמין הנשיא זוסמן את המתמחה שלו לשעבר, עו"ד אלישבע ברק - לעבוד בבית המשפט העליון כעוזרתו.
הנה כי כן, זוסמן סידר למשפחת ברק משכורת שנייה.
הבעייתיות שבעבודת שני בני זוג במקום עבודה אחד - שנדונה בהרחבה לעיל - לא ממש הטרידה את בית המשפט העליון. גם לא שאלת מראית העין.
אלישבע ברק עבדה בבית המשפט העליון במשך יותר משמונה שנים.
ואז, מתמנה הגב' ברק לרשמת, ובהמשך לשופטת, בבית הדין לעבודה.
אמרנו כבר: זו זכותו הבסיסית - ואף החוקתית - של אדם להתפתח ולהגשים את עצמו כפי כישוריו ובחירתו. והוספנו, שהזכות החשובה הזו מקבלת משנה חשיבות לאור האינטרס החברתי המיוחד לעודד נשים לפלוש לעוד ועוד "טריטוריות גבריות".
וגם זאת אמר מאן דהוא:
“Nature gave women too much power; the law gives them too little”.
כל זאת ועוד: אין מחלוקת בדבר כישוריה המקצועיים של הגב' ברק והיותה משפטנית ברמה גבוהה (כמעט ואמרנו כי למי שחי כל כך הרבה שנים במחיצתו של פרופ' ברק - אין ברירה אלא להיות משפטן משובח).
אבל ראינו כבר שכל הערכים החשובים הללו אינם נמצאים על אי בודד.
יש, איפוא - כפי שהובהר לעיל - לבחון אם הערכים הללו מתנגשים בערכים אחרים ואם מתקיים איזון ראוי ביניהם.
דומה שהבעיות העיקריות הנוגעות לענייננו מתנקזות למקום אחד: נקודת המפגש - או שמא: נקודת החיכוך - שבין בית הדין לעבודה לבין בג"צ.
שאלה של כפיפות בג"צ הינו, כידוע, הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר במדינה. גבולות סמכויותיו מוגדרות בחוק בצורה רחבה, עמומה משהו, המעניקה לו שיקול דעת רחב ביותר - ולכן גם עוצמה רבה - באשר לתחומי פעילותו. בין סמכויות בג"צ קיימת הסמכות להעביר תחת שבט ביקורתו מעשים שיפוטיים של טריבונלים ובתי דין שונים - בהם פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה.
מאליו ברור, שעצם סמכותו של בג"צ להתערב בפסקי דין של הערכאה העליונה של בית הדין לעבודה - עצם סמכות זו מקפלת בתוכה פגיעה בסופיותם של פסקי הדין הללו וכירסום בעצמאותו של בית הדין הארצי לעבודה. וברור גם כי ככל שבג"צ ייטה להתערב בפסקי הדין הללו, כן תגבר הפגיעה בסופיותם.
ופגיעה בסופיות, סופה - כפי שקבע הנשיא ברק עצמו - "ערעור מוחלט של הביטחון והיציבות במשפט".
ודוק: ערעור הביטחון והיציבות איננו "במשפט" בעלמא, אלא בקרב בעלי הדין, בקרב הציבור הרחב, וכן - לא פחות חשוב - בקרב השופטים.
ראוי לציין כי כשהוקם בזמנו בית הדין לעבודה, היו שהמליצו להשוות את מעמדו של בית הדין הארצי לזה של בית המשפט המחוזי, באופן שפסק דין של בית הדין הארצי יהיה - גם הוא - לא סופי, אלא נתון לערעור בבית המשפט העליון. ואולם המחוקק דחה את ההמלצה הזו, ובכך הוא אמר את דברו - שבית הדין הארצי הוא הוא הערכאה העליונה של בית הדין לעבודה.
בשנים הראשונות לפעילותו של בית הדין לעבודה נהג בג"צ ריסון רב כלפי בית הדין הארצי ומיעט להתערב בפסקיו.
ואולם במשך השנים החלה להתפתח מגמה של התערבות גוברת והולכת של בג"צ בפסקי הדין של בית הדין הארצי.
והמוביל הבולט של מגמת התערבות זו היה - איך לא - השופט ברק.
המחלוקת, בקליפת אגוז, שבין שתי המגמות היא בכך שגישת הריסון מגבילה את התערבות בג"צ למקרים שבהם בית הדין הארצי טעה בפסק דינו טעות משפטית מהותית או שהוא חרג מסמכותו, ואילו גישת ההתערבות דוגלת בהתערבות בג"צ גם אם בית הדין הארצי לא טעה בפסק הדין - אך לבג"צ יש פתרון אחר שהוא, לדעת בג"צ, עדיף על זה של בית הדין.
מעניין לציין כי בתחילת דרכו בבית המשפט העליון, צידד אף השופט ברק עצמו בגישת הריסון, וכך קבע:
"מן המפורסמות הוא, כי אין אנו יושבים בערעור על החלטתם של בתי הדין לעבודה. סמכות הביקורת שלנו יונקת מסעיף 7 לחוק בתי המשפט... כפי שפורש על-ידי בית משפט זה. אין לנו צורך לחזור על עקרונות אלה. די אם נאמר, כי בית משפט זה יתערב בהחלטתו של בית דין לעבודה, במקום שזה עשה טעות משפטית מהותית, אשר הצדק דורש את תיקונה".
בשלב מאוחר יותר שינה השופט ברק את עמדתו והחל, כאמור, להוביל את הגישה המתערבת.
תהום אידיאולוגית ממש פעורה בין חסידי הגישה המרוסנת, שהבולט בהם הוא נשיא בית המשפט העליון לשעבר השופט לנדוי, לבין הגישה המתערבת שמוביל הנשיא ברק.
השופט ברק רואה את בית הדין לעבודה כחלק ממערכת נורמטיבית הנמצאת תחת פיקוחו של בית המשפט העליון.
אומר השופט ברק:
"בעיני משולה המערכת הנורמטיבית לתזמורת, שבה נגנים שונים בעלי מומחיות שונה, המנגנים לפי תווים שקבע הקומפוזיטור.
לא יעלה על הדעת, כי כל נגן וכל קבוצת נגנים ינגנו בקצב הנראה להם, ובהתאמה הנראית להם. התזמורת כולה חייבת לנגן כיחידה, תוך תיאום והתאמה בין מרכיביה. תיאום והתאמה אלו נעשים על ידי המנצח. בית המשפט העליון הוא בעיני המנצח של התזמורת הנורמטיבית.
על כן ייתן בית המשפט העליון לבתי המשפט המיוחדים (ולענייננו: בית הדין לעבודה) להוכיח את מומחיותם כיד הביצוע המוסיקלית הטובה עליהם. עם זאת, הוא ידאג להרמוניה נורמטיבית בשיטת המשפט".
ולעומת ברק השופט לנדוי:
"בית המשפט העליון שלנו אינו מנגן תמיד על פי פרטיטורה אחת (אגב: השופט לנדוי הוא פסנתרן - י.ד.).
הוא מורכב מסולנים שביניהם קיימות השקפות שונות...
לפנינו אך צעד נוסף (של ברק) במגמה הכללית של הרחבת הביקורת של בית המשפט העליון על רשויות אחרות במדינה, החל ברשויות מינהליות וכלה בכנסת.
ברחשי כבוד רבים, מגמה זו אינה נראית לי רצוייה...
הצעתי להעדיף את השיטה... של הליכה מהחלטות קונקרטיות במעשים שהיו, אל גיבושה של הלכה הבא בסופו של התהליך ולא בתחילתו... לדעתי, זו התפתחות אורגנית נכונה. אין היא דומה לעץ הארז הצומח ישר כלפי מעלה, אלא לעץ הזית שגזעו מסורבל ומלא סיקוסים של כיווני צמיחה שלא הגיעו לידי התפתחות, אך משום כך דווקא הגזע איתן ומאריך שנים.
קולי לא נשמע והכנסת יופיותה של הפילוסופיה הא-פריורית אל אוהלה של פסיקת בית המשפט העליון נמשכת בכל עוזה, כמכשיר רעיוני להרחבת היקף הפיקוח של בג"צ לכל עבר, ונמשכת פריצת הסכרים הדיוניים והמהותיים שהוקמו על ידי בית המשפט בשנים קודמות.
כאמור, רואה אני מגמה זו כמוטעית".
מי צודק ? תלוי את מי שואלים.
ראוי להביא גם את גישת השופט שמגר האומר כי:
"לאור העובדה, שהמחוקק ייחד לבתי הדין לעבודה תחום משפטי מוגדר ומופרד והפקיד בתי דין אלו במידה רבה על מלאכת העיצוב של דיני העבודה, בית המשפט הזה (בג"צ) צריך לנהוג בריסון, ורצוי שלא ימהר להתערב בנושאים שנדונו לפני בית הדין לעבודה בתחום סמכותו הייחודית".
ראוי להביא בעניין זה גם מדברי השופט חיים כהן:
"דעתי היא שגם בחוק בית הדין לעבודה גילה המחוקק בצורה חד משמעית את כוונתו שהעניינים שהוא מסר לסמכותם הייחודית של בתי הדין לעבודה יידונו אך ורק על ידיהם, והדיון בהם יסתיים בתוך כתליהם...
הוראת המחוקק, המעניקה סופיות להחלטה פלונית, אינה אלא אינדיקציה ברורה לכוונתו שבית משפט לא ייזקק לבדיקת אותה ההחלטה לגופו של ענין, בצורה של שמיעת ערעור...
סופיות ההחלטה, כמותה כייחוד הסמכות, אין בהם כדי לשלול סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק. תמיד כוחו של בית משפט זה עמו, ושעריו פתוחים, למנוע שימוש לרעה בסמכות או חריגה ממנה - וכל פגיעה בעיקרי הצדק בכלל זה.
אבל אל לו לבית משפט זה להתעלם מכוונת המחוקק, הבאה לידי ביטוי אם בהוראת סופיות ואם בהוראת ייחוד הסמכות ואם בצורה אחרת כלשהי, ולשים עצמו שופט במקום השופטים אשר המחוקק ראה לשימם: הצדק אשר בית משפט זה (בג"צ) נדרש לעשות, הוא צדק בהתאם לחוק, ולא צדק בניגוד לחוק".
ומהי עמדתו של נשיא בית הדין הארצי לעבודה ? היא ברורה מאליה. היש מי שאוהב שיבחשו במעשיו ויכרסמו בעצמאותו? ברור, איפוא, שנשיא בית הדין הארצי יצדד בגישת הריסון ובהתערבות מינימלית של בג"צ בפסקי דינו.
כזו היתה עמדת נשיאו הראשון של בית הדין הארצי - השופט צבי בר ניב, ודומה לה עמדת הנשיא שבא אחריו - השופט מנחם גולדברג.
השופט מנחם גולדברג נבחר לכהונת נשיא בית הדין הארצי לעבודה בשנת 1986. באותה תקופה החלה לעלות קרנה של הגישה המתערבת של השופט ברק.
ראוי להבהיר: להלכה, היה אז השופט ברק שופט אחד מקרב כלל שופטי בית המשפט העליון. אבל למעשה, לא ניתן היה להתעלם מידענותו המופלגת, מפיקחותו ומאישיותו הדומיננטית והסוחפת. וגם לא ניתן היה להתעלם מן העובדה שברק - מיום שהתמנה לשופט בשנת 78 - היה "יורש העצר" שיכהן בבוא היום במשך תקופה ארוכה כנשיא בית המשפט העליון. כלומר שברק, כמו גם הסובבים אותו, היו מודעים היטב לכך שלפסקי דינו ולדעותיו בעניינים שונים - גם בתקופת היותו שופט מן השורה - משקל רב יותר המושפע מנשיאותו העתידית.
אומר בעניין זה העיתונאי עוזי בנזימן:
"אישיותו הדומיננטית של ברק משפיעה זה שנים על פסיקות בית המשפט העליון ועל משקלו הציבורי. כוחו האינטלקטואלי היוצא דופן היקנה לברק מעמד בכיר בבית המשפט העליון עוד בטרם נבחר לנשיאו. הוא הוביל את בית המשפט לכמה עמדות עקרוניות, פעמים הוא היוזם הגלוי, פעמים הכוח המדרבן מאחורי הקלעים...
אולי אין זו קבלת פנים נאה במיוחד, אבל ערב כניסתו של אהרן ברק לתפקידו (כנשיא), חשוב לומר שהגיעה השעה שיקום לו מתחרה, אחרת תושפע גישתם השיפוטית של חברי המוסד החשוב הזה במידה מופרזת מאישיותו ומתורתו של נשיאם החדש".
אבל נחזור לענייננו: גישתו המתערבת של השופט ברק - גם טרם שהיה לנשיא - הפכה בהדרגה למגמה שלטת בבית המשפט העליון.
הנה כי כן, המדובר במחלוקת עמוקה ועקרונית שאיננה לשם שמים בלבד, אלא בעלת השלכות מעשיות הנוגעות למידת התערבותו של בג"צ בפסקיו של בית הדין הארצי לעבודה.
ובחזית המחלוקת המעשית הזו ניצבים - זה מול זה - ברק וגולדברג.
נשיא מול נשיא ביטוי מובהק למחלוקת שבין ברק וגולדברג ניתן בהרצאה שנשא השופט ברק בשנת 87 לזכרו של הנשיא הראשון של בית הדין הארצי - השופט צבי בר ניב במלאת שנה למותו. השופט ברק פרט שם בהרחבה את גישתו - הקרוייה בפיו "מודל שיקול הדעת השיפוטי" – ואת הנימוקים להחלתה. בתגובה לכך פירסם הנשיא גולדברג מאמר מפורט החולק על גישתו של השופט ברק והמצדד בגישת הריסון וההתערבות המינימלית.
ההכרעה במחלוקה ברורה, כמובן, מאליה: למגינת ליבו של גולדברג יתערב בג"צ בפסקיו של בית הדין הארצי על פי הגישה המרחיבה של ברק.
לא צריך להיות שופט בבית הדין הארצי כדי לחוש בהלוך רוחו שעה שהוא כותב פסק דין, ואיננו יודע אם בג"צ יכיר בסופיותו או שמא יחליט להתערב בו.
ומהי משמעות הדיבור "להתערב בפסק דין" ? תוצאת ההתערבות בפסק דין יכולה להיות ביטול פסק הדין וכתיבת פסק דין חדש עם תוצאה הפוכה. בהקשר זה די אם נציין, כי טרם נולד השופט שיתענג על ביטול פסק דינו.
וכך רואה משפטן אנגלי את היחס של שופט כלפי ערכאה גבוהה ממנו:
“The young judge spends the first third of his life in fear that he might be reversed by the court of appeals, the middle third in the coviction that the court of appeals was always wrong and the last third not caring whether it was right or wrong”.
משמעות נוספת של ההתערבות בפסק דין יכול שתתבטא באימוץ תוצאת פסק הדין של בית הדין הארצי - תוך דיון מחודש בנימוקיו.
אומר בהקשר לסוגיית ההתערבות השופט גולדברג עצמו:
"בשנים האחרונות ישנו גידול משמעותי של התערבות מצד בית המשפט העליון בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. ההתערבות הזאת פוגעת במעמדו של בית הדין הארצי לעבודה. באותם נושאים שבהם אנחנו טועים טעות חמורה, וזה קורה, מובנת לי ההתערבות של בית המשפט העליון".
ועוד גולדברג:
"אין ספק שמטרת המחוקק היתה שלא תהייה התערבות של בית המשפט העליון...
הסמכות של בית הדין היא סמכות ייחודית לפי החוק. בית המשפט העליון פירש זאת כך שהייחודיות אינה מתייחסת לבג"צ. אני חושב שזו פרשנות לא נכונה. מי שאחראי לה הוא הנשיא ברק, בהתאם לגישתו שהכל שפיט. הוא הוביל למצב הזה... הגענו למצב שבו בית המשפט העליון הפך עצמו לערכאת ערעור על פסיקותיו של בית הדין הארצי לעבודה, תחת הכסות של בג"צ, למרות שאין לכך כל בסיס בחוק".
לטענת גולדברג, המקרים שההתערבות מוצדקת ומקובלת גם עליו, הם בכמות שולית. וכך אומר השופט גולדברג:
"מספר המקרים שבג"צ 'הופך' פסקי דין שלנו הוא אפסי. ההתערבות היא בשולי הדברים.
מה שמפריע לי הוא שברוב המקרים הם רק מאמצים ומאשרים את פסקי הדין שלנו, אבל הציבור, באמצעות התקשורת, סבור כי בג"צ קבע וחידש.
למשל שני פסקי הדין שניתנו בעניין עובדי אל על: תיקון האפלייה בעניין גיל הפרישה ועניין הדייל ההומוסכסואל. תשאל כל אדם, והוא יאמר לך שבג"צ עשה את הדברים האלה. זה מה שמפריע לי בדימוי של בית הדין לעבודה".
עינינו הרואות: השופט גולדברג מאשים את בג"צ על שהוא מתהדר בנוצותיו של בית הדין לעבודה.
ומה זה אומר ? שהשופט גולדברג הוא בסך הכל בן אדם. ויש לו אפילו אגו.
השופט גולדברג מתייחס גם לתזמורת הנורמטיבית של ברק, וכך הוא אומר:
"את דעתי על התערבותו של בית המשפט העליון בפסיקתו של בית הדין הארצי, התערבות החורגת לדעתי מכוונת המחוקק עת הוקמו בתי הדין, הבעתי בכתב ובעל פה לא פעם, וציינתי כי בפסיקתו - בית המשפט העליון אינו רק "מנצח" על התזמורת המשפטית אלא גם כותב את הלחן".
היתכן שכל מה שנאמר ותואר לעיל אינו גולש - במידה זו או אחרת - לתחום היחסים האישיים בין גולדברג וברק ? הן ראינו, שמנקודת מבטו של השופט גולדברג נתפסת ההתערבות המוגברת בפסקי הדין שלו כפגיעה בדימויו של בית הדין ובמעמדו. הן ראינו שהשופט גולדברג בא בטרוניה על כך שבג"צ למעשה מנכס לעצמו פסקי דין של בית הדין לעבודה - על כל היוקרה הציבורית המתלווה לכך.
העובדה שברק כופה על גולדברג - בניגוד לרצונו ולדעתו - את הגישה המרחיבה, עובדה זו כשלעצמה נוטה לגרום למתחים אישיים. הרי המדובר בבני אדם !
אבל עד כאן, מן הבחינה המינהלית, אין פגם. בג"צ הוא עליון בהיררכיה, ובסמכותו המלאה לכפות את עמדותיו על בית הדין לעבודה באופן שנראה לו ראוי. השופט גולדברג בוודאי יודע את מקומו בהיררכיה הזו, וכנשיא בית הדין הארצי הוא חייב להשלים עם הדבר - גם אם יש בו לגרום למתחים בינו לבין השופט ברק.
ודוק: ברור, מטבע הדברים, שהנשיא גולדברג איננו היחיד שאינו אוהב את הגישה המרחיבה: טבעי הדבר שגם שאר עמיתיו של גולדברג בבית הדין הארצי (צוות מצומצם של חמישה שופטים בסך הכל), ישאפו לכך שפסקי הדין שלהם יהיו סופיים. אך אנושי הוא שכל שופטי בית הדין הארצי, באשר הם, אינם רווים נחת מן העובדה שפסק דין של בית הדין הארצי - מנקודת מבטו של בג"צ - הינו למעשה רק "הצעה" לפסק דין.
אבל אמרנו כבר: הנשיא גולדברג, כמו גם חבריו שופטי בית הדין הארצי, חייבים להשלים עם עליונות בג"צ כלפיהם - על כל המשתמע מכך - גם אם גישתו המרחיבה של ברק היא לצנינים בעיניהם.
אבל הנשיא גולדברג איננו חייב - בשום אופן - להשלים עם כך שבמצב העניינים שתואר לעיל, תהיה אשתו של ברק חלק מצוות שופטי בית הדין הארצי. את הצפרדע הזה הנשיא גולדברג איננו חייב לבלוע. דרישה שכזו מגולדברג - במצב שתואר לעיל - איננה הוגנת ואפילו איננה אנושית, כמעט ואמרנו מכוערת.
הגענו ללב הבעייה.
בגנות המבוכה ביום 19.7.95 מתכנסת הוועדה לבחירת שופטים ובוחרת - כצפוי ובהתאם למסורת - את ותיק השופטים, השופט ברק, לכהונת נשיא בית המשפט העליון במקום הנשיא הפורש שמגר.
חמישה ימים קודם לכן, ביום 14.7.95, בחרה הוועדה את אשתו של השופט ברק, הגב' אלישבע ברק, לכהונת שופטת בית הדין הארצי לעבודה.
הדבר כמובן שאינו מקרי: בחירתה של גב' ברק התקיימה ברגע האחרון ממש - קודם שהשופט ברק יכנס לתפקידו כנשיא. שהרי זאת לדעת: הנשיא, מתוקף תפקידו, מכהן כחבר הוועדה למינוי שופטים. כך שבחירתה של גב' ברק, קודם תחילת נשיאותו של השופט ברק, נועדה מן הסתם למנוע בעיות של מראית עין, טענות בדבר נפוטיזם וכיוצא באלה מומים ופגמים.
אבל דומה שהסמיכות הזו - הכל כך שקופה - שבין שני המינויים הללו, לא רק שאיננה מונעת את בעיית מראית העין אלא דווקא מדגישה אותה.
גם הליך הבחירה עצמו של גב' ברק היה מביך משהו: שלושת שופטי בית המשפט העליון החברים בוועדה יצאו מהחדר בזמן ההצבעה, שהרי המדובר בבחירת אשת חברם השופט ברק.
דן מרידור, שהיה חבר בוועדה והשתתף בהצבעה, הביע מורת רוח מיציאת השופטים וטען כי:
"גם אני מכיר היטב את בני הזוג ברק ולכן אולי גם אני צריך שלא להשתתף בדיון ובהצבעה. אני חושב שחובה על כל חברי הוועדה להשתתף בהצבעה ואם יבקרו את ההחלטה יבקרו את כולנו".
אלא שהעיתונאי יואב יצחק עתר לוועדה לבטל הבחירה בטענה שעקב יציאת שופטי בית המשפט העליון מהחדר, השתתפו בהליך ההצבעה שישה חברים בלבד - שעה שעל פי החוק הוועדה רשאית לפעול כל עוד לא פחת מספר חבריה משבעה.
התקשורת כמובן שליוותה בעניין את כל ההתנהלות הזו.
הוועדה - הפעם בהרכבה המלא - התכנסה שוב כדי לדון בטענתו של יואב יצחק וקבעה שבהצבעה ההיא לא נפל פגם. כיצד? אחד הנימוקים שעמדו לנגד עיני הוועדה היה שגב' ברק היתה נבחרת גם אילו שלושת שופטי בית המשפט העליון היו נוטלים חלק בהליך ומצביעים נגד הגב' ברק, שכן השישה שכן השתתפו בהליך הצביעו פה אחד בעד בחירתה (אשר להוראת החוק הדורשת מינימום של שבעה חברים - זו לא הופרה, שכן כוונתה של הוראת חוק זו היא לכך שהוועדה, כגוף, חייבת לכלול מינימום של שבעה חברים, אך אין זה אומר שכולם חייבים להשתתף בהצבעה פלונית).
בשולי העניין ראוי לעורר את סוגיית מעמדו של נשיא בית הדין הארצי לעבודה בהליך מינוי שופטים למערכת השיפוטית שבראשה הוא עומד.
כיצד ממנים הוועדה למינוי שופטים מונה, כידוע, תשעה חברים: - שלושה שופטי בית המשפט העליון - בהם הנשיא מתוקף תפקידו. שני שרים - בהם שר המשפטים מתוקף תפקידו. - שני חברי כנסת. - שני נציגים של לשכת עורכי הדין.
אבל כאשר הוועדה עוסקת במינוי שופטים של בית הדין לעבודה משתנה הרכבה:
השר שאינו שר המשפטים מפנה את מקומו לשר העבודה והרווחה.
והנה מתברר - באופן מוזר למדי - שנשיא בית הדין הארצי לעבודה נשאר בחוץ.
הן היה צפוי - ואף אלמנטרי - כי נשיא בית הדין הארצי יישב בוועדה שעה שהיא דנה במינוי שופטים למערכת השיפוטית שבראשה הוא עומד. הן היה מתבקש שההיגיון שהדריך את המחוקק בראותו צורך לכלול בוועדה את שר העבודה והרווחה - אותו היגיון יחול אף כלפי נשיא בית הדין הארצי.
אי הכללתו של נשיא בית הדין הארצי בוועדה למינוי שופטים של בית הדין לעבודה, בולטת גם לאור העובדה שבוועדות מינויים של מערכות שיפוטיות אחרות, מצא המחוקק לראוי לכלול את בכירי השופטים או הדיינים של אותן מערכות. כך למשל, הוועדה למינוי שופטים צבאיים כוללת את נשיא בית הדין הצבאי לערעורים. או למשל, הוועדה למינוי דיינים הכוללת שני דיינים של בית הדין הרבני הגדול.
לא ברור על כן, מדוע זה נמנע המחוקק לכלול את נשיא בית הדין הארצי בוועדה למינוי שופטים של בית הדין לעבודה.
היתכן שהמחוקק נתפס כאן לטעות ? לא יתכן. שהרי המחוקק, כך מקובל לומר, הוא הריבון - וריבון, כידוע, איננו טועה. והרי כבר אמר לפני שנים רבות זקן השופטים באנגליה, השופט הולט כי: "הפרלמנט איננו יכול לשגות, אף שהוא יכול לעשות דברים העלולים להיראות מוזרים למדי".
היש לנשיא בית הדין הארצי מעמד כלשהו בפני הוועדה ?
השופט גולדברג עצמו אומר בעניין זה כי:
"הוועדה שומעת את דעתי, אבל לא לדעתי (כשאני אומר 'דעתי', הכוונה תמיד לכל השופטים של בית הדין הארצי לעבודה)...
אני לא בטוח שזה תקין לחלוטין לגבי בית הדין הארצי לעבודה.
בית המשפט העליון מקפיד שהמינויים יהיו על דעתו, משום שזו חבורה שרואה עצמה כחבורה סגורה של ארבעה עשר שופטים.
אני חושב שצריך להיות דין שווה גם בנוגע לבית הדין הארצי לעבודה. כאן מדובר בחבורה סגורה של חמישה שופטים".
ומה היתה דעת "החבורה הסגורה" כלפי בחירתה של גב' ברק ?
אומר השופט גולדברג:
"אני, וכל שופטי בית הדין הארצי לעבודה, העדפנו למנות מישהו אחר בשעה שהתפנה מקום לשופט בבית הדין הארצי, אבל ועדת המינויים העדיפה את אלישבע ברק, וזכותה, כמובן, להחליט אחרת".
והנימוק שמציג גולדברג להעדפה זו:
"כשאנו מדברים על שופט, השקפתי היא שלא רק הרמה המקצועית קובעת, אלא גם ההספק ומהירות במתן פסקי דין. כשעושים את השקלול של כל אלה, נראה היה כי היו מועמדים טובים יותר".
אם קיווה השופט גולדברג שחזית אחידה של "החבורה הסגורה" בזכות העדפת שופט אחר על פני השופטת ברק, תביא את גב' ברק - ובמיוחד את השופט ברק - להרהור נוסף בדבר מועמדותה, כי אז יש להסיק מכך שהשופט גולדברג איננו מכיר את אהרן ברק.
אבל נשאלת השאלה מדוע נמנע השופט גולדברג להניח על שולחן הוועדה את הסיבה שריחפה באוויר - היות גב' ברק אשתו של השופט ברק. התשובה לכך ברורה: כל עוד שאין מניעה חוקית לכהונת בני זוג כשופטים, לא ניתן להתנגד לכך וחייבים לשקול את מועמדותו של כל אחד מהם במנותק מבן/בת זוגו.
ואכן השופט גולדברג אומר כי לעובדת היות הגב' ברק אשתו של השופט ברק לא היה משקל בהעדפת שופט אחר על פניה. ליבא דאמת, אילו היה מתפתה השופט גולדברג לטעון כי גם לסוגיית הזוגיות היה משקל בהעדפת שופט אחר על פני השופטת ברק, כי אז היה בכך לערער את מהימנות טענתו בדבר ההספק הנמוך שלה, והדברים ברורים.
כך נוצר, איפוא, מצב שהתקשורת עוסקת באותם ימים בבעיית הזוגיות לעיל על השלכותיה, אך על השולחן לא ניתן להניחה. זו המבוכה בשעותיה היפות.
כך או כך, העדפת גולדברג ושופטיו לא עמדה בדרכם של בני הזוג ברק. וכך, כשהונחה מועמדות השופטת ברק על שולחן הוועדה למינוי שופטים, למעשה לא נותרה בידי הוועדה ברירה: שכן, אילו העדיפה הוועדה מועמד אחר על פני השופטת ברק, היה הדבר מתפרש מיד כפסילת השופטת ברק בשל היותה אשתו של השופט ברק - סיבה שהשופט ברק לא היה מוכן לקבל, וכפי שפורסם אף איים בהתפטרות.
מסכם את הסוגייה אחד מחברי הוועדה ח"כ (ועו"ד) אברהם פורז:
"אם היינו פוסלים אותה אולי היינו גורמים לה עוול, אבל כשאישרנו את המועמדות יצרנו מראית עין של פרוטקציה... הבחירה שלה לא היתה בניגוד לחוק.
באופן עקרוני אני סבור שעדיף שבני זוג של שופטים יהיו פסולי מינוי, למרות שהם אולי ראויים לכהן כשופטים.
חשבתי להגיש הצעת חוק כזאת אבל הבנתי שזה לא היה עובר, מפני שחברי כנסת היו טוענים שזאת הצעה שמפלה בני זוג.
לדעתי, עם כל הבעייתיות, זה המצב שהיינו צריכים ליצור".
כאן המקום לציין, שבתחילת שנת 2002 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית של חבר הכנסת מיכאל איתן (מסיעת "הליכוד") המונעת מינוי מועמד לשפיטה אם קרוב משפחתו - לרבות בן זוגו - מכהן כבר כשופט. הצעתו של ח"כ איתן - שנבחר בינתיים לתפקיד יו"ר ועדת החוקה וכן לתפקיד חבר הוועדה למינוי שופטים - עברה את הקריאה הטרומית בכנסת והועברה לועדת החוקה להכנה לקריאה ראשונה.
ראינו, אם כן, את הדרך הנפתלת שבה עברה השופטת ברק – עד שנכנסה לאותה "חבורה סגורה".
השופט ברק מן הסתם איננו מתרגש במיוחד: הוא כבר תימרן בימי חלדו מצבים סבוכים יותר.
אבל חייבים לשאול: בני הזוג ברק הרי ראו היטב שאותה חבורה סגורה של שופטי בית הדין הארצי - כאיש אחד - מעדיפה שופט אחר על פני גב' ברק. כיצד זה שהעובדה הזו, כשלעצמה, לא הפריעה לגב' ברק - מצידה היא - להיכנס למשפחה הזו? היתכן שהעובדה שכולם כאחד העדיפו שופט אחר - כלומר התנגדו לשופטת ברק - תתפוגג לה כלא היתה ? הן המדובר, אחרי ככלות הכל, בבני אדם ובמקום עבודה - קטן למדי - על כל ההשלכות שעלולות להיות לכך לעניין היחסים האישיים.
הרי השופט ברק עצמו אומר כי:
"שופטי בית המשפט העליון חיים זה לצד זה שעות רבות ביום, ימים רבים בשנה, ושנים רבות מחייהם המקצועיים. שמירה על יחסים אישיים טובים וחבריים עדיפה...".
ועוד ברק:
"אנו, שופטי בית המשפט העליון, הננו משפחה אחת. כל אחד מאיתנו ודעתו שלו. חולקים אנו לעתים זה על זה. עושים אנו זאת מתוך ידידות ורעות, מאיר ושלמה, גבי ודב, אליעזר ותאו, אלי ומישה - ועתה יש עמנו דליה וצבי - כולנו אחים ואחיות".
המשפחה השופטת.
מי שנכח באותו מעמד חש, מן הסתם, כאילו בלע כפית סירופ.
ובכן, במה עולה חשיבות היחסים האישיים הטובים בבית המשפט העליון על זו של בית הדין הארצי לעבודה ? ודוק: בית המשפט העליון מונה ארבעה עשר שופטים ובית הדין הארצי חמישה בלבד, וברור מאליו שחשיבות היחסים הטובים עולה ככל שהצוות מצטמצם.
זאת ועוד: הרי ראינו את דעתו של הנשיא גולדברג על בג"צ - כלומר על ברק - על שהוא מקנה לעצמו "אבהות" על פסקי דין של בית הדין לעבודה. היש בכלל ספק ששופטי בית הדין הארצי "מקטרים" בישיבותיהם הסגורות על גישתו המרחיבה של ברק והתערבותו בפסקי הדין שלהם? ובכן, מעתה הם יצטרכו להשגיח בישיבות הללו שלא "תברח" להם חלילה איזו מילה מיותרת בנוכחות אשתו. איזה תענוג...
אבל שאלות אנושיות שכאלה - מן הסתם אינן רלוונטיות כאשר בברק עסקינן. תנו לו תזמורת נורמטיבית !
התקשורת, כאמור, לא עמדה מן הצד נוכח המינוי הבעייתי.
"לפני כמה ימים מונתה אלישבע ברק לשופטת בבית הדין הארצי לעבודה. אתמול מונה בעלה, אהרן ברק, לכהונת נשיא בית המשפט העליון. מדובר בשני משפטנים איכותיים, אנשים ישרים והגונים. כל אחד מהם מקבל את המינוי שלו בזכות כישוריו ואישיותו.
ובכל זאת יש כאן בעיה. למשל: הבג"צ הוא הגוף אליו פונים כדי לבקש רשות ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. כיצד ינהג הנשיא ברק כאשר יובא אליו עניין שאשתו פסקה בו ? ואם יימנע מלפסוק בעניינים שאשתו קשורה בהם, האם יכולים שאר השופטים למחוק מתודעתם את העובדה שבאשת נשיאם מדובר ? האם עורכי הדין שמופיעים בפניה מסוגלים לשכוח את העובדה הזאת ? והשופטים שיושבים יחד איתה בדין - האם התייחסותם אל אשת נשיאם יכולה להיות זהה להתייחסותם אל שופט "רגיל"?
כלומר זה לא רק עניין של הגיינה ציבורית. יש כאן נטל של ממש על המערכת המשפטית ועל האנשים הפועלים במסגרתה.
לגבי עובדי מדינה נקבע בתקשי"ר ש"לא יתקבל מועמד למינוי לעבודה ביחידה, אם מועסק באותה יחידה עצמה קרוב משפחה שלו". מעמדם של שופטים שונה, כמובן. אבל מה זה אומר ? שמעמדם המיוחד משחרר אותם מכבלי האתיקה החלים על עובדי ציבור אחרים ?
השופטים העליונים, חברי הוועדה למינוי שופטים, הבינו שיש כאן בעייה. הפיתרון שנתנו היה אי השתתפות בהצבעה על מינוי אלישבע ברק. הנימוק שניתן לכך היה שהצדק צריך להיראות.
מה שנראה בפועל לא היה צדק, אלא התחמקות של השופטים הנכבדים מעימות עם בעייה שהם, בהתנהגותם, הודו בקיומה.
נניח שמנכ"ל משרד ממשלתי היה נוהג כמותם בעת שהנהלת המשרד מחליטה על מינוי אשת השר למנהלת מחלקה. מה היו אומרים ופוסקים השופטים על כך בשבתם כבית המשפט הגבוה לצדק ? צמרמורת עוברת בגופי למחשבה על השוטים והעקרבים בהם היו השופטים מייסרים מהלך כזה...
חבל שהשופטים לא השכילו להציב לעצמם את הקווים האדומים שקיימים לגבי עובדי ציבור אחרים".
כל מילה נוספת מיותרת.
ובית הדין הארצי לעבודה ממשיך, כאילו, בשגרת עבודתו.
והנה - כעבור כשנה מתפרסם שהשופט גולדברג עומד לפרוש. כבר מסכמים את פועלו כנשיא בית הדין הארצי - תוך איזכור התנגדותו לגישה המתערבת של ברק ולמינוי אשתו כשופטת בבית הדין הארצי.
ביולי 97 - שבע שנים לפני גיל הפרישה הקבוע בחוק - פורש הנשיא גולדברג מכהונתו.
הנשיא גולדברג צריך לספק הסבר לפרישה המוקדמת: "מיציתי את עצמי" מספר גולדברג בראיונות פרידה ומסביר כי כיהן די והותר שנים.
האם הנשיא גולדברג היה ממצה את עצמו אלמלא המינוי ההוא ?
לימים יספר גולדברג בראיון לבטאון לשכת עורכי הדין כי:
"אני לא מזיל אפילו דמעה אחת על החלטתי לפרוש. מאז שפרשתי מבית הדין הארצי אני חוגג את יום העצמאות שלי משפיטה מדי שנה.
היו בסופו של דבר מצבור של נושאים שהביאו אותי להחלטתי לפרוש... (אורך) תקופת כהונתי אינה הסיבה היחידה או העיקרית לפרישתי בטרם עת. היו עוד נושאים שהביאו אותי לכך, אבל על כך אני מעדיף לא להרחיב...".
אך מראיינו של גולדברג דווקא כן ירחיב:
"היו שסברו שההתערבות הגוברת של בג"צ, בעיקר זו של הנשיא ברק, בהחלטות בית הדין הארצי לעבודה, היא שגרמה לגולדברג לתסכול מתמשך שהוליד את הפרישה המוקדמת.
היו שחשבו שהמינוי של אלישבע ברק לכהונת שופטת בבית הדין הארצי האיץ את המחשבות של גולדברג על פרישה, משלא חיבב את גישתו המשפטית של בעלה. גולדברג, אמרו ידידיו, הרגיש שמכניסים לו עז הביתה, ממש לאמצע הסלון, ומבקשים אותו לא רק לחיות עימה אלא אף להשקות אותה".
אבל אנחנו עדיין במסיבות הפרידה.
ואגב המינוי ההוא אומר הנשיא גולדברג בראיון הפרידה:
"הנושא של מינוי בן זוג של שופט בית המשפט העליון לערכאה אחרת, הוא נושא שנוי במחלוקת. ישנה דעה שאומרת, שהדבר לחלוטין אינו רצוי, משום שגם אם בן הזוג השני מנוע מלשבת בדין בעירעורים שבהם אותו שופט דן, הרי שההיכרויות הקרובות עשויות לפגוע במראית פני הצדק, אם לא בצדק עצמו".
אבל הנשיא גולדברג - כמו מרחיק עדותו - אומר שהוא אינו שותף לדעה זו.
הנשיא גם מקפיד בראיונות הפרידה לציין כי הוא אינו עוזב בטריקת דלת.
ובאמת, אם כבר החליט לעזוב - איזו תועלת תצמח לו מעזיבה לא מכובדת - פרט לסיפוק יצרים רגעי ? מה עוד שבטריקת דלת, הנזק מוחשי והחשבון פשוט: גולדברג הולך לשוק הפרטי. וכי איזה לקוח רציני ישכור שירותיו של עורך דין שעזב את מערכת המשפט בטריקת דלת והוא מסוכסך עם ראשיה ?
ובטקס הפרידה מרעיף הנשיא ברק על ראשו של הנשיא גולדברג כהנה וכהנה מחמאות על פועלו ותרומתו למשפט העבודה.
לא, ברק לא מביע צער על עזיבתו המוקדמת של גולדברג. אמירה שכזו עוד עלולה להפיל את כל הטיח.
הנשיא יפה התואר עם פרישת הנשיא גולדברג מקבל את השרביט סגנו, דוקטור סטפן (סטיב) אדלר.
והנה מתברר כי הדוקטור הוא לא כל כך דוקטור.
מתברר, אבוי, כי הנשיא אדלר מציג עצמו - ואף חותם על פסקי דין - בתואר שאין הוא זכאי לשאתו. שכן הוא בסך הכל בעל תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת קולומביה בארה"ב.
הנשיא מסביר כי אליבא דאמת, המדובר ב"חצי אמת". הכיצד? הוא למד משפטים - אמנם רק לתואר ראשון – אך באוניברסיטת קולומביה מכונים בוגרי התואר הראשון בשם Juris Doctor
אכן חצי אמת.
ואולי בעצם רק שליש: שכן הנשיא אדלר - מי אם לא הוא - אמור לדעת שאוניברסיטת קולומביה מציעה למסיימיה שלושה תארים במשפטים: תואר ראשון Juris Doctor)), תואר שני (מאסטר) ותואר שלישי (דוקטורט).
הסברו של הנשיא אדלר מעורר תמיהות: "אולי רציתי להדגיש משהו בפסק דין" (כלומר להוסיף למשקל פסק הדין בעזרת השימוש בתואר).
הנה כי כן, יש והסבר למעשה לא ראוי - גרוע מהמעשה עצמו.
התקשורת מתחילה לסובב את הנשיא אדלר על הגריל.
נסתפק בדוגמא אחת - קטע מפרי עטו של העיתונאי ירון לונדון:
"מישהו זדוני גילה כי נשיא בית הדין העליון לעבודה, השופט סטיב אדלר, הצמיד לשמו את התואר "דוקטור" למרות שאינו זכאי לשאתו.
כבודו הסביר את המעשה בשגגה שיצאה מעטו. אבל עטים אינם פולטים שגגות שכאלה, אלא אם כן, בסתר הלב, רוצים המחזיקים בהם לשגות.
לכאורה, סטייתו של כבודו נטולת פשר, שהרי תוספת של תואר לא תרומם בכלום את מי שכבודו מלא את אולם המשפט, אבל ידוע שלתשוקת הכבוד אין שיעור.
גם נכבדי הנכבדים מתאווים לעטר את עצמם בעוד ועוד תוארי אצולה ותוארי אקדמיה...
ההתגנדרות השכיחה בתואר "דוקטור" נובעת מיחסם המסתורי של הבריות לתארים בכלל...
נוכלים מלוקקים ממציאים ממלכות אקזוטיות, כדי לייחס את עצמם לשושלות שלא היו ולא נבראו; ברנשים מזוקנים במעילים שחורים מתהללים בתארים כוזבים של "רב" ו"אדמו"ר"; אוניברסיטאות אלמוניות משגרות תעודות דוקטור לכל מי שמציג להן עותק נוטריוני של רשיון נהיגה בקטנוע.
"דוקטור" בלטינית הוא "מורה". באירופה, בימי הביניים המוקדמים, ניתן התואר הזה לבקיאים במשפט, ואח"כ הוענק לכל חברי הסגל האקדמי, שהיו מעין אגודה מקצועית. הכנסייה הקתולית הצמידה תוארי דוקטור לשמותיהם של כמה קדושים ותיאולוגים מובחרים - במעין הקבלה לתואר "חכם" המוצמד למורי הלכה מוסלמים ולרבנים בארצות המזרח. תומס מאקווינוס זכה בתואר "דוקטור אנג'ליקוס", לאמור "חכם מלאכי". רוג'ר בייקון היה "דוקטור מיראביליס", לאמור "חכם מופלא", ואילו הקדוש אלכסנדר מהילז זכה לתואר נעלה מכל שאר התארים: "דוקטור אירפראגאביליס".
את התואר הזה שפירושו "החכם שאין להפריכו" היה השופט אדלר יכול לספח לעצמו".
דברי ירון לונדון מתל אביב.
התיתכן ביקורת מושחזת מזו ?
והתקשורת דורשת לחקור. מאזכרים סעיפי חוק מתחום המשפט הפלילי שעניינם התחזות. העיתונות מצטטת פסקי דין שונים של בית המשפט העליון, ואפילו של בית הדין הארצי לעבודה, העוסקים בשימוש בתארים כוזבים. עולות דרישות לפטר את כבוד הנשיא.
ובמשרד המשפטים - דממה מעיקה.
והעם רואים את הקולות.
העיתונאי עו"ד משה גורלי, שהיה בזמנו דובר בית המשפט העליון, מגיש לקוראיו תחקיר מפורט - כמעט עבודה סמינריונית - ומגולל את פרטי הסיפור, תוך עריכת השוואות בין התארים השונים בארץ ובחו"ל.
אכן סיפור מסובך. מזל שלא צריך להיבחן עליו.
גורלי חותם את את תחקירו בדברים הבאים:
"אין מנוס מהקביעה המצערת ששופט בכיר נכשל בכישלון חמור. עצם המעשה, ההסברים לאחר מעשה, אלה ואלה מטילים ספק בשיקול הדעת של השופט ופוגעים באמון הציבור במערכת השפיטה. המינימום המתחייב הוא בירור מערכתי אמיתי. המינימום הוא שהציבור יקבל תשובה מערכתית מוסמכת. אין להסתפק בהסבר של השופט אדלר. הנשיא ברק ומנהל בתי המשפט דן ארבל צריכים לקחת את זה בחשבון בפעם הבאה, כשינסו לשכנע את הציבור או את לשכת עורכי הדין, באיכות מנגנוני הפיקוח והביקורת הפנימית שלהם על השופטים".
אבל משרד המשפטים מסתגר בקונכייתו.
הסיפור מביך עד כאב.
למה להיתמם: הרי ברור שהעיניים מופנות אל הנשיא ברק. העניין רגיש. הן המדובר בנשיא בית הדין הארצי. איש במערכת לא יעז לנקוט צעד כלשהו בעניין - אם לא יקבל אור ירוק לכך מברק.
אבל אין אור ירוק מברק. למה ?
הרי מאמרו הקשה של ירון לונדון, ומאמרים ביקורת נוספים, הגיעו בוודאי לידיעתו של נשיא בית המשפט העליון.
ברק - זולל בכירים לתיאבון - בוחן במבוכה את חרטומי נעליו.
האם תסמונת הראש הקטן תוקפת גם אותו ?
כמובן שברק - בכל מקרה - אינו שש לבחוש בסיפור המביך.
אבל מסתבר גם שלנשיא אדלר יש חסינות.
ושמה של החסינות: אלישבע ברק.
הכיצד ? השופטת אלישבע ברק הינה סגניתו של אדלר. ועכשיו, אם ייאלץ הנשיא אדלר לפנות את כסאו - תבוא השופטת ברק במקומו ותהיה נשיאת בית הדין הארצי.
וכך יהיו לנו נשיא ונשיאה לבית ברק.
אומר גורלי נוכח התפתחות שכזו:
"לפני כמה חודשים הוכחש במרץ הפירסום על כוונת ברק למנות את אדלר לעליון (כדי לסלול את דרכה של רעייתו לנשיאות בית הדין הארצי לעבודה). עכשיו ברק חושש לזוז - מהחשש שייחשד "כמרוויח" פעמיים: גם במינוי של רעייתו, וגם ללא המחיר של קליטת אדלר בעליון. ועל כל תסבוכת הספקולציות הזו אומר עו"ד בכיר בענייני עבודה: אולי אף אחד לא מתלונן ולא עושה מעשה, רק כדי לא להגיע לתוצאה של מינוי אלישבע ברק כנשיאת בית הדין הארצי לעבודה".
מזכיר מהלכים במשחק שחמט.
לא שכחנו: גורלי היה דובר בית המשפט העליון, והוא מכיר את החומרים ואת הנפשות הפועלות.
כך או כך, סביר להניח כי נוכח התפתחות שכזו היו הנשיא ואשתו הנשיאה מוצאים עצמם מככבים ללא הרף בכלי התקשורת. לא במדורים המשפטיים. במדורי הסטירה. ואת זאת - אפילו ברק איננו יכול להרשות לעצמו.
הנשיא אדלר יכול להתרווח לו בנחת למרגלות קרנות המזבח.
הנה כי כן, כל מה שתואר עד כה בעניין בית הדין לעבודה מוליך, כפי שראינו, למסקנה סבירה למדי, שלפיה המינוי של אלישבע ברק כשופטת בית הדין הארצי לעבודה גרם בזמנו, במידה רבה, לפרישתו המוקדמת של הנשיא גולדברג, ואחר כך - כיוון שגב' ברק מונתה לסגניתו של הנשיא אדלר - זכה אדלר במעין חסינות שחסמה על הסף אפשרות סילוקו.
וקיימות כמובן הבעיות השגרתיות הנובעות מהסיטואציה: נשיא בית המשפט העליון היושב למעשה כערכאת ערעור על מערכת שיפוטית שאשתו מכהנת בה.
הרי חייבים להניח, למשל, שהשופטת ברק מעבירה את פסקי הדין שלה - לפחות את העקרוניים שבהם - לעיונו המוקדם של בעלה, ולו על מנת לוודא שלא נפלו בהם טעויות מהותיות. אנשים חשדנים יכולים גם לטעון שהשופט ברק בכלל מנחה את אשתו בכתיבת פסקי הדין - לפחות העקרוניים שבהם.
הרי כמעט כל מי שמעיין בפסק דין של אלישבע ברק, מוצא עצמו - אפילו מבלי משים - מחפש בפסק הדין את טביעות אצבעותיו של השופט ברק. וכי מה יותר אנושי מכך ?
העיתונות מתייחסת כמובן בסקרנות לסוגייה ויודעת לספר שהשופטת ברק סיפרה לחברתה כי "על מקרים קשים היא משוחחת עם אהרן".
אבל אליבא דאמת, אין בעצם חשיבות לשאלה אם השופט ברק אכן מעורב או שאיננו מעורב בכתיבת פסקי הדין של אשתו. כי מה שקובע, במקרה זה, הוא מראית פני הדברים. ומראית פני הדברים היא שהוא מעורב, ועל כל פנים לא ניתן להכחיש את הדבר.
ומראית העין במקרה זה איננה רק איזה עניין ערטילאי, אלא היא משפיעה על שיקול הדעת.
כך למשל, כאשר השופטת ברק יושבת עם עמיתיה בבית הדין הארצי ומגבשת עימהם עמדה בתיק מסויים - האם עמיתיה מסוגלים להסיח דעתם לחלוטין מן ההנחה שהשופט ברק הוא זה שמדבר אולי מגרונה של אשתו ? או למשל, היכול שופט בג"צ כלשהו - שעה שהוא דן בפסק דין של השופטת ברק - להתעלם כליל מן ההנחה שהשופט ברק עצמו היה מעורב בכתיבת אותו פסק דין ? או למשל, המסוגל בעל דין - השוקל אם לפנות לבג"צ כנגד פסק דין של השופטת ברק - להעריך באופן ענייני את סיכוייו בבג"צ, כאשר מי שמנהל את העניינים בבג"צ הוא בעלה של השופטת ?
ואלו הן רק כמה דוגמאות מתוך אין ספור.
ואם זו מראית פני הדברים, כי אז התוצאה הבלתי נמנעת הינה, שבעלי הדין והציבור הרחב, וכמובן השופטים השונים, מכלכלים את מעשיהם - כלפי פסקי הדין של השופטת ברק - מתוך הנחה שהשופט ברק כאילו מכהן בעת ובעונה אחת בשתי ערכאות: בית המשפט העליון ובערכאה הכפופה לו - בית הדין הארצי לעבודה.
ומי רקח את כל התבשיל הזה ?
אליבא דאמת, כבר לא בטוח שבני הזוג ברק - בסתר ליבם - לא היו רוצים לסובב את הגלגל אחורנית, ולהיפטר מכל כאב הראש הזה. אבל הדבר כמובן שאיננו אפשרי, שהרי הוא ייחשב מיד להודאה בטעות בהחלטת המינוי בזמנו. ובטעות קולוסאלית שכזו אסור - בשום אופן - להודות. ולכן, אין ברירה אלא להמשיך ולהתחפר.
ומה על מעמדו של בית הדין לעבודה ? על כל ערווה יכסה הטיח.
ומה על אינטרס הציבור ? לעזאזל הציבור.
מעניין למצוא את הנוסחה הסודית שלפיה קבע השופט ברק - על פי תורת האיזונים שלו - את הסינתזה בין האינטרס של אשתו לבין האינטרס הציבורי.
והתקשורת ממשיכה להטריד:
"אפשר לומר שעל השופטים ניתן לסמוך - יותר מאשר על בני תמותה אחרים - שלא יושפעו מקירבה משפחתית.
אך האם שופטים אינם בני אדם ? האם לשופט יהיה נעים למתוח ביקורת על בן/בת זוגו/זוגתו של שופט אחר, עימו הוא נמצא בקשרי עבודה הדוקים ?
האם יהיה זה מוגזם להניח, שקיימת אפשרות שבני הזוג השופטים משפיעים זה על זו במסגרת חייהם הפרטיים ?...
יימצא בוודאי מי שיאמר, שלא ייתכן לבלום קריירה של אשה בגלל בעלה או להיפך. זה נכון, אבל בסייגים הראויים.
לכל קריירה במשפחה יש מחיר - אם בהיעדרויות מן הבית, אם במטלות נוספות, ובמקרה שלנו בהגבלות על קידום.
מדובר כאן באינטרס הציבורי של מראית פני הצדק, אל מול אינטרס פרטי של אנשים בודדים, וברור מה צריך לגבור.
אלא שלא כך חושב השופט ברק. "גלובס" שאל אותו, באמצעות דוברת בתי המשפט, האם הוא סבור שעליו להימנע מלדון בסוגיות עקרוניות בהן רעייתו היא ממעצבות הפסיקה. התשובה היתה קצרה: "לא".
איזה עיתון נודניק.
עכשיו יש לברק בית דין לעבודה כמו שהוא אוהב.
האורקסטרה הנורמטיבית של ברק סיימה לכוון את הכלים.
תנו לנו איזה רקוויאם !
החלטה סודית מתברר שפרשת השופט "דוקטור" אדלר מסרבת לגווע.
שתיקתה של מערכת המשפט נוכח מעשהו של השופט אדלר מניעה מאן דהוא לקום ולעשות מעשה.
אדם - גיורא בשור שמו - המשמש בתפקיד שיפוטי כנציג ציבור בבית הדין לעבודה, פונה במכתב תלונה אל נשיא בית המשפט העליון ברק ומבקשו להשעות את השופט אדלר מתפקידו.
פנייתו של בשור אינה זוכה לתשובה.
כיוון שכך, מגיש בשור עתירה לבג"צ כנגד נשיא בית המשפט העליון להשעות את השופט אדלר, ולחילופין - להביא את עניינו בפני הוועדה למינוי שופטים כדי שזו תפסיק את כהונתו.
מתמנה הרכב השופטים שידון בעתירה, ובראשו - השופט אור.
עובדות חיים: כאשר מוגשת עתירה לבג"צ כנגד מי משופטי בית המשפט העליון, יושבים חבריו ודנים בעניינו. כך קורה, שכאשר מוגשת, כפי שכבר ראינו, עתירה כנגד השופט אור בעניין קשריו עם עורך דינו של אלי הורוביץ - מתברר עניינו של השופט אור בפני חבריו. ואילו עתה יושב השופט אור עצמו בהרכב שידון ויברר עניין הנוגע לחברו נשיאו.
היש סיכוי - נוכח הפגם המובנה הזה - לברר עניינית את העתירה ? אשרי המאמין.
בג"צ דוחה את העתירה של בשור כנגד הנשיא ברק.
בנימוקיו לדחיית העתירה קובע השופט אור, בין היתר, כי השופט ברק הגיע למסקנה כי לא יהיה זה נכון להפעיל את סמכותו ולהמליץ בפני הוועדה למינוי שופטים לסיים את כהונתו של השופט אדלר. השופט אור קובע בפסק דינו כי השופט ברק קיבל הסברים מהשופט אדלר ו"השתכנע בכך שהמדובר בטעות בתום לב".
בסוף פסק דינו קובע השופט אור כי "לא מצאנו עילה להתערב בשיקול דעתו של המשיב הראשון (הנשיא ברק) כשהחליט כפי שהחליט".
עינינו הרואות: בזמן שהפרשה נדונה בכלי התקשורת, השופט ברק לא שקט על שמריו. מתברר, כפי שאנו רואים, שהשופט אדלר מסר לנשיא ברק הסברים, וברק "החליט כפי שהחליט".
נשאלת השאלה: מדוע צריך לגרור את נשיא בית המשפט העליון לבג"צ - על כל המבוכה הכרוכה בכך - כדי לגלות שם, שהוא בעצם דן בעניינו של השופט אדלר ו"החליט כפי שהחליט" ? איזו דוגמא מקבל הציבור - ובמיוחד עובדי הציבור - מכך שנשיא בית המשפט העליון סוכר את פיו ואינו מגיב, אלא רק לאחר שגוררים אותו לערכאות ?
ושאלות נוספות: מתי הנשיא ברק "החליט כפי שהחליט" ? האם הוא החליט בכתב ? אם כן, היכן היא ההחלטה ? במגירה ? ואם ברק לא תעד בכתב את החלטתו, האם זו דרך ראוייה ? האם לא היה מקום להעלות על הכתב - מעין פרוטוקול - את הסבריו של השופט אדלר ואת ההחלטה שניתנה בעניינו ?
הרי המדובר הוא בהחלטה מעין שיפוטית - גורלית ממש - מבחינתו של השופט אדלר.
האם השופט ברק - אילו ישב בדין - היה מקבל מצב עניינים שכזה ?
מה לנו יותר מכך שבית המשפט העליון עצמו, באין ספור פסקי דין, נוזף קשות בממלאי תפקידים למיניהם הנמנעים מעריכת תרשומות לגבי החלטות שונות שקיבלו (מקל וחומר החלטות מעין שיפוטיות) - באשר הימנעות כזו מקשה מאד על האפשרות לבחינה שיפוטית של ההחלטות ושיקול הדעת המונח בבסיסן ?
אין זאת אלא, שהתשובה לכל השאלות הללו מצוייה - במידה רבה - במקום אחר: כאשר הנשיא ברק דן והחליט בעניינו של הנשיא אדלר - הוא דן למעשה בגורל ה"בוס" של אשתו.
ולא רק שברק דן בגורל הבוס של אשתו, אלא שכל החלטה של ברק בגורלו של הנשיא אדלר משפיעה - ישירות - על גורלה של אשתו. שכן, כפי שכבר ראינו, השעיית הנשיא אדלר מעלה על הפרק את מינוי סגניתו, אלישבע ברק, לנשיאה.
היתכן שהנשיא ברק, שעה שדן והחליט בגורל הנשיא אדלר, לא הבחין שבאותה עת ממש הוא דן ומחליט גם בגורל אשתו הוא ?
ניגוד אינטרסים במירעו !
וכשאלה פני הדברים, ניתן אולי להבין ביתר קלות את המסתורין שאפף את החלטתו של הנשיא ברק.
אבל הפרשה מסרבת לרדת מסדר היום: על שולחן בג"צ מונחת בקשתו של גיורא בשור לקיום דיון נוסף בעניינו של הנשיא אדלר. בבקשתו לדיון הנוסף שוטח גיורא בשור, בין היתר, את בעיית ניגוד האינטרסים של הנשיא ברק כמתואר לעיל.
כך או כך, הציבור כבר לא ייצא מהעניין בידים ריקות: הנשיא אדלר הפסיק להשתמש בתואר "דוקטור".
ועוד דבר:
בבג"צ ניכרת מגמה של חזרה אל מדיניות הריסון בהתערבות בפסקי הדין של בית הדין לעבודה.
כך למשל, אומר בג"צ:
"כידוע, אין בית המשפט הגבוה לצדק מתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, אלא אם בית הדין טעה טעות משפטית מהותית והצדק מחייב את התערבותו".
או למשל:
"הכללים להתערבות בית משפט זה בהחלטות של בית הדין הארצי לעבודה הם מחמירים. כדי שבית משפט זה ייזקק לעתירה המכוונת כנגד פסק דין שיצא תחת ידי בית הדין לעבודה יהיה על העותר להצביע על טעות משפטית מהותית".
עינינו הרואות: מגמת הריסון במלוא הדרה.
לא עוד מוסיקה ערבה לתזמורת הנורמטיבית של ברק.
ובכן, כיצד ניתן להסביר את השיבה של בג"צ אל המגמה השמרנית הזו?
אכן, בג"צ - גם הוא - משנה מידי פעם, על פי שיקוליו, את עמדותיו ומדיניותו המשפטית בעניינים כאלה או אחרים, ואין רבותא בכך.
היתכן, איפוא, שבג"צ השתכנע בצידקת קובלנותיו של הנשיא גולדברג כנגד מדיניות ההתערבות והחליט לסגת מן המדיניות הזו ?
היתכן שהתפטרותו של הנשיא גולדברג הביאה את בג"צ להרהור נוסף ?
או שמא מעורבים כאן גם שיקולים אישיים.
במילים אחרות:
הניתן להכחיש לחלוטין את האפשרות שבג"צ החליט "לתפוס מרחק" מבית הדין לעבודה - במטרה לצמצם עד למינימום את המבוכה הנגרמת כתוצאה מן המגע - והחיכוך - בין שתי ערכאות שבני הזוג ברק מכהנים בהן ?
ואם זה הוא השיקול המונח בבסיס מדיניותו החדשה-ישנה של בג"צ - האם שיקול ראוי הוא ?
4. השופט ברק: ''אתיקה שמתיקה''....................בתגובה להודעה מספר 3
זמן לא רב לאחר שהתמנה לנשיא בית המשפט העליון מביע השופט ברק את עמדתו באשר לכללי האתיקה ואומר:
"כללי אתיקה שיפוטית חקוקים אינם מצויים בישראל. אינה מצוייה גם הסמכה לחקיקתם... כשלעצמי, נראה לי כי המצב הקיים הוא בלתי רצוי... יפה עשה קודמי בתפקיד, הנשיא שמגר על שפירסם ב- 1993 כללי אתיקה שיפוטית. מן הראוי הוא לתקן את החוק, באופן שתוענק סמכות להתקנתם של כללי אתיקה שיפוטית. עד לשינוי זה, נמשיך לפעול על פי המצב הקיים".
ובכן, הנשיא ברק מכריז, כאמור, שהוא רואה את המצב הקיים כבלתי רצוי, וכי יש לקבוע את כללי האתיקה השיפוטית בדבר חקיקה. ובאשר לתוקפם של הכללים שפורסמו על ידי הנשיא שמגר - ברק אמנם מחמיא לו על פירסומם אבל באותה נשימה קובע כי עד לתיקון החקיקתי - "המצב הקיים" הוא המחייב.
לא נותר עתה אלא להמתין לשינוי החקיקתי שיתקן את המצב הבלתי רצוי הזה.
השנים עוברות והתיקון בושש לבוא.
כעבור כשלוש שנים, בינואר 99, ברב שיח שמקיים הנשיא ברק עם קבוצת עורכי דין, הוא משמיע את הדברים הבאים:
"לגבי כללי אתיקה של שופטים, המצב כיום הוא כזה שאין בחוק יסוד: השפיטה, או בחוק השופטים, הסמכה להתקין כללי אתיקה וזה לא טוב.
הרעיון שלנו הוא להכניס הסמכה להתקין כללי אתיקה בחקיקה...
כיום אנו פועלים על פי כללי אתיקה שהם ידועים ומקובלים...
הנשיא שמגר היה זה שהעלה בזמנו על הכתב את כללי האתיקה שאנו נוהגים על פיהם, אם כי יש ביקורת עליהם. יש הסבורים שיש בכללים סעיפים שהקלו מדי עם שופטים ולעומת זאת - סעיפים שהחמירו מדי עם השופטים.
אני עצמי תומך מאד בכללי אתיקה".
הנה כי כן, הנשיא ברק חוזר ואומר שהמצב הקיים "לא טוב" וכי הוא "תומך מאד בכללי אתיקה".
הנשיא ברק מפיח, כאילו, תקוה בלב שומעיו ומבשר להם כי:
"אני מקווה שאם ירצה השם, אחרי יישום המלצות דו"ח ועדת אור תגובש חקיקה לעצמאות מערכת בתי המשפט... אחרי הבחירות (של שנת 99) הרעיון הזה יעלה מחדש. אנחנו נגיש הצעה לעצמאות מערכת בתי המשפט. אחד מהסעיפים החשובים בחוק הזה יהיה להסמיך חקיקתם של כללי אתיקה".
לא נתייגע כאן באשר לתוכן המלצות ועדת אור לרפורמה בבתי המשפט, או המלצות ועדת קדמי לעצמאות מערכת המשפט. המדובר בהמלצות לשינויים מבניים שונים - חלקם שינויים מרחיקי לכת. ההמלצות הללו מעוררות התנגדות רבה מצד חוגים שונים, ואין סיכוי של ממש - כפי שהשופט ברק עצמו יודע מן הסתם - להעבירן בכנסת וליישמן בעתיד הנראה לעין.
אם השופט ברק אכן קושר את התקנת כללי האתיקה עם יישום ההמלצות הללו - שכאמור אין סיכוי ליישמן בעתיד הנראה לעין - כי אז הוא מגלה בכך את דעתו, שלמעשה אין הוא מתכוון להתקין את כללי האתיקה, וזאת למרות הצהרתו שהוא "מאד תומך בכללי אתיקה".
אליבא דאמת, לא נראית כל סיבה עניינית לקשור בין התקנת כללי האתיקה לבין יישום המלצות ועדת אור וועדת קדמי (שעניינן כאמור שינויים מבניים). ההסמכה להתקין את כללי האתיקה - אם אכן רוצים להתקינם - יכולה להיקבע על נקלה בחוק יסוד השפיטה או בחוק השופטים, שהשופט ברק עצמו איזכרם לעיל, ואין כל סיבה סבירה לקשור הדבר עם השינויים המבניים מרחיקי הלכת שיישומם לא נראה בעתיד הנראה לעין.
כך או כך, הבחירות (של שנת 99) חלפו עברו להן. מאז עברו עוד כארבע שנים, ובסך הכל כבר קרוב לשבע שנים, והמצב שברק עצמו הגדירו כלא טוב ובלתי רצוי - בעינו.
מי אמור לדאוג לתיקון מצב בלתי רצוי בתוככי הרשות השופטת ?
11. השופטת דורנר נפרדת לשלום - בהתקפה חריפה על הכנסת !!בתגובה להודעה מספר 3
יוני 1 חבר מתאריך 30.1.04 1980 הודעות 13:49 03.03.04
השופטת דורנר: פוליטיקאים ניסו להשפיע על פסיקת בית המשפט
שופטת העליון הפורשת דורנר: פוליטיקאים ניסו להשפיע על פסיקת בית המשפט שופטת בית המשפט העליון, דליה דורנר, שפורשת היום מתפקידה, מתחה ביקורת על הכנסת. בטקס הפרישה אמרה דורנר ש"הדרך שבה פעלו גורמים פוליטיים מסויימים להשפיע על פסיקת בית המשפט מעוררת דאגה רבה".
דורנר התייחסה להחלטת הכנסת לדון בהחלטת בג"ץ להוציא צו על-תנאי בעניין "מהו קיום מינמלי בכבוד": "החלטת הכנסת היא ניסיון להפעיל לחץ על בית המשפט".
יוני 1 חבר מתאריך 30.1.04 1980 הודעות 14:22 03.03.04
5. דורנר נפרדת לשלום - בהתקפה חריפה על הכנסת
בנאום הפרידה שלה מבית המשפט העליון שלפה השופטת הפורשת ציפורניים. לדבריה, במקרים מסויימים ניסתה הכנסת ללחוץ על בית המשפט לפסוק בהתאם לעמדת הממשלה מאת: שמואל מיטלמן
''הדרך שבה בחרו גורמים פוליטיים מסוימים להשפיע על פסיקת בית המשפט מעוררת דאגה רבה'' – כך אמרה היום שופטת בית המשפט העליון הפורשת, דליה דורנר, בטקס הפרידה שנערך לה בבית המשפט.
''קמו גורמים המבקשים בקיצור דרך להביא את בית המשפט לפסוק כרצונם'', אמרה דורנר. ''כל כך ממהרים הם, עד כי אינם ממתינים תמיד למתן פסק דין, אלא מבקשים הם להשפיע על ההכרעה על ידי הפעלת כוחם הפוליטי בעוד ההליכים השיפוטיים בעיצומם''.
דורנר הציגה דוגמה להמחשת דבריה: ''לא מכבר, התכנסה הכנסת בתגובה להוצאת צו על תנאי בעתירה שבה הממשלה נדרשה לקבוע סטנדרטים לקיום מינימלי המתיישב עם הזכות לכבוד האדם, וכן לפסק דין המצווה לקיים חוק שחוקקה הכנסת, וזאת בעת שהיתה תלויה ועומדת בבג''ץ בקשה לדיון נוסף בפסק הדין. .
''לא תועיל כל חוקה''
דורנר מודאגת גם מהניסיון לערער את מעמד בית המשפט באמצעות חקיקה. ''הדרך האחרת שבה בחרו גורמים פוליטיים מסוימים להשפיע על פסיקת בית המשפט - הגשת הצעות חוק שונות שעניינן הקמת בית משפט חוקתי פוליטי, ופוליטיזציה של הליך הבחירה של שופטים ושל נשיא בית המשפט העליון - מעוררת דאגה רבה'', אמרה.
''הרשות השופטת היא החלשה והפגיעה מבין הרשויות. כוחה טמון באמון הציבור בה ובלגיטימיות של פעולתה, וערעור האמון בה יביא להחלשתה... אם חלילה יקרה כזאת, לא תועיל כל חוקה שוועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת שוקדת בימים אלה לגבש''.
''אם תפגע עצמאות בתי המשפט'', סיימה דורנר את דבריה, ''מדינת ישראל - עם חוקה או בלעדיה - לא תהיה עוד הדמוקרטיה שהיכרנו. אני מקווה שכנסת בטוחה בכוחה ובמעמדה הבכיר במשטר הדמוקרטי לא תיכנע לרוחות השעה, ותשמור מכל משמר על אי-תלותו החיונית של בית המשפט''
יוני 1 חבר מתאריך 30.1.04 1980 הודעות 19:12 03.03.04
7. אחרי קריירת משפט ארוכה, ו-11 שנים בבית המשפט העליון
אחרי קריירת משפט ארוכה, ו-11 שנים בבית המשפט העליון, פרשה דליה דורנר מתפקידה. מי שנחשבה לשופטת מהפכנית, ובין היתר פרצה את שערי קורס הטיס בפני נשים בפרשת אליס מילר והכירה בזוגיותו של דייל הומוסקסואל, הספיקה ביומה האחרון בתפקיד לעורר סערות נוספות כשהתירה את שידור ערוץ הפלייבוי, וקבעה מועד מאוחר לבחירות. בטקס הפרידה היא בחרה למתוח ביקורת חריפה על הכנסת בפרשת ה"קיום המינימלי" מאת: טל רוזנר
אחרי שההמולה נגמרה, ועשרות האורחים התפזרו, ישבה היום (ד') דליה דורנר בקומה התחתונה של בית המשפט העליון, מוקפת בנכדיה, כשהיא נושאת בחיקה כבר את התואר החדש: שופטת בדימוס.
אבל השקט היה מעט מטעה. את תפקידה כשופטת בית המשפט העליון היא עזבה היום בסערה: ביום אחד היא החליטה כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית על תאריך הבחירות לכנסת , ולאחר מכן מסרה כשופטת בית המשפט העליון פסק דין אותו ביקשה במיוחד לקרוא עם פרישתה, ובו התירה את המשך שידורי ערוץ פלייבוי בישראל.
דורנר נפרדת מכס השיפוט לאחר 30 שנה. 13 שנים כיהנה כשופטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ובירושלים, שנה אחת כשופטת בבית הדין הצבאי בפיקוד מרכז וחמש שנים כשופטת בבית הדין הצבאי לערעורים, וכמובן – 11 שנים בבית המשפט העליון.
נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, שנפרד ממנה היום בנשיקה, סיפר על צעדיה הראשונים של דורנר לצדו. "כאשר מונתה דליה לבית משפט זה, לא ידעתי כיצד תתפתח ולאן יישאו אותה כנפיה הרכות... בבית משפט זה פרשה דליה את כנפיה. המגבלות הפורמליות שהוטלו עליה, בשיפוט הצבאי והאזרחי, הוסרו... דליה ביססה את מעמדה כאחת מהחשובים והמקוריים בשופטי בית משפט זה. תרומתה חוצה את כל ענפי המשפט ואת כל תחומי המשפט", אמר ברק.
מדולי לדליה
דורנר נולדה לפני 70 שנה בטורקיה, תחת השם דולי גרינברג. בשנת 44' עלתה לישראל, ושהתה במוסד לילדים עליית הנוער. את נאום הפרידה שלה היום היא בחרה לפתוח דווקא בתודה למחנכיה במוסד בנהריה.
"ביום פרידה זה אני נזכרת בראשית דרכי בארץ. אני מודה למחנכי במוסד לילדים 'נווה הילד' בנהריה, שם גדלתי... מדריכינו היקים חינכו אותנו לערכים אוניברסליים: אהבת האדם, כיבוד האדם באשר הוא אדם, והעיקרון הקאנטיאני לפיו אדם לעולם אינו אמצעי להשגת תכלית אלא לעולם הוא תכלית לעצמה. מטען זה נשאתי עמי בכל אשר הלכתי. עמו הגעתי לבית משפט זה".
היא תיזכר תמיד כשופטת מהפכנית, שלנגד עיניה עמדו כל העת זכויות האדם עליהן הגנה בעוצמה וללא פשרות. דורנר עצמה דחתה היום כל ניסיון לקשור בין ילדותה הלא-פשוטה לפסיקותיה. "חרף האופנה שפשטה בתקשורת ובאקדמיה, לקשור את החלטת בית המשפט לאישיותם של השופטים, בית המשפט העליון אינו תלוי שופטים...", הדגישה.
מאליס מילר ועד הקיום המינימלי
בטקס הפרישה הובלטה "חשיבתה המקורית". ראש לשכת עורכי הדין, שלמה כהן, אמר: "אין ספק שבהגנה על זכויות יסוד בשנים האחרונות יש לך תרומה סגולית חשובה במיוחד".
אבל דומה שבכל אלה אין די כדי לתאר את שורת הפסיקות החשובות של דורנר, שהטביעו חותם בפסיקה הישראלית: היא אפשרה לעמוס ברנס לזכות במשפט חוזר, הכירה בזוגיותו של דייל הומוסקסואל, פרצה את שערי קורס הטיס בפני נשים בפרשת אליס מילר; הורתה לרשום גיורת רפורמית כיהודיה; הכירה בזכותם של ילדים בעלי תסמונת דאון לקבל חינוך מיוחד, גם במסגרת שילוב בחינוך הרגיל; קבעה פיצוי כספי לחולת סרטן בשל אי אבחון מחלה במועד כתוצאה מרשלנות; הקלה בעונשה של כרמלה בוחבוט, שהורשעה בהריגת בעלה לאחר שהתעלל בה במשך שנים, וכאמור – היום התירה את שידורי ערוץ פלייבוי בישראל.
דורנר ביקשה ליצוק משמעות מעשית לתוך חוקי היסוד, וקבעה שהחברה תצטרך לשלם, גם מחיר יקר, למימושם. היא מתוארת כשופטת אמיצה, מהפכנית, שלא אחת נקטה בעמדות בלתי-פופולריות, שעלו לה בביקורת ציבורית ופוליטית נוקבת.
האחרונה שבהן הייתה בעקבות הוראתה של דורנר למדינה להגדיר מהם תנאי קיום מינימלי בכבוד. היום מתחה השופטת דורנר ביקורת על הכנסת בסוגיה. "זה לא מכבר התכנסה הכנסת בתגובה להוצאת צו על תנאי בעתירה שבה הממשלה נדרשה לקבוע סטנדרטים לקיום מינימלי, המתיישב עם הזכות לכבוד האדם... חרף האיסור בתקנון הכנסת לדון בעניין התלוי ועומד בבית המשפט, התקבלה החלטה נגד התערבות בית המשפט בענייני תקצוב. החלטה זו של הכנסת היא ניסיון להפעיל לחץ על בית המשפט בעודו דן בעניין, להוציא שאלה משפטית מסוימת מתחום ביקורתו..."
לדבריה, "הדרך שבה בחרו גורמים פוליטיים מסוימים להשפיע על פסיקת בית המשפט – הגשת הצעות חוק שונות, שעניינן הקמת בית משפט חוקתי-פוליטי, ופוליטיזציה של הליך בחירה של שופטים ושל נשיא בית המשפט העליון – מעוררת דאגה רבה... אני מקווה שהכנסת לא תיכנע לרוחות השעה, ותשמור מכל משמר על אי-תלותו החיונית של בית המשפט", אמרה היום דורנר.
היא עצמה דוחה את הניסיונות לראות בהחלטותיה מהפכניות, ויוצאות מגדר הרגיל. "בימים שטרם חקיקת חוקי היסוד על זכויות האדם, תרם בית המשפט תרומה מכרעת לכך שמדינת ישראל תהיה דמוקרטיה... היום קוראים לזה 'אקטיביזם שיפוטי'", עקצה דורנר את מותחי הביקורת על דרכו של בית המשפט העליון.
"מה, אני גם אטפל בבן הזוג שלי?"
היום בטקס הפרידה הצטופפו באולם הגדול בבית המשפט העליון עשרות אורחים ומוזמנים: שופטים בהווה ובדימוס, עורכי דין, משפטנים ואנשי אקדמיה ובני משפחתה.
לאחר הטקס הגיעו רבים ללחוץ את ידיה של דורנר, שנראתה נרגשת. בעבר התבטאה דורנר ביחס להרגלי העבודה שלה, כשאמרה: "אני עובדת כל יום עד 21:00 ללא הפסקה. הגברים (השופטים –ט.ר) נוסעים לפעמים לנוח בצהרים, אבל אני, מה אני אסע בצהרים? אני אצטרך רק לטפל בבן הזוג שלי, ולכן אני נשארת כאן כל יום עד שעה מאוחרת".
את נאום הפרידה שלה היום סיימה דורנר בשיר של יהודה עמיחי. השופט ברק היטיב לבטא את השינוי שיעבור בית המשפט העליון בעקבות פרישתה של דורנר, כשפנה אליה ואמר: "עם פרישתך, דליה, נעשינו עניים יותר".
אפשרויות ניהול
תל אביב
25.08.0317:26
7. אור - הורוביץבתגובה להודעה מספר 2
כמדומני שהורוביץ הוא גיסו של חיישין ולכן לא כ"כ זקוק
לתווך של עו"ד שהוא חברו של אור....??
אפשרויות ניהול
פילוביץ שחף
24.08.0314:30
6. פנטזיהההההההההההההההההההההההה !!בתגובה להודעה מספר 0
חשיפה... היועמ"ש יחקור את אהרון ברק
היועמ"ש הקים ועדת בדיקה שתחקור את נשיא ביה"מ העליון, פרופ' אהרון ברק, לאחר שהתברר לו שהאיש הפעיל את השפעתו למנות לשופט עליון, אדם בשם אליקים רובינשטיין.
ברק הוא כידוע חבר בוועדת בחירת שופטים. בתוקף תפקידו, עליו להציע מועמדים, אך התברר שהאיש לא רק מציע, אלא גם מארגן את שאר חבריו השופטים שיתמכו בבחירתו ואף משתתף לאחר מכן בהצבעה כחבר הוועדה.
היועמ"ש הזדעזע כאשר הדבר התגלה לו, והוא הורה מייד על פתיחת חקירה מקפת, בנימוק שלא יתכן שאדם ינצל את מעמדו ויפעיל את השפעתו לטובת חבריו.
כמו כן, הוא הורה לפתוח בחקירה גם נגד אחת, עדנה ארבל (המכהנת כפרקליטת מדינה), שהודתה בפומבי כי לא תפתח בחקירה נגד אדם בשם בייניש, מאחר שאשתו היא חברתה הטובה.
היכונו להתפתחויות....
ט.ל.ח.
כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
אפשרויות ניהול
פילוביץ שחף
19.09.0305:45
8. תראו מה הגיע במייל... אהרון ברק בצרות?!בתגובה להודעה מספר 0
עובדה חבר מתאריך 23.8.02 102 הודעות 01:57 19.09.03
תראו מה הגיע במייל... אהרון ברק בצרות?!
לק"י "נוכח הנסיבות המחשידות בפרשת אפל-שרון-סיריל אני קורא לך להצטרף לעצומה להגעלת חמץ, ומבית המשפט העליון בראש ובראשונה:
האשמות רבות מוטחות על ידי רבים באהרון ברק, נוכח העובדה התמוהה שמשרדם של שני עורכי דין צעירים וחסרי נסיון, ברק וזמיר, בנים של שני יועצים משפטיים לממשלה לשעבר ושל שני שופטים עליונים בהווה, מספקים שירותים תמורת סכומי עתק המסתכמים (על פי הדיווחים למע"מ ב 15,000,000 ש"ח (!) בשנת הפעילות הראשונה ועם הצירוף למשרד גיסו של אהרון ברק עו"ד דן כהן – ל 75 מליוני שקלים בשנה !!!
מה רוצים מגלעד ודודי אפל? אני לא מבין.
אני בעד שיחקרו אותם, גם לי זה מריח לא תמים, אבל זה כלום לעומת הסכומים בעניין הבן של השופטים העליונים ובמיוחד בהתחשב במעמדם הציבורי שחייב להיות נקי מכל רבב, ולא רק כמו סתם פוליטיקאי!
יש להקים ועדת חקירה ציבורית אשר תפתח את הספרים של משרד ברק-זמיר, יחקרו את פשר החוזים וההתקשרויות ויערכו מחקר השוואתי ביחס להכנסות עורכי הדין האחרים בעלי אותו ותק בתקופה מקבילה.
לנוכח מכלול הנסיבות זה חייב להיות פומבי, בטלביזיה, וכל צינעת הכנסותיהם נדחית מפאת קדושת מעמד האבות החשודים!
בעבירת השוחד, כדברי אהרון ברק עצמו, לא חייב להוכיח לפרטי פרטים את הדברים אשר סוכמו מתחת לשולחן, אלא די במסקנה הכוללת המתבקשת באין הסבר הגיוני אחר למקריות המחשידה...
אני בעד למצות את החקירה בעניינו של שרון, מיד לאחר סיום החקירה הדחופה הרבה יותר: להכחיד את סרטן הראש לפני שמתעסקים ביתר.
נא העבר מייל זה לכל עמיתיך.
אנא שילחו לי תגובה, ראיות וידיעות בנושא כדי שאוכל לרכזם ולמנף זאת לכלל עצומה מסודרת.
סודיות מוחלטת מובטחת!!! תודה, ישראל"
כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
אפשרויות ניהול
פילוביץ שחף
21.09.0314:38
9. ''השופט ברק הוא הפוליטיקאי מספר אחד בישראל''בתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 21.09.03 בשעה 15:01 בברכה, פילוביץ שחף
חשבתם ששמעתם ביקורת על בית המשפט - חכו עד שתקראו מה יש ליו"ר ועדת החוקה, ח"כ מיכאל איתן, להגיד; איון מיוחד ל"עורך הדין"!! 21/09/2003 מאת: יצחק טוניק, עו"ד ברוריה לקנר ועו"ד יואב כספי http://www.nfc.co.il/archive/003-D-...
(נשיא ביהמ"ש העליון, אהרן ברק, בבג"ץ 6126+6143/94, גיורא סנש ואח' נ' רשות השידור ואח', תקדין עליון 99(2), 806).
הדמויות במחזה הזה הינן דמיוניות לחלוטין, והשימוש בשמות אמיתיים, או באירועים אמיתיים, לרבות אירועים אמיתיים הקשורים לשמות אמיתיים, נועד רק לשם תחושת האותנטיות, ולא למטרות אינפורמטיביות.
כל דמיון בין דמות מן הדמויות במחזה לבין אדם כלשהו אינו אלא בדמיונו של הקורא, ו/או בהיכרותו האישית עם אדם זה או אחר.
האירועים במחזה עוצבו בהשראת משפט משמעתי שהתקיים בלשכת עורכי-הדין, בו, בין השאר, לקחו את המלים "ובכך הצטרפת", עשו מהן "לשון ביבים" ולא נתנו להוכיח את עצם ההצטרפות.
אין לראות במחזה תיעוד של אירועים כלשהם, אלא רק דרמה בדיונית המחוייבת לערכים אמנותיים.
מי שיחד את אהרן ברק?
הנפשות (לפי סדר הכניסה לבמה):
שלמה לוין, הנאשם
הסניגור
ב"כ הקובל
קלדנית
פקיד עזר
חבר-בית-דין (חב"ד) א'
אב-בית הדין (אב"ד)
חבר-בית-דין (חב"ד) ב'
שלמה בן ישי, יועץ משפטי בכיר לשר המשפטים
אהרן ברק, לפנים נשיא בית המשפט העליון.
מערכה ראשונה תמונה ראשונה תמונה שנייה
מערכה שנייה תמונה ראשונה תמונה שנייה
מערכה שלישית תמונה ראשונה תמונה שנייה
מערכה ראשונה
תמונה ראשונה
בית הדין המשמעתי לשופטים
אב"ד:
אקרא כעת את כתב הקובלנה.
תיק ק"ש 1/2002
הקובל: שר המשפטים
נגד
הנאשם: כבוד השופט ש' לוין, המשנה לנשיא בית המשפט העליון
יליד שנת 1940
מירושלים
כתב קובלנה
א. העובדות
1. הנאשם הינו המשנה לנשיא בית המשפט העליון.
2. לפי הנוהג הקיים מתמנה המשנה לנשיא בית המשפט העליון לתפקיד הנשיא עם תום כהונתו של הנשיא.
3. הנשיא המכהן במועד האירוע, כמתואר להלן, היה מר אהרן ברק.
4. הנאשם ביקש "להיפטר" מהנשיא המכהן, על מנת שייתמנה הוא עצמו תחתיו כנשיא בית המשפט העליון.
5. ביום 1.9.2001 שלח הנאשם אל שר המשפטים את המכתב הבא:
לכבוד
מר מאיר שטרית
שר המשפטים
ירושלים
נכבדי,
הנדון: כב' הנשיא אהרן ברק - שוחד
ביום 1.1.2001 התקיים הדיון בתיק רע"א 1234/00.
בתיק זה ישבו לדין כב' הנשיא, אנוכי, וכב' השופט ת' אור.
בתיק זה היה מצבו של המבקש, שמעון בן-יעקב, בכי רע, וכל שלושת השופטים, ובמיוחד כב' הנשיא, לחצו על המבקש לחזור בו מהבקשה, ברומזם כי יחוייב בהוצאות עונשיות לדוגמא אם לא יעשה כן.
והנה, ביום 3.7.2001, החליט כב' הנשיא להרחיב את ההרכב לשבעה שופטים, וההרכב המורחב הזה, ברוב של חמישה שופטים (כולל כב' הנשיא עצמו), מול דעת מיעוט של שני שופטים (אנוכי וכב' השופט ת' אור), החליט לדון בבקשה כאילו הייתה ערעור שהוגש ברשות, ובעקבות כך קיבל את הערעור, ואף העניק למבקש (המערער) יותר מאשר ביקש, וגם חייב את המשיב בהוצאות עונשיות לדוגמא. הכל הסתיים תוך שבועיים ימים, ופסק הדין ניתן ביום 17.7.2001.
תהיתי מה פשר התפנית המפתיעה שביצע כב' הנשיא, וכיצד הופכת בקשה בר"ע אשר נידונה לכישלון על הסף בערעור בהרכב כה חריג.
את תהיותי שטחתי בפני כב' הנשיא, בארבע עיניים, אולם תשובותיו לא הניחו את דעתי, דבר אשר הניע אותי לקיים ברור עצמאי, בטרם אמצא את עצמי חושד בכשרים.
ואכן, הבירור שערכתי העלה את העובדות הבאות:
ביום הדיון הנ"ל (1.1.2001), בשעה 23.09, יצאה שיחה מהטלפון האישי של כב' הנשיא (02-7654321), בלשכתו, אל הטלפון בביתו של המבקש עצמו (03-8765432). באותה שעה לא היה איש בלשכת הנשיא זולת כב' הנשיא עצמו. שיחה זו הייתה קצרה מאוד (24 שניות).
באותו לילה, בשעה 02.03 לאחר חצות, יצאה שיחה טלפונית נוספת, הפעם מהטלפון בביתו הפרטי של כב' הנשיא (02-9876543) אל הטלפון שבביתו של המבקש הנ"ל, אשר מספרו, כאמור, 03-8765432. שיחה זו ארכה כ37- דקות.
ביום המחרת הגיע שליח אל ביתו של כב' הנשיא, ובידו מעטפה אשר הכילה חמישה צ'קים וכולם בחתימתו של המבקש הנ"ל, וכולם לפקודתו של אהרן ברק. הצ'קים הנ"ל הוסבו בחתימתו של כב' הנשיא, והופקדו בחשבונה האישי של רעייתו, חשבון מס' 98765432-1, בסניף רחביה של הבנק למסחר בע"מ, לפי הפירוט כדלקמן:
צ'ק מס' 00987654321 ע"ס 10,000 ש"ח הופקד ביום 1.2.01
צ'ק מס' 00987654322 ע"ס 10,000 ש"ח הופקד ביום 1.3.01
צ'ק מס' 00987654323 ע"ס 10,000 ש"ח הופקד ביום 1.4.01
צ'ק מס' 00987654324 ע"ס 10,000 ש"ח הופקד ביום 1.5.01
צ'ק מס' 00987654325 ע"ס 10,000 ש"ח הופקד ביום 1.6.01
צ'ק מס' 00987654326 ע"ס 10,000 ש"ח הופקד ביום 1.7.01
והנה, יומים לאחר הפקדתו ופירעונו של הצ'ק האחרון החלה התפנית האמורה: ההחלטה על הרחבתו של ההרכב, וכל השאר.
כמי שאמור לשמור על טוהר המידות וניקיון הכפיים במערכת המשפט אבקשך להביא את עניינו של כב' הנשיא לפני הוועדה לבחירת שופטים, לפי סע' 7 (4) לחוק יסוד: השפיטה, וכן להעביר את העניין לטיפולה של המשטרה. איני מדבר על קובלנה משמעתית נגד כב' הנשיא, שהרי הדבר הזה בגדר המובן-מאליו.
בכבוד רב,
ש' לוין, שופט
המשנה לנשיא בית המשפט העליון.
6. הנאשם השתמש במכתבו אל שר המשפטים בלשון בוטה ומשתלחת, ובסגנון לא מאופק ולא מרוסן.
7. במכתבו זה נהג הנאשם באופן שאינו הולם את מעמדו כשופט בישראל.
ב. הוראות החיקוק
1. התנהגות באופן שאינו הולם את מעמדו כשופט בישראל, עבירה לפי סעיף 18(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
ג. עדי התביעה
1. שלמה בן ישי, יועץ משפטי בכיר לשר המשפטים
2. אהרן ברק.
(חתום)
מאיר שטרית
שר המשפטים
הקובל
תמונה שנייה
ב"כ הנאשם:
כבודו, אנחנו נתייחס אל עובדות כתב האישום אחת-אחת, בסדרן.
לסעיף 1 עד 3: הנאשם מודה באמור בסעיפים אלה.
לסעיף 4: הנאשם כופר בכל רמיזה כי פעל מתוך שיקולים אינטרסנטיים. הנשיא המכהן אמור היה ממילא לפרוש לקיצבה תוך שבוע, בהגיעו לגיל 70 שנה, ולפני הנאשם היו 13 שנות כהונה עד להגיעו לגיל הפרישה, כך שתוספת של שבוע ימים לתקופת כהונתו לא הייתה משמעותית.
לסעיף 5: : הנאשם מודה כי שלח את המכתב, אבל עשה זאת לאחר שווידא את נכונות האמור בו. ממילא יטען הנאשם להגנת "אמת דיברתי".
לסעיף 6: הנאשם כופר כי במכתבו זה נהג הוא באופן שאינו הולם את מעמדו כשופט. הנאשם יטען כי חייב היה, גם כאזרח טוב וגם כנושא משרה ציבורית רמה, לנהוג כפי שנהג. עובדה היא שתוך יום ממשלוח המכתב הושעה הנשיא המכהן, תוך שבוע הוא הודח מכהונתו, תוך שבועיים הוגש נגדו אישום פלילי, וחודש לאחר מכן הוא הודה בבית המשפט באשמות המיוחסות לו, והורשע על פי הודאתו.
אב"ד:
באיזה שלב המשפט נמצא עכשיו?
ב"כ הנאשם:
ככל הידוע לי הדיון לעונש נדחה עד לקבלת תסקיר קצין המבחן. זה קצת תמוה בעיני לגבי נאשם שהוא הרבה מעבר לגיל 21 שנים, אבל אני לא מעורה בתיק ההוא, ולא הייתי רוצה להפליג בניחושים.
אב"ד:
נדחה להוכחות ליום 11.7.02. הנאשם מוזהר שאם לא יתייצב יישפט בהיעדרו.
ב"כ הנאשם:
אני מבקש לה זמין לעדות את מנהל סניף רחביה של הבנק למסחר בע"מ, שיביא עמו שיביא עימו את כל המסמכים הנוגעים לפעולות אשר פורטו במכתב נשוא הקובלנה, בחשבון מס' 98765432-1, המנוהל בסניף שלו.
כן מבקש אני לזמן לעדות את מר שמעון בן-יעקב, הנזכר בכתב נשוא הקובלנה.
אב"ד:
לשם מה נחוצים העדים לאדוני?
ב"כ הנאשם:
כדי להוכיח את הטענות המפורטות במכתבו של הנאשם.
ב"כ הקובל:
כבודכם, אני מתנגד. מדובר בעבירה של התנהגות בלתי הולמת שופט בישראל, ובעבירות כאלה טענת "אמת דיברתי" אינה הגנה. אנחנו לא חולקים על זכותו של אדם, ואפילו על חובתו, למתוח ביקורת, ואפילו חריפה, על בעלי תפקידים ציבוריים, אבל הדברים חייבים להיות מרוסנים ומאופקים, ולא בסגנון בוטה ומשתלח. אין כל קשר בין תוכן הדברים לבין אופן הצגתם.
אב"ד:
החלטה: מדובר בעבירה של התנהגות בלתי הולמת שופט בישראל, ובעבירות כאלה טענת "אמת דיברתי" אינה הגנה. אנחנו לא חולקים על זכותו של אדם, ואפילו על חובתו, למתוח ביקורת, ואפילו חריפה, על בעלי תפקידים ציבוריים, אבל הדברים חייבים להיות מרוסנים ומאופקים, ולא בסגנון בוטה ומשתלח. אין כל קשר בין תוכן הדברים לבין אופן הצגתם. הבקשה נדחית.
מערכה שנייה
תמונה ראשונה
ב"כ הקובל:
אני מבקש להעיד את עד התביעה מס' 1.
ע"ת 1 נכנס.
אב"ד:
אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לענשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
אנחנו לא מבקשים להוכיח את עצם שליחתו של המכתב, כיוון שההגנה הודתה בו, אבל אנחנו רוצים להראות כי המכתב נשלח מתוך כוונה לפגוע בכבוד הנשיא, שהוא אכן נפגע ממנו.
אב"ד:
החלטה: העד יענה על השאלה.
ע"ת 2:
כן, אני מכיר את המכתב הזה.
ב"כ הקובל:
האם אדוני לא נפגע מהמכתב הזה?
הסניגור:
אני מתנגד לשאלה. זו לא סתם שאלה מדריכה. חברי שם לעד את התשובה בפיו.
אב"ד:
החלטה: ב"כ הקובל ינסח את השאלה אחרת.
ב"כ הקובל:
מה הייתה תגובתו של אדוני למכתב הזה?
ע"ת 2:
לא נפגעתי. זהו סגנונו של שלמה, ואנחנו רגילים אליו.
אב"ד:
אני לא מבין. הוא אומר עליך דברים שהם לא עניין של סגנון. הוא מטיל עליך ממש דופי אישי.
ע"ת 2:
בעיני אדוני זה לא עניין של סגנון, אבל אני מכיר את המשנה שלי, מכיר אותו שנים רבות, ואני יודע למה הוא יכול היה להתכוון, ולמה הוא התכוון בפועל.
אב"ד:
כנראה שאדוני לא ירד לסוף דעתי. כאשר אומרים על אדם שהוא דרש וקיבל שוחד, זה לא סגנון! יש הבדל בין סגנון לבין תוכן. אתה מייחס לזה סגנון. מה זה סגנון? אדם שאומרים עליו שהוא דרש וקיבל שוחד, זה סגנון? אני רוצה להבין את ההבחנה.
ע"ת 2:
אני את שלי אמרתי, וכאן אתם השופטים, לא אני.
ב"כ הקובל:
אין לי שאלות נוספות לעד.
הסניגור (לעד):
במכתב אשר הוצג בפני אדוני מיוחסות לאדוני דרישה וקבלה של שוחד, במטרה להטות משפט, וכן נטען בו שגם בפועל אדוני היטה את המשפט. מה תגובתו של אדוני לטענות האלה?
ב"כ הקובל:
כבודכם, אני מתנגד לשאלה. מדובר בעבירה של התנהגות בלתי הולמת שופט בישראל, ובעבירות כאלה טענת "אמת דיברתי" אינה הגנה. אנחנו לא חולקים על זכותו של אדם, ואפילו על חובתו, למתוח ביקורת, ואפילו חריפה, על בעלי תפקידים ציבוריים, אבל הדברים חייבים להיות מרוסנים ומאופקים, ולא בסגנון בוטה ומשתלח. אין כל קשר בין תוכן הדברים לבין אופן הצגתם.
הסניגור:
לפני חצי דקה כבודו אמר שכאשר אומרים על אדם שהוא דרש וקיבל שוחד, זה לא סגנון, שיש הבדל בין סגנון לבין תוכן, וגם הקשה אם אדם שאומרים עליו שהוא דרש וקיבל שוחד, זה סגנון. אדוני ביקש מהעד להבין את ההבחנה, ועל כך כבודכם לא קיבל תשובה, לא מהעד ולא מחברי. כעת בא חברי ואומר שוב שזה עניין של סגנון. אני מאמץ את השאלות של אדוני, ומבקש לדחות את ההתנגדות.
אב"ד:
החלטה: מדובר בעבירה של התנהגות בלתי הולמת שופט בישראל, ובעבירות כאלה טענת "אמת דיברתי" אינה הגנה. אנחנו לא חולקים על זכותו של אדם, ואפילו על חובתו, למתוח ביקורת, ואפילו חריפה, על בעלי תפקידים ציבוריים, אבל הדברים חייבים להיות מרוסנים ומאופקים, ולא בסגנון בוטה ומשתלח. אין כל קשר בין תוכן הדברים לבין אופן הצגתם. העד לא יענה על השאלה.
הסניגור:
האם נכון שתוך יום ממשלוח המכתב הושעה אדוני מתפקידו?
ב"כ הקובל:
חברי חוזר על אותן השאלות שכבודכם פסל.
אב"ד:
החלטה: העד לא יענה על השאלה.
הסניגור:
האם נכון שהוגש נגד אדוני אישום פלילי המבוסס על העובדות שפורטו במכתב הזה, ושאדוני כבר הודה בבית המשפט בכל ההאשמות?
ב"כ הקובל:
חברי ממשיך וחוזר על אותן השאלות שכבודכם פסל.
אב"ד:
החלטה: העד לא יענה על השאלה.
הסניגור:
בנסיבות האלה אין לי יותר שאלות לעד.
ב"כ הקובל:
אין לי חקירה חוזרת. אלה עדי.
תמונה שנייה
הסניגור:
הנאשם יעיד.
אב"ד:
אני מזהיר את אדוני כי עליו לומר את האמת וכי יהיה צפוי לענשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
הנאשם:
אני יודע במה אני מואשם.
אני מכהן כשופט בבית המשפט העליון מיום 1.1.80, וכמשנה לנשיא מיום 1.1.90.
הטענה שרציתי לחסל את הקריירה של חברי הטוב והיקר, אהרן ברק, כדי לרשת את מקומו לנשיא בית המשפט העליון הינה שטות גמורה, גם מבחינת האינטרס הלכאורי שהיה לי בכך. כיוון שהקידום בבית המשפט העליון הוא לפי הוותק, ממילא הייתי מגיע למשרת הנשיא תוך שבוע ימים, עם פרישתו לקיצבה של אהרן ברק, ולפני היו עוד 13 שנים טובות בתפקיד הזה. מי שמייחס לי מעשה נפסד כזה, מייחס לי גם טפשות מופלגת. אז אולי אני מושחת, אבל לא מטומטם.
המידע על פיו כתבתי את המכתב היה בידי כבר מספר שבועות, ואני בדקתיו בדוק היטב לפני שיצאתי איתו, ביודעי איזה חומר נפץ אני מחזיק בידי, ואיזה עוול אני עשוי לגרום לאדם חף מפשע.
לא בלב שלם שלחתי את המכתב הזה לשר המשפטים, אבל סברתי שטוהר המידות במערכת הציבורית, ובמיוחד במערכת המשפט, גובר על כל שיקולי חברות.
גם כאשר החלטתי לשלוח את המכתב, הקפדתי להסתפק בעובדות היבשות, ללא קורטוב של התייחסות רגשית, ולהישאר נקי מבחינת הסגנון, כדי שאיש לא יחשוד בי, שיש לי מניעים אישיים.
אני מבקש לציין כי כאשר פרצה הפרשה הזאת, אני עמדתי על כך שאני אשאר המשנה-לנשיא, וסירבתי לקבל את תפקיד הנשיא, כל עוד לא נסגרה הפרשה מכל היבטיה, ואם, בסופו של ההליך הזה, מישהו עדיין יפקפק בטוהר כוונותי, אני אפרוש מהכהונה, ומהשפיטה בכלל, רק כדי למנוע לזות-שפתיים. כך החלטתי, והחלטתי זו אינה מותנית בשאלה אם אצא זכאי, אם לאו.
הסניגור:
אין לי שאלות נוספות לנאשם.
ב"כ הקובל:
במכתבו אל שר המשפטים אדוני כתב: "ביום 3.7.01 החליט כב' הנשיא להרחיב את ההרכב לשבעה שופטים".
הנאשם:
זה נכון, כך כתבתי.
ב"כ הקובל:
והאם אין אדוני סבור כי זאת לשון-ביבים?
הנאשם:
לא, אדוני, זאת עובדה-נטו, המתועדת כהחלטה של כבוד הנשיא.
ב"כ הקובל:
אדוני כותב עוד כי "ההרכב המורחב הזה, ברוב של חמישה שופטים (כולל כב' הנשיא עצמו), מול דעת מיעוט של שני שופטים (אנוכי וכב' השופט ת' אור), החליט לדון בבקשה כאילו הייתה ערעור שהוגש ברשות"... האם אין אדוני סבור כי הדברים כתובים בסגנון בוטה ומשתלח?
הנאשם:
לא, אדוני, זו הייתה בסך-הכל ספירת הקולות.
ב"כ הקובל:
אדוני מוסיף וכותב: "תהיתי מה פשר התפנית המפתיעה שביצע כב' הנשיא", וכו'. האם אין אדוני סבור כי זו לשון גידופים והשמצות?
הנאשם:
לא, אדוני. אני תהיתי, כי מותר לי לתהות, ואתם לא תגזלו מני את הזכות לתהות.
אדוני כותב גם: "תשובותיו לא הניחו את דעתי, דבר אשר הניע אותי לקיים ברור עצמאי, בטרם אמצא את עצמי חושד בכשרים".
הנאשם:
אכן, נזהרתי מאוד בנושא הזה.
ב"כ הקובל:
אדוני כותב גם כי "ביום הדיון הנ"ל (1.1.2001), בשעה 23.09, יצאה שיחה מהטלפון האישי של כב' הנשיא (02-7654321), בלשכתו, אל הטלפון בביתו של המבקש עצמו (03-8765432). באותה שעה לא היה איש בלשכת הנשיא זולת כב' הנשיא עצמו. שיחה זו הייתה קצרה מאוד (24 שניות)".
ועוד מוסיף אדוני כי "באותו לילה, בשעה 02.03 לאחר חצות, יצאה שיחה טלפונית נוספת, הפעם מהטלפון בביתו הפרטי של כב' הנשיא (02-9876543) אל הטלפון שבביתו של המבקש הנ"ל, אשר מספרו, כאמור, 03-8765432. שיחה זו ארכה כ37- דקות". האם לא יכול היה אדוני לנסח את הדברים באופן לא-מעליב?
הנאשם:
לא, אדוני. בסך הכל הבאתי עובדות-נטו, אשר התבססו על תלונתו של מר בן-יעקב, על פלטי חשבונות של "בזק", שהומצאו לי על ידי מבקר-הפנים של מערכת המשפט, בתוקף התפקיד שהוטל עלי על ידי כבוד הנשיא עצמו, כאחראי על ביקורת-הפנים של מינהלת בית המשפט העליון. אציין כי כבר נתקלנו בתופעה של שיחות פרטיות לחו"ל על חשבון בית המשפט, וכבוד הנשיא אף ציין לשבח את עירנותי בעניין זה.
ב"כ הקובל:
אדוני כותב גם כי "ביום המחרת הגיע שליח אל ביתו של כב' הנשיא, ובידו מעטפה אשר הכילה חמישה צ'קים וכולם בחתימתו של המבקש הנ"ל, וכולם לפקודתו של אהרן ברק. הצ'קים הנ"ל הוסבו בחתימתו של כב' הנשיא, והופקדו בחשבונה האישי של רעייתו".
הנאשם:
כן, אדוני, אלה העובדות אשר הגעתי אליהן, לאחר כל ההצלבות האפשריות, ללמדך עד כמה נזהרתי, גם בעובדות וגם בכבודו של חברי, כבוד הנשיא אהרן ברק.
ב"כ הקובל:
אדוני כותב כי חשבון הבנק של רעיית הנשיא הוא "חשבון מס' 98765432-1, בסניף רחביה של הבנק למסחר בע"מ". האם זה סגנון ההולם שופט בישראל, ובמיוחד את המיועד להתמנות תוך שבוע כנשיא בית המשפט העליון?
הסניגור:
עד כאן אני שתקתי, למרות שכל השאלות שנשאל הנאשם היו שאלות של חוק, ולא של עובדה, ושאלות של חוק מקומן בסיכומי הצדדים, ובפסק הדין, ולא בעדות, אשר מטבע הדברים היא על עובדות, ולא על מסקנות משפטיות. אם חברי רוצה לטעון ש"98765432-1" זה "לשון ביבים", שיטען את זה בסיכומיו, ואז נתווכח.
ב"כ הקובל:
כבודכם, אני לא שואל את הנאשם מעל דוכן העדים על פרשנותו המשפטית בשאלה "לשון ביבים" מהי, וכיוצא באלה שאלות. הטענה היא לא רק בעניין הסגנון, אלא גם בעניין חוסר תום-הלב. אנחנו נוכיח כי הנאשם פעל בחוסר תום-לב. אם, למשל, הנאשם סבר מאז ומעולם כי המספר "98765432-1" הוא התבטאות כשרה, זה עניין אחד, אבל אם הוא סבר כי ביטויים כאלה ואחרים הינם לשון-ביבים ואחרי כן הוא השתמש בהם בעצמו, הדבר מעיד על חוסר תום-לב.
אב"ד:
אנחנו נרשה לאדוני לשאול עוד שאלות בודדות באותו הכיוון.
ב"כ הקובל:
אדוני אומר במכתבו כי "צ'ק מס' 00987654321 ע"ס 10,000 ש"ח הופקד ביום 1.2.01". האין זה, לדעת אדוני, סגנון בוטה ומשתלח?
הסניגור:
אני חוזר על התנגדותי. מספרי הצ'קים ותאריכי הפקדתם אינם שאלה של "סגנון".
ב"כ הקובל:
אני מדבר על הסכום. להאשים את כבוד נשיא בית המשפט העליון בקבלת שוחד בסך של 10,000 ש"ח זה אכן סגנון בוטה ומשתלח.
הסניגור:
כבודכם, אני מתפלא על חברי. לשיטתו של חברי, כשרותו של הסגנון נבחנת לפי גובה סכום השוחד: אם השוחד היה רק 1,000 ש"ח - זאת "לשון מלאכי-השרת", ואילו כאשר מדובר בסכום של 10,000 ש"ח, זאת "לשון ביבים", רחמנא ליצלן. לפי השיטה הזאת נצטרך לחלק את השוחד לסכומים קטנים, אבל אז יגידו לנו שגם הנקיבה בסכומים הקטנים יותר הינה "לשון ביבים". ואם בסוף, כדי להבטיח את עצמנו, אנחנו נאמר "סכומים לא ידועים", יגידו לנו ש"הסכומים בכלל לא חשובים, ודי בעצם הטענה כי פלוני דרש וקיבל שוחד כדי שזו תיחשב כלשון-ביבים. משחקים אתנו בחתול-ועכבר. בהתחלה אומרים גובה הסכום חשוב, אבל כאשר אין סכום אומרים גובה הסכום לא חשוב ... אז תחליטו.
אב"ד:
החלטה: הסניגור המלומד צודק. התיק הזה יקום או ייפול לא על גובה סכומי השוחד המיוחסים לכבוד הנשיא. אנחנו מתירים לב"כ הקובל עוד חמש שאלות. הנאשם ישיב על השאלה.
הנאשם:
לא, אדוני, אין זה סגנון בוטה ומשתלח, אלא פירוט יבש של עובדות, אשר אפשר לקבלן, או לדחותן, אבל אין כאן שום עניין של סגנון.
ב"כ הקובל:
אין לי יותר שאלות לעד.
הסניגור:
אין לי חקירה חוזרת. וכיוון שלא הותר לנו להביא עדים להוכחת השוחד, אלה עדי.
מערכה שלישית
תמונה ראשונה
אב"ד:
הצדדים יסכמו כעת.
ב"כ הקובל:
אני אבקש להרשיע את הנאשם.
הנאשם, במכתבו אל כבוד שר המשפטים, ייחס לכבוד נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, דרישה וקבלה של שוחד.
הנאשם לא חלק בפנינו על עצם פנייתו אל שר המשפטים, במכתב הנ"ל, אבל ניסה לתרץ את התנהגותו המבישה, הבזויה והמחפירה בטענת "אמת דיברתי".
טענה זו אינה ממין העניין, וכבודכם אכן קיבל את טענתי בעניין זה.
אכן ביקורת, ואפילו חריפה ביותר, הינה מותרת ואף רצוייה, אולם היא צריכה להיות מאופקת ומרוסנת, ולא בלשון-ביבים, ואין לי צורך להכביר באסמכתאות.
הנאשם מבסס את הגנתו על כך שבמכתבו פירט "עובדות-נטו", אולם לא "עובדות" אלה, אלא דברי "הערכה" פוגעים ומעליבים.
אבקש, איפוא, להרשיע את הנאשם.
הסניגור:
אבקש לזכות את הנאשם.
חברי המלומד, בקנאותו לטוהר ה"סגנון", מייחס לנאשם, כבוד המשנה לנשיא בית המשפט העליון, גם "התנהגות מבישה, בזויה ומחפירה", וגם "לשון ביבים" ו"סגנון בוטה", ואני שואל מי כאן הלוקה בסגנונו, משום שאם הנאשם היה משתמש באותן "פניני הלשון" בהן השתמש חברי, הוא, חברי, לא היה עובר על כך בשתיקה.
ועל מה יצא קצפו של חברי? למה קורא הוא "סגנון בוטה" ו"לשון ביבים"?
לא לתוכן המכתב, חס ושלום, כי חברי הרי רצה, והצליח, למנוע בירור ענייני של הדברים, אלא לציון מספרי הצ'קים, סכומיהם ותאריכי הפקדתם...
וכי מה ביקש חברי שיעשה הנאשם? שיכתוב כי "בתאריך בלתי ידוע קיבל כבוד הנשיא, מבעל-דין בלתי ידוע, מספר בלתי ידוע של צ'קים, אשר מספריהם הסידוריים אינם ידועים, סכומיהם אינם ידועים, תאריכי הפקדתם אינם ידועים וכן לא ידוע לזכות מי הם הופקדו"?
הרי ברור שאם היה הנאשם כותב כך היה חברי אומר כי "הנאשם הפריח לחלל האויר עובדות בלתי בדוקות, המכפישות את כבוד נשיא בית המשפט העליון", וכו'.
ועל כך הלא נאמר: מה שלא תעשה, לא יהיה טוב, וגם את תעשה דבר-והיפוכו, תמיד יבואו אליך בטענות.
חברי משלם מס-שפתיים לזכות האזרח למתוח ביקורת על ממלאי תפקידים ציבוריים, אבל בפועל, בכסות של הגנה על ה"סגנון", חברי מבקש לסתום את הפה לכולי-עלמא.
חברי לא הצביע אפילו על ביטוי אחד במכתבו של הנאשם אשר יש בו פסול מבחינת הסגנון.
אני מבקש לזכות את הנאשם.
אב"ד:
צו: נדחה להכרעת-דין ליום 1.11.2002.
תמונה שנייה
אב"ד:
אני אקרא כעת את תמציתה של הכרעת הדין, אשר תעמוד לרשותכם במלואה במזכירות, החל ממחר.
הכרעת דין
העובדות
1. בתאריך 1.1.2002 הוגשה קובלנה כנגד הנאשם על-ידי שר המשפטים, בעקבות תלונה מיום 4.7.2001 של אהרן ברק, אז נשיא בית המשפט העליון, ביחס ל"התבטאויות בוטות והשמצות אישיות כלפי המתלונן", ושימוש "בלשון בוטה ומשתלחת, ובסגנון לא מאופק ולא מרוסן", כלשון התלונה.
2. בקובלנה, שהוגשה על-ידי ב"כ הקובל, מואשם הנאשם בכך שהתבטא בלשון בוטה, בלתי מרוסנת, בלתי מאופקת ובלתי מנומסת. לביסוס עובדות האישום, הובא כלשונו מכתבו של הנאשם, כפי שנכתבו על ידו. על סמך עובדות אלו, טוען ב"כ הקובל, פעל הנאשם בחוסר דרך ארץ כלפי כבוד נשיא בית המשפט העליון, באי שמירת כבודו האישי וכבוד בית המשפט ובגילוי יחס לא חברי לחבר למקצוע. בכך עבר הנאשם עבירות משמעתיות בניגוד לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"), ולכללי השופטים (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "הכללים" או "כללי השופטים"), כפי המצוטט בכתב הקובלנה שלפנינו.כפי המצוטט בכתב הקובלנה שלפנינו.
3. כפי שנאמר לעיל, הקובלנה מתייחסת לדברים שנכתבו על ידי הנאשם ביחס לנשיא בית המשפט העליון ולבית המשפט העליון עצמו. בין היתר נכתבו הדברים הבאים:במכתב אל שר המשפטים:
"והנה, ביום 3.7.01, החליט כב' הנשיא להרחיב את ההרכב לשבעה שופטים, וההרכב המורחב הזה, ברוב של חמישה שופטים (כולל כב' הנשיא עצמו), מול דעת מיעוט של שני שופטים (אנוכי וכב' השופט ת' אור), החליט לדון בבקשה כאילו הייתה ערעור שהוגש ברשות, ובעקבות כך קיבל את הערעור, ואף העניק למבקש (המערער) יותר מאשר ביקש, וגם חייב את המשיב בהוצאות עונשיות לדוגמא".
ועוד כותב הנאשם:
"ביום הדיון הנ"ל (1.1.2001), בשעה 23.09, יצאה שיחה מהטלפון האישי של כב' הנשיא (02-7654321), בלשכתו, אל הטלפון בביתו של המבקש עצמו (03-8765432). באותה שעה לא היה איש בלשכת הנשיא זולת כב' הנשיא עצמו. שיחה זו הייתה קצרה מאוד (24 שניות).
"באותו לילה, בשעה 02.03 לאחר חצות, יצאה שיחה טלפונית נוספת, הפעם מהטלפון בביתו הפרטי של כב' הנשיא (02-9876543) אל הטלפון שבביתו של המבקש הנ"ל, אשר מספרו, כאמור, 03-8765432. שיחה זו ארכה כ37- דקות.
"ביום המחרת הגיע שליח אל ביתו של כב' הנשיא, ובידו מעטפה אשר הכילה חמישה צ'קים וכולם בחתימתו של המבקש הנ"ל, וכולם לפקודתו של אהרן ברק. הצ'קים הנ"ל הוסבו בחתימתו של כב' הנשיא, והופקדו בחשבונה האישי של רעייתו, חשבון מס' 98765432-1, בסניף רחביה של הבנק למסחר בע"מ, לפי הפירוט כדלקמן: ... ".
וכאילו לא די היה בכך, עוד הרהיב הנאשם עוז, ופירט את מספרי הצ'קים, סכומיהם ותאריכי הפקדתם.
4. במכתבו מיום 1.9.2001 אל שר המשפטים, במסגרת בקשתו לקיים שימוע לפני הגשם הקובלנה, טוען ב"כ הנאשם, כי "המכתב אשר קומם את כבוד הנשיא מנוסח בצורה הזהירה ביותר, כאשר הוא מפריד הפרד היטב בין עובדות (אשר אינן שנויות במחלוקת) לבין פרשנות, אותה יכול היה להעלות גם במכתבו, אבל הוא העדיף להשאירה בידי הנמען.
בהמשך טענותיו של ב"כ הנאשם, טוען הוא כנגד נשיא ביהמ"ש העליון, מגיש התלונה, כי:
"המתלונן אינו מעז למקד את תלונותיו, והוא משתמש בביטויים כלליים כגון 'השמצות'...תלונות סתמיות כאלה אינן ראויות להתייחסות כלשהי".
עוד מוסיף הוא ומיידענו כי:
"לכב' הנשיא ישנה, מכח סעיף 4(7) לחוק יסוד: השפיטה, סמכות לפנות אל הוועדה לבחירת שופטים, ולבקשה כי תעביר את ה נילון מכהונתו, אבל הוא אינו מוכן להסתכן בעצמו ביזמה כזאת, כנראה מחשש להפסד לא-מכובד" (ההדגשה במקור)..
טרם נפנה לבירור הסוגיות הקשורות בהתנהגותו של הנאשם, כנגדו הוגשה קובלנה זו שבפנינו, מצאנו לנכון להקדים הערה ביחס לדבריו של ב"כ הנאשם, כפי שציטטנום לעיל, ולומר, כי תגובתו מהווה, לדידנו, המשך ישיר לאותה נורמה התנהגותית פסולה, שעוד נרחיב עליה בהמשך, ביחסים שבין חברים למקצוע ובדרך שלפיה מן הראוי שינהג שופט בישראל..
די היה לו, לעו"ד המלומד, לו היה מתייחס בתגובתו אך לגופם של דברים ולא משתמש בסגנון, שאינו מעניק את הכבוד הראוי לאדם אליו מתייחסים הדברים, ועוד יותר מזה, לזה אשר אומרם. מן הראוי היה, לפרקליט המכובד, לו השתמש בלשון מנומסת ומרוסנת, ודי לנו בהערה זו ולא נוסיף עליה.
5. עוד נציין, כי הובא לפנינו נוסח כתב האישום כנגד המתלונן, על עבירת השוחד אשר יוחסה לו בעקבות תלונתו של הנאשם, וממנו עולה כי עמדתה של פרקליטות המדינה תואמת את טענותיו העובדתיות של הנאשם, אולם התלונה אינה על העובדות אשר פורטו במכתבו של הנאשם אלא על דרך הביטוי של הדברים, ועל דרך ביטוי זו דנים אנו כאן ונרחיב בהמשך הכרעת דיננו.
6. בסיכומיו מבקש הקובל להרשיע את הנאשם בעבירה המשמעתית שיוחסה לו בכתב הקובלנה. למעשה מיוחסת לנאשם העבירה המשמעתיות המנויה בסעיף 18(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק").
7. השאלה שאותה צריכים אנו לבחון היא האם בהתבטאויותיו עבר הנאשם על סעיפי העבירות המיוחסות לו תוך שאנו בוחנים את הנורמה ההתנהגותית הראויה שעל פיה מן הראוי שיפעל שופט בישראל.
הדין ופרשנותו
כבוד הזולת, כבוד השופט, כבוד הנשיא
8. נפנה תחילה לבחינת העבירה המתגבשת כהתנהגות באופן שאינו הולם את מעמדו כשופט בישראל.
9. הטענה הראשונה והעיקרית העולה בפנינו היא ביחס להתנהגות הנאשם כלפי כבוד הנשיא. לסוגיה זו מתייחסת ההוראה אשר בסעיף 18(א)(2) הנ"ל, הקובעת עבירה של "התנהגות באופן שאינו הולם את מעמדו כשופט בישראל", וכן מתייחסים לנושא כללי השופטים הנ"ל.
בהעדר פסיקה עניפה בנושא התנהגותם של שופטים - לשמחתנו - נשווה את נורמות ההתנהגות של השופטים לאלה של עורכי הדין, ואף נחמיר עם השופטים, במתחייב ממעמדם.
כב' הנשיא דאז מ' שמגר, בהתייחסו לדרכי התבטאות של עורך דין כלפי חברו, אמר:
"המגמה לטפח יחס חברי ולשקוד על יחס סובלני ועל סגנון מנומס ומאופק ראויה לכל שבח... יש התבטאויות ויש סגנון, שהם לעולם פסולים ואינם יכולים להלום התנהגותו של עורך דין במצב כלשהו. כך אין להעלות על הדעת, שהשימוש במילות גידוף ייחשב לאפשרי בנסיבות כלשהן".
(על"ע 5/85 עו"ד מרים שמש נ' הוועד המחוזי בתל אביב יפו, פ"ד מ' (2) 721, 724).
ובמקום אחר נקבע ע"י השופט (כתוארו אז) מ' שמגר:
"מחובתו של פרקליט לנקוט לשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת, הן בפניותיו אל בית המשפט והן ביחסו אל חבר למקצוע, המייצג את הצד שכנגד. אולם יחד עם זאת גם מוטלת עליו החובה לייצג את עניינו של לקוחו כמיטב יכולתו, ואם הוא סבור, בתום לב, כי הצד שכנגד או בלתי הולמת, עליו להביע זאת, בכתב או בעל פה, אם כי לעולם בצורה מנומסת ומרוסנת". (ההדגשות במקור).
הלשון שנקט בה הנאשם כלפי כבוד הנשיא אינה לשון העולה בקנה אחד עם התנהגות בדרך ארץ. ההיפך הוא הנכון: בסגנון בו בחר הנאשם יש משום העלבה והשפלה של כבוד הנשיא, תוך הטלת דופי ביושרו ובאמינותו, הן בקשר לתיקים בהם הוא דן, והן בכלל.
הדברים שנכתבו על ידי הנאשם מטיחים האשמה חמורה בכבוד נשיא בית המשפט העליון, ומאשימים אותו בדרישת שוחד ובקבלתו, היא בעלת קונוטציה שלילית, פלילית או בלתי מוסרית או בלתי הוגנת.
ביקורת, יכול שתהא קשה ולגיטימית, אם מתחייבת היא בנסיבות העניין, במיוחד במקצועות המשפט, בו מחלוקת על עובדות ועל פרשנות משפטית היא בבחינת לחם חוקם של העושים במלאכה זו. אולם, דברי הנאשם בכתובים מרחיקים לכת הרבה מעבר לביקורת לגיטימית, עניינית וקונסטרוקטיבית. פרשנות המייחסת עבירות שוחד לשופטים מסויימים הינה התבטאות שאינה מנומסת, בלתי מקובלת ובלתי הולמת את יחס הכבוד וההתנהגות בדרך ארץ בו מחוייב שופט כלפי חברו, וכלפי כל צד הקשור להליך השיפוטי.
יחס חברי
10. דבריו של הנאשם אף אינם עונים על הדרישה ליחס חברי בין השופטים.
יפים לעניין זה דבריו של כב' שופט בית המשפט המחוזי גבריאל קלינג בספרו אתיקה בעריכת דין, עמ' 508, אשר, בשינויים המחוייבים, יאים מקל-וחומר גם לענייננו:
"יחס זה צריך שימצא ביטויו בראש ובראשונה בדרך ההתבטאות של עורך דין כלפי חברו. כך אין מקום לדרכם של חלק מעורכי הדין, המאשימים את עורך הדין השני בהטעית בית המשפט. ניתן להביע את הדברים, אם יש צורך בכך, בדרך אחרת, שאין בה אותה פגיעה בעורך הדין השני. יש חשיבות רבה לדרך ההתבטאות של עורכי הדין בפומבי, זה כלפי זה, באשר בעיני הציבור מביאים ביטויים חריפים לזילות מעמדם של עורכי הדין".
די לנו אם נזכיר את מכתבו של הנאשם אל כב' שר המשפטים, בו הוא מאשים את חברו ונשיאו בדרישת שוחד ובקבלתו.
יחס כבוד לבית המשפט
11. בשניים מכללי השופטים מדובר בחובתו של השופט לשמור על יחס כבוד לבית המשפט:
סעיף 32 (א) לכללים קובע: "שופט ישמור, בתפקידו בבית המשפט, על יחס כבוד לבית המשפט, ותוך שמירה על כבוד המקצוע".
על כך אמר בית המשפט העליון מפי כב' השופט מ' אלון כי:
"אכן חובתו של עורך-דין לשמור בעמידתו לפני בית המשפט על יחס כבוד לבית המשפט (כלל 1 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) אין בה כדי למנוע הימנו לטעון טענות, שיש בהן משום דברי ביקורת עניינים על בית המשפט ולגופו של דבר, אך תנאי בל יעבור הוא, שלשונו תהא מנומסת, ושסגנונו יהא מאופק (ראה: על"ע 7/70 [3], בעמ' 732), ועל לשון פרקליטים מנומסת ומאופקת חייב הפרקליט להקפיד גם אם נדמה לו, כי מקום יש לקזז התנהגותו של בית המשפט כנגד התנהגותו שלו (על"ע 3/66 [4], בעמ' 39). כבודו של בית המשפט לב לבה של כלל המערכת המשפטית הוא, על כל ענפיה ושלוחותיה, לרבות מעמדם של פרקליטים וכבודם של עורכי הדין".
(על"ע 6/82 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז(3) 164).
והדברים, כאמור, חלים על השופטים מקל-וחומר.
דברים דומים הושמעו מפי כב' הנשיא דאז מ' שמגר:
"בעל תפקיד שיפוטי אינו מחוסן מפני ביקורת. אולם, חינוך לכיבוד החוק גם כולל בחובו את הכוונת ליבו של בעל דין לכך שאת הכרעותיו של בית המשפט יש לקבל ולכבד, בין אם ההחלטה היא לזכותו של בעל דין ובין אם לחובתו. שלטון החוק כרוך בשמירה מתמדת על האימון במוסדות המשפט, ומי שמבקש לשקוד על השרשתו, חייב גם להקפיד בכך שהביקורת על הפסיקה תהיה מכובדת, מרוסנת ועניינית, ותתייחס לתוכנם של דברים, ולא תפגע בתדמיתם ללא הצדקה של השופטים".
(בג"צ 433/87 שמואל רכטמן ואח' נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(4) 606).
במכתבו מטיח הנאשם בנשיא בית המשפט העליון האשמות לפיהן הוא דרש וקיבל שוחד, ובתמורה הוא היטה את הדין.
טענות שכאלה, המטילות דופי בתקינות פעולתו של בית המשפט ובהליך השיפוטי באות בגדרן של אותן אמירות הפוגעות בנכס החשוב ביותר של המערכת השיפוטית שהוא אמון הציבור. הן פוגעות בתדמיתם של שופטים, ביושרם, הגינותם, טוהר מידותיהם ושיקוליהם. והן פוגעות באמון הציבור ביכולת של שופטיו לערוך משפט צדק, בין אמת לשקר ולהעריך ולשקול את טיעוני הצדדים בהתאם לשיטתנו המשפטית.
טענות שכאלה אין להם מקום אף אם הן מרומזות ואין בינן ובין ביקורת עניינית על בית המשפט אף לא דבר.
פגיעה בכבוד המקצוע
12. עבירת המשמעת הנוספת בה מואשם הנאשם היא עבירה לפי סעיף 61 (1) לחוק בגין הפרת הוראות סעיף 53 לחוק.
סעיף 53 לחוק קובע כי:
"שופט ישמור על כבוד מערכת המשפט ויימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המערכת".
לכך אף מצטרפות הוראות סעיפים 2 ו32- (א) לכללים, שהבאנו לעיל, בדבר חובתו של השופט לשמור על כבוד המקצוע.
כפי המתברר עד כה, השאלה העומדת לדיון לפנינו היא מהו הסגנון, בדיבור ובכתב, אותו עליו לבור לו השופט בעשותו במלאכתו. ושאלה זו, כדברי כב' השופט מ' אלון, גדולה וחשובה היא באומנות השפיטה, שהרי עיקר כוחה של אומנות זו בפה ובכתב, ואלה השניים מהווים את כלי הזין בהם ממלא השופט את תפקידו.
טוען ב"כ הנאשם כי הנאשם ממלא את שליחותו הציבורית באמונה, ביושר וללא מורא. אין חולק כי מחובתו של השופט שלא לגור מפני איש במלאו אחר שליחותו ולאמר דברים כהוויתם ואמיתתם, גם אם האמת קשה ואינה נעימה לצד שכנגד. אולם, הלכה פסוקה היא כי בכך להכשיר ביטויי גנאי, הכפשות וקללות.
"אין לה לשאלה זו ולא כלום עם האמור בכלל 2 לכללי השופטים (אתיקה מקצועית), המצוטט לעיל, שעל השופט לפעול על פי אמונתו במסירות, בנאמנות וללא מורא. מחובתו של השופט שלא לגור מפני איש, לומר דברים - הנראים לו, בתום לב, נכונים - כהווייתם ואמיתתם, גם אם האמת העובדתית שבדבריו לא נעימה וקשה היא לבעל התפקיד עליו נמתחת הביקורת, ואין נפקא מינה, אם זה האחרון חבר הוא למקצוע או סתם אדם מן השוק".
ואולם:
"השאלה בנדון דדן אינה מה יאמר השופט, אלא איך יאמר את מה שצריך הוא לומר. ו"האיך" הוא - לשון מנומסת ומאופקת, שיש בה כדי לשמור על כבוד האומר, על כבוד מי שהדברים נאמרים כלפיו ועל כבוד מקצוע השפיטה".
על"ע 10/81 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד לו (3) 379).
אף שאלת חופש הביטוי וזכותו של השופט להביע את עצמו בתחום מקצועו עולה במקרה כדוגמת זה שבפנינו. אכן, כדברי פרופ' ברק, כבוד האדם מבוסס על החופש של כל אדם להביע את עצמו ומחופש זה נגזרת הזכות לחופש הביטוי (א. ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, עמ' 427). ואולם, אף חופש זה אינו מוחלט ויש מצבים בהם יוגבל הוא כאשר מתנגש הוא בערכים אחרים.
בעניין זה נאמר מפי הש' מ' אלון כדלקמן:
"נתחלף לו למערער המלומד בין חופש הדיבור, שזכות יסוד היא לכל פרקליט ולכל אשם באשר הוא, לבין דיבור חופשי ממשמעת וריסון עצמיים, שאיסור יסוד הוא לכל אדם באשר הוא, ובמיוחד לפרקליט".
(על"ע 6/82, שם, עמ' 166).
העולה מכך הוא, כי אין סתירה בין חופש הביטוי לכללי הנימוס בהם מחוייב השופט באשר אין הגבלה על תוכן הדברים אלא על סגנונם.
במקרה שלפנינו, נראה כי הדברים נאמרו אך כדי לפגוע, להעליב ולאיים.
כאשר דברים אלו אינם רלוואנטיים לגופו של עניין ואין הנאשם אף רשאי להוכיחם. לשון בוטה, המתארת את הנשיא כמי שדרש וקיבל שוחד, מהווה דוגמא מובהקת לדברים שיש בהם משום חריגה מסגנון מנומס ומאופק, אשר אינו הולם את מקצוע השופט. במיוחד נכונים הדברים כאשר מועלים הדברים על הכתב, דבר המאפשר ומחייב יתר יישוב הדעת.
13. התנהגותו של הנאשם בדרך התבטאותו הבוטה והלא מרוסנת שאותה שנה ושילש הנאשם בכתובים, פוגעת בכבוד המקצוע ובציפיה הלגיטימית של הציבור מסגנונם ודרך התנהגותם של השופטים כלפי צדדים להליך השיפוטי ובכלל. שופט המשתייך לציבור השופטים מקבל עליו חובות, לרבות חובות באש להתנהגותו ולהתבטאויותיו. הוא מסמל כלפי ציבור חבריו, כלפי הציבור בכלל, וכלפי בית המשפט, את מי שאמון על ידיעת החוק, על שמירת החוק ועל שמירת כבוד מערכת בתי המשפט על שופטיה.
ועל כך אמר כב' השופט אלון:
"ואם תרצה לומר, לשון מנומסת ומאופקת לא רק מחובתו של השופט היא אלא אף מטובתו. וכבר אמר החכם מכל אדם: "דברי חכמים בנחת נשמעים מזעקת מושל בכסילים" (קהלת, ט, י"ז [א])... נמצא, כי למען הגן על הלקוח הנאמנות ובמסירות, צריך שדברי פרקליטו ייאמרו בנחת, ואזי מובטח לו, כי יישמעו על-ידי מי שצריך לשמעם".
על"ע 10/81, שם, עמ' 384).
ההלכה שיצאה מלפני בית המשפט העליון, כי סגנון בלתי ראוי בדברי שופט יכול כשלעצמו לגבש עבירה משמעתית על פי כללי השופטים, הינה הלכה מושרשת (ראו פס"ד דלעיל: על"ע 10/81, פ"ד לו (3) 379, על"ע 6/82, פ"ד לז (3) 164). יוצא איפוא, כי לפנינו סגנון שיש לדחותו מכל וכל והמגבש עבירות משמעתיות, כאמור בהכרעת דין זו.
14. משהגענו לכלל מסקנה זו מבקשים אנו להעמיד את הנאשם על חומרת מעשיו שלא זו בלבד שכשלעצמם חמורים דבריו וסגנונם, ואותם דוחים אנו מכל וכל, אלא שהנאשם בחר להביאם לידיעת כולי עלמא באמצעות האינטרנט, כאילו אמר להוסיף חטא על פשע.
כעולה מהראיות שלפנינו, דבריו וכתביו של הנאשם זמינים הם לכל אשר יחפוץ דרך אתר האינטרנט שמנהל הנאשם לצורך העניין, תחת הכותרת "הצ'קים שהופקדו לחשבונה של משפחת ברק", באתר ניתן למצוא מסמך שכותרתו: "פרשת הצ'קים שקיבל השופט מהמתדיין, והשפעתם על תוצאות המשפט", במסמך עצמו כותב הנאשם: "קניית משפט בצ'קים" וכן הלאה.
מצב דברים זה, בו מבקש הנאשם לפגוע באופן כה בוטה במעמדו וכבודו של הנשיא, אך לשם הפגיעה ויצירת רושם, ובדרך זו להביא לזילות במעמדו של מקצוע השפיטה והעוסקים בו, יש להוקיעו ולהתריע מפניו ומעצמת הנזק שעלול הוא ליצור.
ודוק: הביקורת העניינית - חשובה היא. אין אנו מזלזלים בכוחה להפנות את תשומת הלב לפרטים, לעורר שאלות ולחייב רענון ובחינה מחודשת של נהלים ושל הלכות. ביקורת עניינית עשויה לתרום לתיקון ליקויים, אם נפלו, ולהוביל לשיפור בדרכי עבודה ובתוכנן של הלכות. לא נעלמו מעינינו דבריו של מנהל בתי המשפט שהעיד (פרוטוקול עמ' 13 ש' 23-16):
"הוא (הנאשם) בקי היטב בתקנות ובטפסים. הוא יורד לפרטי פרטים של כל חתיכת נייר שאנחנו נוטים לא להסתכל עליו לא לקרוא אותו. הוא יורד לפרטי פרטים וכך הוא מצליח לשים לב לשאלות של סמכות, של מי חתם, איפה חתם, מתי, זמנים התיישנות. כל מיני דברים שאנחנו בתור מערכת אחת גדולה אנחנו לא תמיד שמים לב אליהם. זה מה שטוב בו".
ואולם, יעילותה של הביקורת מותנית באמירה עניינית ובלשון נקיה מגידופים והכפשות. שימוש בשפת ביבים ובביטויים גסים - "שוחד", "עבירה פלילית", "פגיעה בטוהר המידות" או "מוער משפט בכסף" - מוביל להחמצת תפקידה החשוב של הביקורת ומאיין אותה כליל. הסגנון הגס והבוטה מקומם ומעליב ואינו מאפשר להתייחס לגופם של דברים. "הסגנון הזה לא עוזר בשום דבר. להיפך. דעתי בזה שהוא מדבר בסגנון הזה הוא גורם לזה שבית המשפט לפעמים אוטם את האוזניים לתוכן" (עדותו של מנהל בתי המשפט, פרוטוקול עמ' 13 ש' 25-23). דרכו של הנאשם משפילה את הדיון המשפטי לרמה של וכחנות צעקנית שאין בה תועלת. בית המשפט אינו זירת התגוששות למי שמנבלים את פיהם. בית המשפט הוא במה תרבותית לדיון משפטי ולפתרון סכסוכים בדרך של האזנה הדדית. סגנון של חרפות וגידופים אינו מאפשר לקיים ויכוח קונסטרוקטיבי והוא שומט את הבסיס החיוני לעבודה יעילה של המערכת המשפטית.
יודגש כי התנהגות זו של הנאשם לא רק שאינה הוגנת, פסולה ובלתי הולמת, אלא שהיא אף מעוררת שאט נפש, באשר מחוסרת היא גבולות ומעצורים אישיים, כאילו אמר הוא להכריז מלחמה וכל האמצעים כשרים הם בעיניו. ולא כך היא, כי אם בכוחנו הדבר לעצור את הסחף בטרם תהרס כל חלקה טובה והגונה של כללי אתיקה ובטרם יושמו לאל המאמצים הרבים שהושקעו מאז ומתמיד בטיפוח יחס חברי ושקידה על יחס סובלני ועל סגנון מנומס ומאופק בדרכי ההתבטאות של שופט.
הכרעת דין
15. אשר על כן, מחליטים אנו להרשיע את הנאשם בהפרת כללי האתיקה האמורים בסעיפים 2, 23, 26, ו-33 לכללים - עבירה משמעתית לפי סעיף 61 (2) לחוק. כמו כן, בעבירה של התנהגות הפוגעת בכבוד מקצוע השפיטה לפי סעיף 53 לחוק - עבירה משמעתית לפי סעיף 61 (1).
משנחה דעתנו, כי דבריו של הנאשם מהווים עבירה על כללי האתיקה המקצועית של השופטים ומנוגדים להוראות החוק הקובעות בסעיפים 61 (1) ו-61(2), לא מצאנו כל צורך להידרש לבחינת העבירה הגלומה בסעיף 61 (3) לחוק המהווה מסגרת נורמטיבית כללית וגורפת, אם כי, כדברינו בסעיף 14 לעיל, מצאנו מקום להדגיש את חומרת הדברים ביחס לאופן שבו בחר הנאשם לפרסם את דבריו, החמורים כשלעצמם, באמצעות האינטרנט - דרך יוצאת דופן וחריגה במיוחד.
מכאן הגענו לכלל מסקנה, כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות המשמעתיות הקובעות בסעיפים 61 (1) ו-61(2) לחוק, כאמור לעיל בהכרעת דיננו.
(-) א. סורוקר, חב"ד (-) ד"ר מ. וינברג, אב"ד
(-) ש. פרימו, חב"ד
אב"ד:
נדחה לטיעון לעונש ליום 1.1.03.
פקיד עזר:
בית הדין!
מ ס
כתב אישום נ' אדריכלי אוסלו.
אפשרויות ניהול
פילוביץ שחף
10.06.0519:54
12. השופט בדימוס תאודור אור מייצג בהפרטת פי-גלילות !!בתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 12.06.05 בשעה 10:53 בברכה, פילוביץ שחף
השופט בדימוס תאודור אור מייצג בהפרטת פי-גלילות !!
השופט בדימוס תאודור אור מייצג בהפרטת פי-גלילות גם את המדינה וגם את חברות הדלק
מאת: ירון לוין
השופט אור הוא מקורבו ואיש סודו של הנשיא אהרון ברק. בנו של אהרון ברק וגיסו מכהנים כיועצים משפטיים ודירקטורים בחברות השולטות במשק הדלק בישראל. אור אמור לייצג במקביל את האינטרסים המנוגדים של חברות הדלק לתשואה הגבוהה ביותר עבור הנכסים שלהם ומצד שני לייצג את המוכר (המדינה) באינטרס שלה לשלם כמה שפחות. אור-נגד-אור (כרגיל אצלו: פרשה עם הרבה מאוד חושך).
השופט בדימוס תאודור אור מונה -ללא מכרז- לייצג את המדינה ואת חברות הדלק, פז, דלק וסונול, בהפרטת החברה הנחשקת ביותר בישראל: פי-גלילות.
אור נודע במהלך שנות כהונתו כ"מוציא לפועל" של כל מיני מזימות של ברק. מעין חותמת גומי למתן הכשר למהלכים שברק היה צריך לקדם מבחינת האינטרסים האישיים שלו - אינטרסים שמטעמי הסוואה ברק העדיף שלא להיות מזוהה עימם ישירות.
בני משפחתם של אהרון ברק ומשה שחל, מנהלים ביד רמה את עיסקי הדלק והאנרגיה של מדינת ישראל, וגוזרים לכיסם מליוני דולרים מעיסקאות סיבוביות והתקשרויות פיקטיביות בין חברות הדלק הממשלתיות השונות ומשפחות שחל וברק.
במהלך שנים רבות, היה זה דווקא נוהג מקובל שעורך הדין שחל נוהג לייצג את המדינה והחברות הפרטיות בעיסקאות בינהם, היה מתמקח עם עצמו ותופר עיסקה שמשתלמת בדרך כלל לעורך הדין שחל עצמו. כדי להקל על מינויו וכיסוי המעשים, מונה חותנו של שחל לסמנכ"ל פי גלילות (מנהל לשכתו של שחל מהימים שהיה שר המשטרה מכהן שם כמנכ"ל).
במהלך השנים התרבו התלונות והצטבר מידע מודיעיני רב ברשויות החקירה השונות, בדבר מעילות ענק בעסקי הדלק והאנרגיה של מדינת ישראל.
חלק מהמינויים של שחל אף הסתבכו בגלוי בפלילים כשנתפסו במעילות בסכומים של מאות מליוני דולרים (מפכ"לו של שחל, רפי פלד, לדוגמא) וחלק חמקו מאישום או בכלל מחקירה עקב שליטתם המסורתית של שחל ומקורביו במינויים השונים במשטרה (המדליפים לשחל מידע מודיעיני הצטבר נגדו או נגד אנשיו), והגיבוי של השותף לעיסקאות, אהרון ברק באמצעות משפחתו (חותנו, עו"ד דן כהן, בנו, עו"ד אבנר ברק, ובנו של השופט זמיר גם כן טרמפיסט בחגיגה).
מאז החלה טבעת החוק להתהדק סביבו, החל שחל להתרחק מפעילות פלילית ישירה (בכל הקשור למשק האנרגיה, לפחות) ואנשים מטעמו, ובראשם משפחת אהרון ברק, העמיקו את מעורבותם הישירה בעסקי מעילות הענק הנהוגות מאז מונה שחל לשר האנרגיה והמשטרה בענף הדלק והתשתית במדינת ישראל.
כך הוצנח לתפקיד של המייצג את שני הצדדים למרות ניגודי האינטרסים, במקום שחל - השופט תיאודור אור.
לשופט תיאודור אור רקע בעייתי, אגב. כידוע, בזמנו נחשד השופט אור בפרשיית אינוס קטינה - פרשה אשר הסתיימה מן הסתם בהפללת חושף הפרשה דווקא.
כמו כן, נודע תיאודור אור בהפקת דו"ח ועדה מפוברק למבנה בית המשפט העליון ותפקידי נשיא בית המשפט העליון, באופן שייחזה להיראות בעיני הציבור כאילו הועדה ישבה ובחנה והחליטה למסקנות בהתאם לבדיקות, בעוד שבפועל הייתה זו ועדה פיקטיבית אשר נועדה לאשר בדיעבר מסקנות שהוכתבו מראש על ידי אהרון ברק ובעלי העניין הקשורים עימו (מוזס ופישמן בעיקר).
מאז פרישתו של אור מנסה אהרון ברק לתפור לו תפקיד אשר ינצל היטב את נאמנותו לברק ומוכנותו "לעגל פינות חוקיות" לטובת אינטרסים אישיים של ברק ומקורביו. עם זאת - הנסיון לשתול את אור בתפקיד "היוסי גינוסר" התורן, בלשכת מבקר המדינה, נכשל כשלון חרוץ.
כעת מצאו לאור תפקיד הולם אשר יכניס לכיסו כמה מליוני שקלים ולמשפחות ברק, שחל ומקורביהן (פישמן בעיקר, אשרעתיד לבנות על הקרקע היקרה הזו) עשרות ומאות מליוני דולרים. התפקיד התפור הפעם: לייצג הן את המוכר והן את הקונה בתפקיד רווי ניגוד אינטרסים עם חותמת של שופט עליון כדי שאיש לא יעיז להתווכח.
חברות הדלק, הצפויות להתמודד על רכישת פי-גלילות, מצויות בקונפליקט: מצד אחד הן רוצות להשיא את רווחיהן, ומאידך לשלם מעט בגין הרכישה. על חשבון משלם המיסים כמובן, שגם אותו אמור לייצג אותו עורך דין, תיאודור אור...
בתחילת יוני נקבע, ששכרו של אור ייקבע בינו לבין חברות הדלק באישור רשות החברות, ושיתנהל מו"מ מול הבנקים והנושים בשל שעבוד נכסי החברה.
שווי העיסקה שניים או שלושה מילארד, תלוי איזה אישורי בנייה יקבלו שם – אם גם לקניונים ומרכזים מסחריים שיחסלו את קניון רמת אביב, או "רק" בתי מגורים יוקרתיים של הכי צפון תל אביב שרק אפשר....
אחרי עיסקת המילארדים שפישמן עשה עם הגזבר של קיבוץ שפיים שברח מהארץ כשנתפס במעילה (כשהקים על משטחי הקיבוץ את מרכזי הקניות הכי אטרקטיביים בשרון – קנה ובנה, אייס, טוייס אר אס, וכל היתר) – אני בטוח שיפתיע את כולנו ויעשה שם גם שלושה מילארד... הממזר הזה מושחת ביותר, אבל חכם וממולח.....והכל בעזרת שיחוד הפוךיטיקאים שלנו - נבחרי הציבור !!
גזבר שפיים לשעבר חויב להחזיר לקיבוץ 8.7 מ' ש"ח יום שלישי, 27 ביולי 2004, 14:13 מאת: אסף ברגרפרוינד ושירות "הארץ", הארץ http://news.walla.co.il/?w=//576826
יהודה דורון ושני חברים הואשמו במעילה, אך לא הגישו כתב הגנה. סניגורם: השופט הנרצח אזר אישר בע"פ לדחות הגשתו
בית המשפט המחוזי בתל אביב חייב היום את יהודה דורון, לשעבר גזבר קיבוץ שפיים, ושני חברי קיבוץ נוספים, לשלם לקיבוץ יותר משמונה מיליון שקלים בגין מעילה בכספי הקיבוץ. שני החברים הנוספים הם יזהר ברום, ששימש מזכיר הקיבוץ, והפרופ' יורם קרול, שהיה מעורב בכל העניינים הכספיים של הקיבוץ.
נציגי הקיבוץ אמרו ששלושת הנתבעים העבירו את כספי המעילה לחו"ל באמצעות חברת קש. השופטת שרה דותן הורתה על תשלום הפיצויים, לאחר שהנתבעים לא הגישו כתב הגנה. עורך הדין של הנתבעים, ליאור שמעוני, אמר שכתב ההגנה לא הוגש בעקבות טעות טכנית. לדבריו, השופט עדי אזר שטיפל בתיק לפני שנרצח, אישר לו בעל פה לדחות לספטמבר את הגשת כתב ההגנה. שמעוני אמר כי יגיש ערעור על הפסיקה.
הקיבוץ טען בתביעה כי ברום נהג לחתום על המחאות ריקות לבקשתו של דורון, לצורך ניהול הכספים של הקיבוץ; ההמחאות שימשו את דורון לביצוע המעילה, ללא ידיעתו של ברום. פרופ' קרול, נטען בכתב התביעה, העלים 50 אלף דולר מכספים שהועברו לקיבוץ עבור עבודות חוץ שביצע; הכספים הועברו לחשבונות של ילדיו המתגוררים בחו"ל, באמצעות חברה בבעלותו של דורון.
המזכירות החדשה גילתה חשדות למעילה
בתביעה, שהוגשה באמצעות משרד עו"ד ארנה לין ושות', נטען כי עם מינויה של מזכירות חדשה בקיבוץ לפני כשנה, נבדקו חשבונות הקיבוץ והתעוררו חשדות למעילה. בדיקה שערך הקיבוץ העלתה חשד לאי סדרים בתשלומי המס מטעם הקיבוץ, והעניין דווח לרשויות המס. על פי התביעה, הקיבוץ שכר את שירותיו של משרד רוה"ח יהודה ברלב, שהציג בפניו תשתית ראייתית לכך שבוצעה מעילה בהיקף של מיליוני שקלים; על פי החשד, דורון נהג למשוך כספים מחשבונות הקיבוץ לחשבונות שונים. מהתביעה עולה כי בשלב זה נודע לקיבוץ על חשבונות של בני הזוג בבנק בלוקסמבורג, והוא הטיל עיקולים בסך 3 מיליון שקל על הכספים.
הקיבוץ טוען כי דורון הודה בחלק מהטענות נגדו וביקש להגיע להסדר להשבת הכספים. הצדדים הסכימו כי דורון ישיב לקיבוץ 7 מיליון שקל עד סוף יוני. לטענת הקיבוץ, דורון הפר את ההסכם בכך שעזב את המדינה ביוני עם רעייתו, לאחר שהתברר כי החזיק בנכסים בחו"ל שלא דיווח עליהם לקיבוץ.
לטענת הקיבוץ, יש לו ראיות לכך שבוצעה מעילה בהיקף של 14 מיליון שקל בכספיו; כספים מחשבונות הקיבוץ שהיו אמורים להיות מועברים לחשבונות נאמנות הופקדו בחשבון הפרטי של קטרינה ויהודה דורון, וכספים מחשבונות הנאמנות של הקיבוץ, בסך 9 מיליון שקל, נמשכו על ידי דורון והופקדו בחשבון הפרטי שלו.
14. מהכתבה על סיום השביתה באור וגלילות אנו למדים ש.....בתגובה להודעה מספר 12
תאודור אור קיבל עוד גו'ב מפי גלילות: בורר בסיכסוך בין העובדים למדינה.
מבדיקה שערכתי עלה שגם את התפקיד הזה הוא קיבל ללא מכרז, וכי עבור המשימה הסימלית הזו הוא קיבל 140 אלף ש"ח פלוס מע"מ.
על חשבון משלם המיסים כמובן !!!!
כעת נשאלת שאלה הרבה יותר חמורה:
איך זה שתיאודור אור פורש, ומקבל בנוסף לפנסייה הענקית שלו על חשבון הציבור, ג'וב בסכומי עתק, כשמי שנותן לו את הג'וב זה היועץ המשפטי של פי גלילות שהוא במקרה בן משפחה מדרגה ראשונה של אהרון ברק: משרד עורכי הדין דן כהן (אבא של הבעל של אישתו של ברק) ברק-זמיר
אם זה לא שוחד על חשבון משלם המסיסים (גם אם נתעלם מניגודי העניינים הזועקים מכל פרשייה ממש) – אז מה זה ????
@ תזכורת לנושא העיקרי: מדוע תיאודור אור מייצג גם את המוכר וגם את הצד שכנגד (הקונה) ? 12. השופט בדימוס תאודור אור מייצג בהפרטת פי-גלילות !! https://rotter.net/forum/gil/5240.s...
להלן הכתבה:
הסתיימה שביתת עובדי פי גלילות
בעקבות החזרה להמשך המו"מ הפסיקו עובדי פי גלילות את השביתה וחזרו לעבוד. בשבוע הבא תתקיים פגישה בין הנהלת החברה, נציגי ההסתדרות ורשות החברות הממשלתיות, מתוך כוונה לסיים את המשבר.
עידו אפרתי
עובדי חברת פי גלילות חזרו לעבודה, לאחר שפתחו הבוקר (ד') בשביתת מחאה על הסחבת, לטענתם, בטיפול בזכויות העובדים שהחזיקו את המתקנים הקיימים, לקראת הפרטת החברה הממשלתית.
ביום ב' הקרוב תתקיים פגישה בין הנהלת פי גלילות, נציגי ההסתדרות והעובדים ורשות החברות הממשלתיות.
את תהליך המו"מ ילווה השופט בדימוס תיאודור אור.
הרקע לשביתה הוא טענת העובדים כי הנהלת החברה נמנעת מלנהל עימם מו"מ מתוך כוונה להמתין לסוף השנה, אז יפוג תוקפו של הסכם רשת הביטחון עליו חתמה ההנהלת החברה עם העובדים, לפני שנתיים וחצי, עם ההחלטה להפריט את החברה.
על פי הסכם זה, נהנים העובדים מפנסיה מוקדמת ופיצויים מוגדלים. עובדי המתקן בפי-גלילות (איזור רמת-השרון והרצליה) כבר הוצאו לפנסיה מוקדמת, במסגרת ההסכם שחתמו עליו הנהלת החברה וההסתדרות. תוקף ההסכם אמור לפוג בסוף שנת 2005, והעובדים שפרשו חוששים שבסוף השנה יגלו שנותרו בלא הפנסיה המוקדמת ויהפכו למפוטרים על פי חוק, ללא התנאים המתחייבים מהסכם רשת הביטחון.
לדברי מחזיק תיק האנרגיה בהסתדרות, דוד גלנוס, בשבוע שעבר הייתה ההנהלה אמורה להיפגש עם העובדים ולנהל עימם מו"מ, לבקשת החברה נדחתה הפגישה בשבוע, ואז הודיע מנכ"ל החברה, אבי דותן, כי הונחה שלא לנהל מו"מ עם העובדים.
"מה שחששנו ממנו אכן קורה, ההנהלה עושה הכול כדי למשוך אותנו עד סוף השנה, עד שיפוג התוקף של הסכם רשת הביטחון. כשחתמנו על ההסכם לפני שנתיים
וחצי חשבנו כבפרק הזמן הזה הדברים יסתדרו, אך לצערנו העסק נמשך יותר מדי זמן", אמר גלנוס.
חברת פי גלילות - שנמצאת בבעלות הממשלה ו-3 חברות הדלק הגדולות - מחזיקה כיום 3 מתקנים לאחסנת דלק: בירושלים, אשדוד ובאר-שבע, לאחר שהמתקן בצומת גלילות פונה. חברת פי גלילות הוקמה בשנת 1959 ועוסקת בניפוק דלקים. החברה מוחזקת בבעלות משותפת של שלוש חברות הדלק: פז, דלק וסונול, המחזיקות בסך הכל ב-50% והמדינה, באמצעות החברה הממשלתית תשתיות נפט (תש"ן) מחזיקה ב-50% הנותרים.
לאחרונה נודע על מספר מקרים שבהם אירגון פשע הפועל ככל הנראה באמצעות כוחות הבטחון של מדינת ישראל, חדר לשרתי אתרי-מערכות עיתונים ומחק כתבות שלמות ולפעמים רק מילים מסויימות מתוך כתבות, בנוגע לחשיפת מעשי שוחד והונאה במליוני דולרים בידי אנשים בכירים ביותר במערכת העיסקית, המשפטית והפוליטית במדינת ישראל.
הכתבות אשר נעלמו וטופלו נגעו למעשי שוחד, פשע ושחיתות במשק הדלק והנדל"ן אשר יוחסו לשופט לשעבר תיאודור אור, לשר לבטחון פנים והאנרגיה לשעבר משה שחל, למשחד הלאומי אליעזר פישמן, למשוחד הלאומי אהרון ברק, לרבות משפחותיהם ומקורביהם העיסקיים.
לא אתפלא אם גם תגובה זו תיעלם.
מעתה: נא להפיץ חשיפות על מערכות שחיתות של בכירים בבלוגים של אתרים בינלאומיים (גוגל, יאהו, AOL וצ'יינה דיילי) תוך גיבוי החשיפה במשלוח מיילים לרשימות תפוצה בארץ ובחו"ל, ולא להסס להזהיר את השלטונות המקומיים בכל מקרה של פריצה ומחיקת ההודעות, כדי שתופעת הפשע חמורה הזו, המתנקשת באושיות הדמוקרטיה, תטופל במישור הבינלאומי ולא הארצי.
כוחות השיטור והבטחון בארץ משתפים כנראה פעולה עם העבריינים הבכירים אשר דאגו למחוק את הראיות לחשיפת פשעיהם מתודעת הציבור.
התנקשות חמורה זו בחופש העיתונות, זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי והונאת הציבור כולו מחייבת את כולנו להידרך לקראת שיטות פעולה אחרות נגד כנופיית הפשע המאורגן המסכנת את כל קיומה של מדינת ישראל ועושקת את כל אזרחיה.
הההתעלמות של מערכת המשפט לטענות המופנות כלפיה היא איננה המחלה. היא בסך הכל אחד הסימפטומים הטבעיים שלה (חטא הגאווה). השופט חיים כהן ז"ל במכתביו האישיים לעמוס ברנס הגדיר מעל לכל ספק את המושג"יוקרת מערכת" 54. שופט עליון חיים כהן ז''ל = יוקרת מערכת !!! https://rotter.net/forum/gil/5554.s... 5. נספחים להחלטת ברנס = משפט חוזר............. https://rotter.net/forum/gil/5522.s...
אבל בוא נזכור התעלמות שלטונית קודמת: ראש השב"כ דאז, יוסף הרמלין, הניח על שולחן הממשלה לפני המון שנים אזהרה חמורה מפני התאגדותם של "פליטים ירדניים" (כלשונו) כדי ליצור יש מאיין מדינה ריבונית "לעם שיכונה כביכול פלסטיני", על בסיס זכויות בינלאומיות אשר יתבעו המונים על גבם של "מיעוט ערבים אשר פונו מבתיהם " ביפו, רמלה ולוד הרצליה וכיוצ"ב). הוא הציע כבר אז וכשכל העולם עוד תמך, לבצע כמה מהלכים פשוטים ומהירים לביעור התופעה (מה שהיום אנו קוראים בגדול טרנספר והוצא אל מחוץ לחוק, והוא כינה "פירוק ופיזור זרעי הפורענות" לצד הפסקת מדיניות-מקפחת המטפחות מרמור בקרב תושבי השטחים וערביי ישראל). פלסטין אמת או שקר https://rotter.net/cgi-bin/forum/dc...
תשובתה של גולדה הייתה: "אין דבר כזה עם פלסטיני" (הטענות של ראש השב"כ וטענת ההתעלמות של גולדה המשיכה ללוות את המנהיגות גם אחר כך. דיין, בגין, והמשעשעת מכולן היא אימרתו המפורסמת של יצחק שמיר על האינתיפאדה ב 1989:"זוהי המצאה עיתונאית. כל הדיבורים על בעיות בשטחים אינם רציניים. בסך הכל קבוצה קטנה וטורדנית, שמעוררת את כל המהומות האלה"). האמנם תפרוץ מלחמת אחים במדינת ישראל...?? ''החל הקרב על ארץ ישראל''= מלחמת אחים האמנם ?? https://rotter.net/forum/gil/5463.s...
בינתיים מה פה קורה פה? דווקא אלה המנסים להגן על זכות קיומה של מדינת ישראל נחשבים ל"בסך הכל קבוצה קטנה וטורדנית", ובעוד כבר לא דמיוני לומר כי עשוי להיות מצב שלא יהיה דבר כזה שנקרא מדינת-ישראל, פתאום צמחה לה עובדה יש מאיין: יש גם עם פלסטיני, ובקרוב גם מדינה פלסטינית מן הגדה לירושליים המזרחית, וזה כבר לא כל כך דמיוני לטעון –למרות שזה מקומם- שיבוא עוד יום שאנחנו נחוייב להפריש להם מידי חודש שילומים... המרצע יצא מן השק: נביל שעת'=עראפת=זכות השיבה https://rotter.net/cgi-bin/forum/dc...
אז תן להם להתעלם מהטענות נגד מערכת המשפט. תן גם להם לטעון שאין דבר כזה "עברייני שלטון החוק". בסך הכל, התעלמותם והתכחשותם עוזרת לגיבוש (משורש: גביש. לאט אבל מוצק) פיתרון הרבה יותר יסודי והרבה יותר רחב מכל פשרה שהייתה מושגת אילו הם לא היו מתעלמים (נוסח הפשע המכונה "פרשת טובה שטרסברג"). 113. שטרסברג-כהן פורשת; מתריעה - ''רוחות רעות''!! https://rotter.net/cgi-bin/forum/dc...
ואפילו לא אדם שפוי אחד. בינתיים, כל אלה הוכיחו שכל מה שטענו היה מוצדק, בלשון המעטה, והם עוד יחשבו לחלוצי המהפכה (לצד משפטנים אמיצים כגון: רות גביזון, יהודית קרפ, אביגדור פלדמן ויוסי דר). ואילו כיום - תראה לי אדם שפוי כלשהו במדינה הזו כולל מתוך מערכת המשפט עצמה, שאין לו טענה כלשהי נגד מערכת המשפט. אני מכיר שופטים אשר אומרים שהם מתביישים...
נכון, יש בפיהם נשק סודי: הם טוענים שלכל מי שטוען משהו נגד מערכת המשפט יש מניע לנקמה במערכת שהרעה עימו. כאילו שמתלוננת באונס צריכה להתלונן רק נגד הגברים שהטיבו עימה כדי שזעקתה תישקל ברצינות. לזה קוראים אבולוציה של התעלמות (כמו בעיית השחורים באמריקה, ובדרום אפריקה). שקט שלפני הסערה. הר געש שקט הוא הר געש יפה ופסטורלי, אבל אני לא מאחל לאף אחד להיות בסביבה כשהוא מתפרץ. וזה אף פעם לא בשקט, אף פעם לא ברחמים, ואף פעם לא בהודעה מראש. אכן, הם כרגע במרומי מגדל השן המקנה להם את היוהרה להתעלם. זו השיטה שלהם וסוד עוצמתם. כמו לואי ה 16 שהיה מלך אגדי וכל יכול, כמה דקות לפני שראשו נערף בעיצומה של המהפכה הצרפתית ("שיאכלו עוגות" אמרה מרי...). מגדל השן = אבירי השולחן = המכון הישראלי לדמוקרטיה... המכון הישראלי לדמוקרטיה http://www.idi.org.il/ יובל למשפט הצבאי http://www.idf.il/hebrew/organizati... שילטון החוק בחברה מקוטבת http://www.idi.org.il/hebrew/catalo...
אבל עיקרון הג'ודו (הפוך על הפוך) מנצל הרי את משקלו של היריב כנגדו דווקא. חוקי החבטה של ניוטון לא ישונו למענם J
זכור:יכלו להרוג את עוזי משולם, אבל לא את התיעוד של הילדה התימני החטוף שהכריזה: "יגאל אלון הביא אותי מתנה ליום ההולדת לחברים שלו". הכחשת פרשת חטיפת ילדי תימן, "כמוה כמו הכחשת השואה של העם היהודי במילחמת העולם השניה, רק במיקרה הזה, זה חמור שבעתיים, כי פה פשעו יהודים שעשו ליהודים/אחיהם מעדות המזרח בכלל וילדי תימן בפרט... ביום ראשון ה´ באד תשס"ב 17.2.02, פורסמה כתבה בעיתון ידיעות אחרונות על ידי הכתבת הגב´ יהודית יחזקאלי, "באופן בלעדי"-עדות חדשה בפרשת ילדי תימן הנעדרים..."יגאל אלון הביא אותי מבית-החולים-מתנה לחברים".הכתבת כתבה "מתנת יום הולדת", אך עורך ידיעות אחרונות אמר להשמיט את הפיסקה הזאת כמו פיסקות אחרות שיחשפו כאן בפורום בהמשך מעקב אחרי ההתפתחויות המצ"ב בהמשך להודעה זו..... http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/m...
אבות השחיתות בארץ נכחדים בדרך הטבע (חיים צדוק, גינוסר...)
בעוד שמנגד, עיתונאים כמו עיתונאי מסויים כבר פרצו את חומת הבידוד והניכור אשר דאגו לפרוש סביבם והיום אנו רואים שאפילורות גביזון מועמדת לעליון (בעוד שאהרון ברק דאג לפני שנים ספורות לנדות אותה מהאקדמיה לאחר שמתחה עליו ביקורת חריפה ומלומדת). שוחד בבית המשפט העליון: אהרון ברק חשוד... https://rotter.net/forum/gil/5240.s... ''אהרון ברק ומנעמי שלטון החוק'': מאת עו''ד י.דר https://rotter.net/cgi-bin/forum/dc...
אז נכון שעל כל "פרס" שינפח את נשמתו באופן טבעי, יקום איזה "ביילין" בלתי נלאה – אבל בעוד יורשים של נכסים גדולים בדרך כלל רק הורסים את הירושה,יורשים של עוני ודיכוי תמיד ניצחו וחוללו את המהפכות הגדולות. בייניש היא אולי יותר מרושעת ותככנית מאהרון ברק, אבל לזכותה צריך לומר שהיא ממש טיפשה לעומתו. 29. המסמך הסודי: ''כך בחדרי חדרים ניסו לסגור .את התיק...'' https://rotter.net/forum/gil/5614.s...
כל טוב וחג חירות שמח,
כתבה בסיסית, רשם: אריק בך
"אנו מתים מכיוון שאנשים ישנים. אלה ששלחו אותנו הנה ימותו כשהאנשים יתעוררו"
16. שוחד לכאורה במיליוני שקלים לשופט מחוזי לשעבר דן כהן!!בתגובה להודעה מספר 0
בית משפט השלום בתל אביב התיר היום לפרסם חקירת חשדות נגד קונצרן הענק הבינלאומי סימנס, בנוגע למתן שוחד לכאורה בהיקף מיליוני שקלים לשופט המחוזי לשעבר דן כהן, ששימש דירקטור ויו"ר ועדת נכסים בחברת החשמל. השוחד ניתן לכאורה לכהן בתמורה לקידום רכישה של שתי טורבינות מסימנס ב-2004-2003 בלא מכרז בהכנת הידיעה השתתפו אבי בר-אלי ואמנון בן-יאיר [email protected]
הדבר נחשף בחקירה שניהלה מחלקת החקירות של רשות ניירות ערך, בניהולה של עתליה ארד, חקירה הנחשבת לאחת המסועפות והמורכבות שניהלה הרשות אי פעם.
כהן עזב את ישראל לפני כשנתיים וחצי, לאחר כמה ימי חקירה בפרשה אחרת חשד למתן שוחד מחברת רוגוזין. כהן נמצא כיום בפרו, שעמה אין לישראל הסכמי הסגרה.
שופט בית משפט השלום ציון קאפח דחה את הטענות של נציגי הרשות, באמצעות עורכת הדין אילנה מודעי, בנוגע לאיסור הפרסום, וקבע כי האינטרס הציבורי והפגיעה האפשרית כתוצאה מהסתרת פרשת שוחד בסדר גודל כזה גוברים על החשש מפני פגיעה בחקירה המתנהלת זה יותר משנתיים.
צו איסור הפרסום הוסר לבקשת TheMarker, שיוצג בידי עורכי הדין זאב ליאונד וודים גומנובסקי. באי כוח העיתון טענו בדיון כי איסור הפרסום מונע מהציבור מידע חיוני בשעה שחברת החשמל מגייסת הון מהציבור. לטענתם, לא ייתכן כי בשעה שנחקרים חשדות חמורים מסוג זה, שאינם ידועים לציבור וספק אם ידועים לכל חברי דירקטוריון ולהנהלת החברה, ממשיכה חברת החשמל בהתנהלות רגילה עם סימנס.
החקירה החלה כתוצאה מהסתעפות של חקירה אחרת שניהלה הרשות ב-2003. בעקבות המידע שאספו חוקרי הרשות הפך כהן לחשוד מרכזי בפרשה. מממצאי החקירה של הרשות עולה כי דן כהן קיבל לכאורה במשך השנים שוחד ותשלומים אסורים בהיקפים המגיעים למיליוני שקלים מסימנס, שזהותה נחשפה היום.
מהחקירה עולה לכאורה כי כדי להסתיר את הכספים, בנה כהן מארג מורכב ומסועף של חברות וחשבונות במדינות שונות, חלקן משמשות מקלטי מס בינלאומיים, תוך שימוש באנשי קש ובמקורבים. חקירת הרשות חשפה את קיומם של אותם חשבונות.
חברת החשמל רכשה בשנת 2002 שלוש טורבינות גז מסוג מחזור גז משולב (מחז"מ) מחברת סימנס, לאחר שזו זכתה במכרז. ב-2004-2003 רכשה חברת החשמל עוד שתי יחידות מסימנס בלא מכרז. הנימוקים לרכישות בלא מכרז היו, כפי שהוצגו לדירקטוריון: "דחיפות למניעת נזק של ממש", הצגת העסקה כהזדמנות עסקית ויתרונות הגלומים ברכישת יחידה נוספת הזהה ליחידות הקודמות. עלות כל טורבינה נאמדת ב-100 מיליון יורו.
עד היום הקימה חברת החשמל שלוש טורבינות גז מתוך החמש בשני אתרים: תחנת גזר ותחנת חגית. שתי היחידות הנוספות מאוחסנות עד היום במחסני חברת החשמל בחיפה, מכיוון שרק באחרונה החלה חברת החשמל בהליך קבלת האישורים להתקנתן. לא ידוע עדיין מתי יגיע גז לתחנה בחיפה, ולכן עלויות המימון ואובדן האחריות מוערכות בעשרות מיליוני דולרים בשנה.
ואולם למרות החוסר ודאות לגבי מועד התקנת הטורבינות והעובדה שלא היו בידי חברת החשמל ההיתרים להקמתן ולא היה ידוע מתי יסופק הגז הוזמנו שתי היחידות הנוספות מסימנס באישור ההנהלה והדירקטוריון.
כהן עצמו כיהן כיו"ר ועדת נכסים וחבר ועדת מכרזים בדירקטוריון חברת החשמל במשך 9 שנים, עד זמן קצר לפני אישור העסקה. לפני כשנה פנה גורם משפטי בחברת החשמל לראש מחלקת אכיפה ברשות ני"ע, עו"ד פנינה גיא, בבקשה לקבלת פרטים על החשדות נגד סינמנס והאם מדובר בחשדות נגד בכירים בחברה המכהנים בה גם כיום; ברשות סירבו להגיב לפנייתו. באחרונה פנו דירקטורים בחברת החשמל ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לקבל הנחיות כיצד לפעול במגעי חברת החשמל עם סימנס לאור החשדות נגד החברה, שנודעו להם כשמועות.
סימנס: החברה משתפת פעולה עם רשויות החוק
מחברת סימנס נמסר בתגובה: "במסגרת חקירה שענייינה אינו חברת סימנס, התבקשה החברה למסור פרטים. החברה שיתפה ומשתפת פעולה עם רשויות החוק. מעבר לכך, ובשלב זה, אין באפשרותנו להתייחס לפרטים".
חברת החשמל: הליכי ההתקשרות נוהלו כדין
מחברת החשמל נמסר בתגובה: "החשדות הובאו לידיעת חברת החשמל על ידי רשות ניירות ערך, אשר ביקשה מהחברה לסייע לה במסירת חומר ועדויות רלוונטיות. בכירי החברה העידו ברשות ושיתפו פעולה באופן מלא, ככל שהחברה נדרשה. בדיקת הליכי ההתקשרות העלתה שהם נוהלו כדין, בהתאם לכל דיני המכרזים ובאותם הליכים הספק הזול ביותר זכה. חברת החשמל מגנה בכל דרך התנהלות בלתי חוקית מצד מי מחברי מועצת המנהלים שלה, ככל שיוכח שאכן היתה התנהלות שכזו. כאשר יגיעו לידי החברה ממצאי תיק החקירה ומסקנות הפרקליטות, החברה תשקול את צעדיה בהתאם.
"באשר לטורבינות שנרכשו ועד היום לא הותקנו, חברת החשמל יצאה למכרז לרכישת הציוד עבור מחז"מ חיפה על פי לוחות הזמנים שנקבעו על ידי הממשלה, שטענה אז, שבשנת 2003 יגיע גז טבעי לחיפה ודרשה מחברת החשמל להיות ערוכה לכך. העובדה שעד היום אין גז טבעי בחיפה אינה באחריות חברת החשמל. החברה מחכה לאישורים להתחיל ולהקים את מחז"מ חיפה.
"החברה מוסיפה ומדגישה שהמחז"מים האחרים שנרכשו, פועלים ומספקים חשמל למדינת ישראל, כולל בקיץ החם האחרון. למותר לציין את חשיבות הדבר לאור הרזרבות הנמוכות של חשמל שיש למדינת ישראל.
"יו"ר הדירקטוריון, מוטי פרידמן, פנה בעקבות הידיעה ליועץ המשפטי של חברת החשמל וביקש ממנו הבהרות והמלצות באשר להמשך התקשרויות החברה עם סימנס".
עד לשעה זו לא ניתן היה להשיג את תגובת בא כוחו של דן כהן, עו"ד אלי זהר.
חקירת כהן: מרוגוזין ועד סימנס
בחקירת פרשת רוגוזין ב-2003 גבתה מחלקת החקירות של רשות ני"ע עדות מדן כהן. בין השאר נחקר החשד כי בעל השליטה לשעבר ברוגוזין, עזרא הראל, העביר לדן כהן מיליוני שקלים ובתמורה הפעיל כהן את השפעתו בחברת החשמל, כדי לשכנע את החברה לרכוש מידי רוגוזין נדל"ן באשקלון (באמצע שנות ה-90) תמורת עשרות מיליוני דולרים מחיר שנחשב גבוה במאות אחוזים מערך הקרקע.
כהן והראל חשודים כי משכו במירמה מיליוני שקלים מקופת רוגוזין, שהיתה אז חברה ציבורית. השניים ביצעו לכאורה עסקה פיקטיווית עם חברה שכביכול סיפקה שירותים לרוגוזין תמורת תשלום ובפועל הכספים הועברו במירמה לידי כהן.
סימנס: עשרות שנות פעילות בישראל בתחומי האנרגיה, החשמל, התחבורה והתקשורת
קונצרן הענק הגרמני סימנס פעיל בישראל זה עשרות שנים בתחומי האנרגיה, הנדסת החשמל, התחבורה והתקשורת. משרדיו הראשיים ממוקמים באזור התעשייה של ראש העין.
בשנות ה-90 הואצה פעילות התאגיד בישראל בעקבות תהליך השלום, ובנוסף על פעילות מכירה ושירות, החלה סימנס להשקיע בחברות ישראליות באופן ישיר או דרך קרנות הון סיכון. בפעילותה בישראל ב-2005-1995 השקיעה סימנס כ-500 מיליון יורו בחברות ישראליות. ואולם עיקר פעילותה הוא בתחומי האנרגיה והתחבורה.
בתחום האנרגיה משמשת סימנס "One Stop Shop". היא מציעה בישראל אספקת יחידות ייצור חשמל לגוניהן, החל בטורבינות גז, דרך טורבינות סילוניות וטורבינות במחזור משולב (מחז"מים), וכלה בגנרטורים, תחנות השנאה ומיתוג. הלקוח המרכזי של הקונצרן הוא כמובן חברת החשמל (שרכשה לפחות 17 יחידות כאלו בשנים החולפות), אך גם יצרני חשמל פרטיים, כגון דלק IPP (הסמוך למתקן ההתפלה באשקלון), מפעלי נייר חדרה, פטרוכימיים ודליה אנרגיות.
סימנס אף שותפה עם האחים עופר בחברת O.P.C, שזכתה בעבר במכרזים (שבוטלו) להקמת תחנות כוח במישור רותם וברמת חובב. בתחום המים חתמה סימנס לפני כשנה עם מקורות על הסכם לשיתוף פעולה בפיתוח טכנולוגיות מים, ובאחרונה גם עם תאגיד המים של ירושלים הגיחון.
בתחום התחבורה זכתה סימנס בינואר 2006 במכרז הענק לאספקת קרונות חד קומתיים לרכבת ישראל. המדובר במכרז לאספקה מיידית של 86 קרונות בכ-700 מיליון שקל, עם אופציה לאספקת 585 קרונות בהיקף מוערך של 4 מיליארד שקל. סימנס אף מתמודדת בימים אלה יחד עם חברת הרכבות הסינית במכרז החשמול של מסילות הרכבת בהיקף כ-1.3 מיליארד שקל.
מכרז ענק נוסף שבו זכתה סימנס הוא להקמת הקו האדום של הרכבת הקלה בתל אביב, שבו היא שותפה לקבוצת MTS יחד עם אפריקה ישראל, אגד, CCECC הסינית וסוארס דה קוסטה הפורטוגזית.
במכרז להקמת הרכבת הקלה בירושלים הפסידה סימנס, כשגם שם חברה לאפריקה ישראל. מכרז נוסף שבו היתה מעורבת סימנס הוא זה של סלילת הנתיב המהיר לתל אביב. סימנס תספק לזוכה במכרז (קבוצת שפיר) את מערכות הגבייה וויסות התנועה האלקטרוניות.
בתחום התקשורת מפעילה חטיבת התקשורת הממוזגת של סימנס ונוקיה מרכז פיתוח בהוד השרון, שבו מועסקים כ-350 עובדים. לפני כחודשיים פורסם ב-TheMarker כי בכוונת החברה המאוחדת להשקיע מיליוני דולרים בהרחבתו ובגיוס 60 עובדים נוספים. לפני כשלוש שנים נכנסה סימנס לישראל גם בתחום המכשור הרפואי, ואף ניהלה מגעים לשיתוף פעולה עם טבע ומכון ויצמן.
חקירה פנימית של סימנס גילתה תשלומים מפוקפקים של יותר ממיליארד יורו
החשדות באשר לשוחד שנתנה סימנס אינם נוגעים רק לישראל. לפני כחודש פירסם העיתון הגרמני "סוד-דויטשה צייטונג" כי חקירה פנימית של סימנס גילתה תשלומים מפוקפקים של יותר ממיליארד יורו (1.4 מיליארד דולר) בחטיבות הטלקום והטורבינות של ענקית התעשייה הגרמנית. תשלומים אלה גבוהים בהרבה מההערכות הראשוניות. החשש הוא שאותם תשלומים היוו שוחד לחברות כדי לזכות במכרזים.
"אנחנו מדברים על סכומים עצומים", ציטט העיתון את אחד מבכירי החברה, שהוסיף כי 900 מיליון יורו מהסכום היו בחטיבת הטלקום לבדה. העיתון דיווח כי דובר סימנס סירב להגיב על העניין.
סימנס, שסופגת באחרונה חקירות פליליות ופנימיות באשר למעשי שוחד שהוסוו כתשלומים ליועצים עסקיים, הודיעה בחודש שעבר כי היא מרחיבה את החקירות הפנימיות שלה. החברה הודיעה כי היא בוחנת בצורה יסודית חטיבות נוספות ותשלומים נוספים לייעוץ עסקי, וכי היא בודקת אם אותם תשלומים קיימים בחטיבת הטורבינות, החשמל, התעבורה, הבריאות והשירותים התעשייתיים.
סימנס הודיעה בעבר כי היא חוקרת אם תשלומים בסך 420 מיליון יורו שולמו בתור שוחד לחברות טלקום כדי לזכות בחוזי ייצור ציוד. שערורייה זו הביאה לפני ארבעה חודשים להתפטרותם של קלאוס קליינפלד מתפקיד מנכ"ל החברה, ושל יו"ר החברה היינריך פון פיהרר.
17. גלובס: הותר לפרסום: עו''ד דן כהן, החשוד בקבלת שוחדבתגובה להודעה מספר 16
הותר לפרסום: עו"ד דן כהן, החשוד בקבלת שוחד מחברת רוגוזין חשוד גם בקבלת שוחד מסימנס
חקירת רשות ני"ע בפרשה החלה לפני מספר שנים. החשד התמקד בכך שכהן קיבל שוחד, במסגרת כהונתו כיו"ר ועדת המכרזים של חברת חשמל הדס מגן 22:13 6/9/07
בית משפט השלום בת"א התיר לפרסם, כי עו"ד דן כהן, החשוד בקבלת שוחד מחברת רוגוזין, ושוהה בפרו מאימת הדין, חשוד גם בקבלת שוחד מחברת סימנס. פרט זה בחקירה היה עד כה אסור לפירסום, ואולם הצו הוסר לבקשת "דה-מרקר".
חקירת רשות ני"ע בפרשה החלה לפני מספר שנים. החשד התמקד בכך שכהן קיבל שוחד, במסגרת כהונתו כיו"ר ועדת המכרזים של חברת חשמל. בתפקידו זה, על פי החשד, פעל לרכישת קרקע מחברת רוגוזין על ידי חברת חשמל, במחיר מופקע, לכאורה תוך גריפת כספים לכיסו הפרטי.
נחשף לראשונה, בעקבות הסרת צו איסור הפירסום, כי כהן חשוד גם בכך שבהיותו יו"ר ועדת המיכרזים של חברת חשמל, היטה מיכרז להקמת טורבינות חשמל של חברת סימנס. גם במקרה זה, על פי החשד, כהן "גזר קופון".
בהמשך לחקירת מחלקת החקירות של רשות ני"ע, בחודש ינואר עבר התיק לפרקליטות להמשך טיפול. על פי החשד, כהן קיבל שוחד בהיקף של עשרות מיליוני שקלים. כמו כן, על פי החשד, את הכסף הסתיר באמצעות אנשי קש ומקורבים לו, בחשבונות ברחבי העולם, כפי הנראה בעיקר בארה"ב ובאירופה.
כהן נחקר בזמנו ברשות ני"ע. מזה כשנה וחצי הוא שוהה בפרו, עימה אין לישראל הסכם הסגרה. לפני כשנה, דיווח גלובס על מגעים בין רשות ני"ע לבין בא כוחו של כהן, עו"ד אלי זהר, להגעתו של כהן לישראל, לצורך המשך חקירתו. בסופו של דבר המגעים לא הניבו פרי. במגעים שהתקיימו באחרונה בין זהר לפרקליטות, התבקשה הפרקליטות לאפשר לכהן שימוע, אם וכאשר תחליט להעמידו לדין.
ככל הידוע, פרקליטות מיסוי וכלכלה שוקלת כעת להוציא בקשה לפרו לצו הסגרה. במקרה שמדובר במדינה שכאמור לישראל אין הסכם הסגרה עימה, נדרש מסמך הקרוי "הצהרת תובע", ובו מפרטת התביעה את היקף החשדות ואת רמתן. זאת במטרה לשכנע את המדינה שבה שוהה החשוד, לפעול להסגרתו, ולהימנע בכך מקבלת תדמית של מדינה המהווה מקלט לעבריינים.
בריאיון שערך גלובס באחורנה עם שותפו לשער של כהן במשרד עוה"ד שהקים, עו"ד מיכאל שפיגלמן, ציין שפיגלמן, כי כהן לא ברח, ואולם הוא לא פוסל על הסף, כי משנוכח באווירה הציבורית בישראל, פרו=תביעתית, הוא אינו יודע אם הוא עצמו היה חוזר, לו היה במקומו של כהן.
עו"ד אלי זהר, המייצג את כהן, אמר בתגובה ל"גלובס",כי לא ידוע לו דבר על פרשת סימנס לא על התהליך, לא על איסור הפירסום ולא על הסרתו. http://www.globes.co.il/serve/globe...
18. פירסום לפני כשנה וחצי ורק בעזרת הגולשים:בתגובה להודעה מספר 16
עו''ד דן כהן, מחותנו של אהרון ברק ומבכירי הפשע המאורגן בארץ, מבוקש לחקירה אך ברח לפרו עקב מידע מוקדם שהודלף לו מהמשטרה מקור: חדשות מגולשים 06.03.2006 18:07
מעריב, 6במרץ 2006
עו"ד דן כהן המבוקש לחקירה בקבלת שוחד במיליוני דולרים מחברה בינלאומית, בתפקידו כחבר בדירקטוריון חברת החשמל, ושנמלט מהארץ לפני מספר חודשים, נמצא בלימה בירת פרו (שם אין הסכם הסגרה עם ישראל). נשיא פרו הינו בן חסות של שותפו של דן כהן לפרשיות שוחד שונות, איש העסקים יוסי מימן. יוסי מימן הוא גם האיש אשר העניק לחותן אחר של אהרון ברק, רם לנדס, ג'וב: לנהל את חדשות ערוץ 10.
החשדות נגד כהן עלו במהלך חקירת הרשות לניירות ערך בפרשת חברת רוגוזין אשר קרסה בעקבות ריקון נכסיה בידי הבעלים עזרא הראל ז"ל. כהן ייצג נושאי משרה ברוגוזין. כמו כן כהן שימש כיו"ר ועדת נכסים בחברת חשמל ובתפקיו זה קידם עסקים בין חברת חשמל וחברות בינלאומיות תוך קבלת שוחד.
בנוסף, עלתה פרשיה תמוהה לפיה חברת חשמל רכשה שטח אדמה באשדוד שהיה בבעלות רוגוזין בסכום עתק, שטח שלא היה חיוני לחברת החשמל. הכסף מצא את דרכו מהר מאוד לידיו של עזרא הראל ועו"ד כהן, תוך ריקון החברה הציבורית מנכסיה, והונאת בעלי אגרות החוב והמניות בחברה.
עו"ד דן כהן קיבל מידע מודיעיני חשאי כי הוא עומד להיחקר בפרשיות השוחד, ועוד באותו רגע פנה לנמל התעופה ויצא מן הארץ.
ממשרדו של כהן נמסר כי הוא עובר השתלמות בג'וליארד (כהן הוא חובב מוסיקה), אבל מסתבר זהו שקר, וכי הוא כלל לא הגיע לארה"ב ובמקום זאת שם את פעמיו לפרו.
עו"ד כהן היה מעורכי הדין הבולטים בישראל. הוא כיהן כשופט מחוזי בבאר שבע בין השנים 78 ל 81 ואולץ לפרוש לאחר שנחשד בקבלת שוחד כשופט מחוזי, ובהטרדה מינית של מתדיינות ועובדות בית המשפט. הוא פרש בהסכמה ולא הועמד למשפט (התירוץ הרשמי שנמסר היה שהוא כאילו התבטא לא בנימוס כלפי מתדיינים ולכן החליט לפרוש)
דן כהן הוא פטרונם העיסקי של יורם זמיר, בנו של השופט העליון לשעבר יצחק זמיר, ושל אבנר ברק, בנו של נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק.
דן כהן חשוד בכך שסידר לשופטים רבים את מינויים וקידומם, ובכלל זה את קידומה של השופטת אסתר חיות לבית המשפט העליון (בתמורה להטיית פסקי דין לטובתו).
כמו כן הוא חשוד בכך שהוא ניצל את קירבתו המשפחתית לנשיא אהרון ברק, כדי לזכות במכרזים, להפעיל לחץ עלשופטים ויועצים משפטיים של חברות, ולקבל חוזי שכר טירחה עבורו ועבור שותפיו הצעירים (הבנים של השופטים ברק וזמיר) בעשרות מליוני דולרים באורח פיקטיבי.
הוא היה אחד השותפים הפעילים בפרשיית השוחד מהגדולות שידעה המדינה, בעניין הגאז הטבעי לחברת החשמל, ומכאן שותפותו האמיצה עם איש העסקים יוסי מימן ולכן הוא גם ברח לפרו (נשיא פרו הוא בובה בעצם של יוסי מימן, ודן כהן יזכה שם להגנתו וחסותו).
בסוף שנת 1999 הוא נתפס בהונאת מבקר המדינה אליעזר גולדברג, כשהפיק במשרדו דו"ח פיקטיבי יחד עם אביעם סלע (המבוקש לחקירה בארה,ב בפרשיות שוחד גם הוא). לפי הדו"ח שהפיקו, הזהירו מומחים את מדינת ישראל כי אם גופי התשתיות (חברות החשמל, המיים והדלק) לא יעבירו מליוני דולרים בדחיפות וללא מכרז לחברה המכינה לבאג 2000, "אין שום סיכוי שבליל ה 31 בדצבר מדינת ישראל תהיה עם חשמל, מים ודלק" (כך!). באמצעות הדו"ח המפוברק הזה (אשר נערך כולו במשרדו הממוזג של כהן ומבלי שה"מומחה" שהפיק אותו, אביעם סלע, בדק ולו בורג אחד במערכות התשתית שלגביהם חיווה דיעה) הוציאו כהן וסלע מליוני דולרים מקופת המדינה, במרמה. מאחר ובכספי השוחד התחלקו גורמים בכירים (רפי פלד, חיים רמון, משה שחל אחרים) ומאחר וההונאה הביכה מאוד את מבקר המדינה שאישר עיסקה פיקטיבית ללא מכרז על סמך דו"ח מפוברק - לא נפתחה כל חקירה בפרשה http://www.global-report.com/a.php?...
19. נותני השוחד לשופט דן כהן: הנציגות הישראלית של סימנסבתגובה להודעה מספר 16
ערכתי לאחרונה בתאריך 09.09.07 בשעה 15:42 בברכה, פילוביץ שחף
נותני השוחד לשופט דן כהן: הנציגות הישראלית של סימנס
הותר לפרסום: נותני השוחד לשופט לשעבר דן כהן הם אנשי הנציגות הישראלית של סימנס בראשות המנכ"ל אורן אהרונסון מאת: גיא לשם TheMarker.com
שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, גלעד נויטל, התיר היום לפרסום מידע נוסף מתוך חקירת החשדות כנגד השופט לשעבר, עו"ד דן כהן. חשדות חוקרי ניירות הערך בפרשת השוחד מחברת סימנס מתמקדים בנציגות הישראלית של החברה ובמנכ"ל החברה, אורן אהרונסון.
לבקשת TheMarker, שיוצג בדיון על ידי עורכי הדין זאב ליאונד וודים גומנובסקי, הסכים השופט לפרסם את זהותו של החשוד המרכזי, אהרונסון. נציגו של אהרונסון לדברים, עו"ד יהושוע רזניק, לא התנגד לפרסום החשדות כנגדו.
בהסכמת הצדדים נותרו פרטים מסוימים בפרשה תחת צו איסור פרסום. ההחלטה ניתנה במסגרת הליך ערעור שהגישה המדינה על החלטת בית המשפט להתיר פרסום פרטים חדשים בפרשה שהגיעו ל-TheMarker.
בימים האחרונים נחשפו פרטי הפרשה, בה קיבל כהן באמצעות רשת של חשבונות שפתח ברחבי העולם, על פי החשד, שוחד מחברת סימנס עבור קידום עסקה. במסגרת העסקה רכשה חברת החשמל מסימנס חמש טורבינות מונעות גז. החקירה בנושא הסתיימה בינואר השנה והתיק הועבר לפרקליטות המדינה.
מכלול החשדות כנגד כהן בפרשת שוחד בהיקף עשרות מיליוני שקלים מחברת סימנס, וכן בפרשת שוחד מאיש העסקים המנוח עזרא הראל בפרשת רוגוזין, צפויים להיחשף בקרוב. החשדות ייחשפו עם הגשת הצהרת תובע במסגרת בקשה להסגרתו של כהן מפרו בה הוא שוהה בשנה האחרונה ומסרב לחזור מרצונו כדי להיחקר בישראל.
עורכת הדין אילנה מודעי מפרקליטות מיסוי וכלכלה, שליוותה את החקירה, אמרה אתמול ל-TheMarker כי בקרוב תוגש לפרו בקשת הסגרה. מודעי סירבה למסור פרטים נוספים.
גורמים בפרקליטות אמרו אתמול ל-TheMarker כי במהלך המגעים שנוהלו בין נציגו של כהן בישראל, עו"ד אלי זוהר, לבין המדינה במטרה להביא לחזרתו לארץ, דרש כהן הסדר טיעון. במסגרתו, עונשו לא יעלה על שלוש שנות מאסר והחזרת כל כספי השוחד. בנוסף הוא ימסור שמות של מעורבים נוספים בפרשה.
בפרקליטות סירבו למסור מה הביא לסיום המגעים בין הצדדים. "קשה להניח שכהן יחזור לישראל מרצונו אי פעם", אמרו אתמול בפרקליטות.
20. נמלט מהחוק - ונשאר שותף במשרד לעריכת דין (לברק וזמיר..בתגובה להודעה מספר 16
נמלט מהחוק - ונשאר שותף במשרד לעריכת דין 08:40 | 09.9.2007 גיא לשם [email protected]
השופט המחוזי בדימוס דן כהן (65) עזב את ישראל בספטמבר 2005. זה היה במהלך הפלגה בחופי טורקיה ביחד עם שותפו וחברו הטוב, עורך הדין מיקי שפיגלמן. כהן, שנקרא על ידי חוקרי רשות ניירות הערך לשוב לארץ לצורך חקירה נוספת בפרשת רוגוזין, לא חזר.
חבריו טענו כי יצא לחצי שנה ללימודי מוזיקה בבית הספר ג'וליארד שבניו יורק. כשחלפה שנה סיפרו מקורביו שהחליט לצאת לשנת שבתון. כעבור כמה חודשים נודע שהוא נמצא בפרו ולומד ספרדית. על כוונותיו לחזור מהמדינה, שעמה אין לישראל הסכם הסגרה, איש מהמקורבים לא הסכים לדבר.
ברשות ניירות ערך לא התכוונו לוותר. בחיפושים שנערכו במשרדו של כהן נתפסו עדויות שהובילו לחשד שכהן קיבל לכאורה שוחד מאיש העסקים עזרא הראל תמורת קידום עסקה למכירת קרקעות חברת רוגוזין. החשדות הובילו להרחבת החקירה ומסמכים שגילו החוקרים כיוונו לעסקות נוספות שקידם כהן בחברת החשמל. הפעם דובר ברכישת טורבינות מונעות גז לייצור חשמל.
חברת רוגוזין נוסדה בשנות ה-60 על ידי ישראל רוגוזין, איש עסקים ופילנתרופ יהודי אמריקאי. רוגוזין קיבל מהמדינה 1,000 דונם בעיר החדשה אשדוד והקים שני מפעלים - האחד לייצור אריגים לתעשיות הצמיגים והשני לייצור לבידים. לפני מותו הוריש רוגוזין את המפעלים למדינה.
השליטה (52%) הועברה בחלקים שווים לשני מנהלים בחברה שפעלו מארה"ב, ואחזקות המדינה הופרטו באמצעות הנפקה בבורסה. לפני ההנפקה הוחזרה למדינה הבעלות על כ-600 דונם מקרקעות החברה. 400 הדונם הנותרים שעליהם שכן מפעל הלבידים נותרו בידי החברה.
עם התפתחות העיר אשדוד עלה גם ערך הנדל"ן שבידי החברה. איש העסקים אהרון חזן רכש כ-10% ממניות החברה, וכדי להשלים את מהלך ההשתלטות חיפש משקיע נוסף. ב-94' הוא מצא את איש העסקים עזרא הראל, שהצליח לשכנע את אחד משני בעלי השליטה למכור לו 26% מהמניות במחיר נמוך. לאחר כמה חודשים מכר גם בעל השליטה השני את מניותיו להראל, שהשלים את ההשתלטות במחיר מגוחך.
וגוזין - מחיר מנופח
הראל זיהה שיטה בה יוכל להעלות את ערך המגרשים בלי להתאמץ - נמל אשדוד ותחנת הכוח של חברת החשמל היו צריכים עתודות קרקע להתרחבות. שני הגופים היו מוכנים לשלם הרבה כדי לשמור על האופציה לבנות בשטח המפעל. הראל החל בשינוי ייעוד הקרקע והודיע לחברת החשמל כי ידרוש 60 אלף דולר לדונם - מחיר מרקיע שחקים.
בתחילה היססו בחברת החשמל לשלם מחיר כה גבוה. הראל רכש מרוגוזין 2 דונם במחיר של 63 אלף דולר לדונם. בחברת החשמל חששו שהראל יאבד את הסבלנות, ובתוך זמן קצר אישרה ועדת הנכסים של דירקטוריון החברה, בראשות דן כהן, רכישה של 400 דונם במחיר חסר תקדים של 62 מיליון דולר, גבוה בהרבה מהמחיר המקורי שדרש הראל.
חוקרי רשות ניירות ערך העלו את החשד כי כהן היה מעורב בקידום החלטת חברת החשמל לרכוש את הקרקע באשדוד מרוגוזין במחיר המנופח. החשד היה שכהן קיבל שוחד מהראל עבור קידום העסקה.
"ביקורת קשה משמגר"
כהן למד משפטים בירושלים ובגיל 27 קיבל היה לחבר בלשכת עורכי הדין, שבה הוא רשום כחבר גם כיום. ב-77', בגיל 35, נבחר לשמש שופט מחוזי בבאר שבע עם המלצה חמה מהשופט העליון, ד"ר יואל זוסמן, אצלו התמחה.
כבר בתחילת הדרך נחשב כהן לשופט ססגוני. כשאיחר נציג התביעה לאולם בית המשפט קיבל כהן החלטה המזכה נאשם באחזקה לא חוקית של נשק. במקרה אחר התפרסם כהן ב-81' בזכות אשתו, ניצה, שהיתה חוקרת משטרה. היה זה לאחר שבית המשפט המחוזי בתל אביב הוציא נגדה צו מעצר לאחר שללא סיבה נראית לעין נמנעה מלהגיע לצורך מתן עדות בבית המשפט.
ב-83' חזר הזוג מבאר שבע לתל אביב. דן כהן מעולם לא התייחס באופן רשמי לסיבות החלטתו לסיים את כהונתו - אך אחת הגרסאות מדברת על ביקורת קשה מצדו של נשיא בית המשפט העליון אז, מאיר שמגר, כלפי כמה מפסקי הדין שלו.
בתל אביב הצטרף כהן הצטרף לשני שותפים במשרד ישראלי ירושלמי כהן שפעל בבית אליהו עם סניף באמפייר סטייט בילדינג בניו יורק. כבר עם הקמתו נחשב המשרד למוצלח ויוקרתי והעסיק 10 עורכי דין.
כמה חודשים לאחר שהצטרף, מצא עצמו כהן ביחד עם שותפיו בחזרה בבית המשפט, אבל הפעם כחשוד בפרשת העלמות מס באמצעות רישומים כוזבים בספרי הפירמה. בין היתר נחשד שהעלים הכנסות של אלפי דולרים מדירה שהשכיר כשכיהן כשופט.
גם מרצה למשפטים
השותפים נעצרו ל-48 שעות, ובבית המשפט נחשף כי לחוקרי מס ההכנסה היו עדויות על כך שנהגו להבריח כסף לחו"ל, לא דיווחו על מכוניות יוקרה שקיבלו מחברת קרסו במתנה ועל מרצדס יוקרתית שרכשו מתושבי חוץ. סוללת עורכי דין בראשות רם כספי ויעקב יוליוס חילצה את כהן ושותפיו מריח הליזול של תא המעצר. בהמשך נסגר התיק בעסקת כופר.
ב-85' הקים כהן משרד עצמאי, שאליו חבר שנה מאוחר יותר שותפו עד היום עו"ד מיקי שפיגלמן. המשרד ברחוב החשמונאים בתל אביב היה סיפור הצלחה. במשך כל השנים שימש גם מרצה בחוגים למשפטים באוניברסיטאות בן גוריון ותל אביב.
ב-93' קיבל כהן הצעה להתמנות לדירקטור בחברת החשמל, הסכים ונשאר שם 2 קדנציות במשך 9 שנים. בחברת החשמל זוכרים אותו כדירקטור דומיננטי בעל הבנה עסקית שהיה פעיל בעיקר בוועדת הנכסים שבראשה עמד ובוועדת המכרזים שבה כיהן כחבר, המרכזות תקציבי ענק.
ב-2000 מוזג המשרד עם משרד עורכי הדין של אבנר ברק ויורם זמיר. ברק וזמיר, בניהם של השופט העליון יצחק זמיר ושל הנשיא אהרון ברק, נחשבו למטאורים. הקשר בין כהן לברק לא היה מקרי: כהן הוא אביה של אורנית, אשתו של ברק הבן.
ב-2002 הסתיימה כהונתו של כהן בדירקטוריון והוא חזר למשרה מלאה במשרד. המשרד המשיך לגדול ועבר למשרדים מפוארים בבית רובינשטיין במרכז תל אביב. לפני כשנתיים יצא דן כהן, כאמור, לחופשה ומאז לא שב לישראל. לברק וזמיר זה לא הפריע להמשיך לראות בו שותף אף כי הוא נמלט מהחוק שהוריהם עוסקים בשמירתו. http://law.themarker.com/tmc/articl...
21. שאלה שנשאלתי ותשובה לשאלה: (פרשת עו''ד דן כהן)בתגובה להודעה מספר 16
שאלה:שלום ל"שחף" עד היום לא ידוע לי, מדוע בדיוק, דן כהן עזב את כסא השפיטה; האם -הוכרח לפרוש, עקב גילוי שוחד {כפי שארע עפ שופטים אחרים}, או נמאס לו לקבל כסף קטן?. הוא ידע היטב, מה יהיה שכרו, לכן האפשרות הראשונה, יותר סבירה. כאשר ברח מהארץ-לבראזיל, הכל ידעו כי הדבר קשור לפרשת שוחד, שאז הוסתרה! האם חתנו, אבנר ברק, קשור לאותה פרשה? {אתה יודע, הבן של..}
שנה טובה
***
תשובה: שלום גם לך ידידי
הוא עזב בגלל פרשיית שוחד שקיבל כשופט מסניגור, ובגלל תלונה על הטרדה מינית. (שרק סיפקה סיוע – אז זו הייתה תקופה שמקובל היה ששופטים מטרידים מתמחות שלהם מינית...)
עו"ד אבנר ברק (הבן של אהרן) ועו"ד יורם זמיר (הבן של יצחק) שותפים בפרשיות השוחד האלה, ועשרים וחמש מליון השקלים שהוא קיבל מסימנס זה רק הכסף הקטן. הוא והשותפים שלו גזלו את המדינה במאות מליוני דולרים, ומכל השותפים שלו רק רפי פלד הסתבך בפלילים (רפי היה מנכ"ל חברת החשמל כשדן היה שם דירקטור וקמב"ץ ענייני השוחד) וכל היתר – מנהלים היום את המדינה. (גם חיים רמון מהשותפים שלו הסתבך, אבל הוא אוייב של דן כהן, לאחר שזה פשוט גנב לשותפים שלו בקומבינות עמלות וקופונים וגם דפק אותם כשמכר את עיסקת הגאז הטבעי מאחורי הגב ובניגוד לסיכומים עם השותפים שלו, כנראה כי קיבל קופון שמן יותר.)
מעניין למה הפרקליטות תוקעת את התיק הזה שנה ולבועז יונה לקח יומיים להכין הצהרת תובע....
!! חומר למחשבה !!
**************
חשד: אהרונסון שיחד את דן כהן
הותר לפרסום: החשודים ששיחדו לכאורה את השופט בדימוס דן כהן הם נציגי סימנס בישראל בראשות המנכ"ל אורן אהרונסון. במידה ותהיה טיוטת כתב אישום פרו תסגיר את כהן ענת שיחור-אהרונסון 9/9/2007 17:09
למרות שלישראל אין הסכם הסגרה עם שלטונות פרו, יש הסכמה בין ישראל לפרו בקשר לשופט בדימוס דן כהן. על פי ההסכמה, ברגע שתהיה הצהרת תובע בדבר כוונה להגיש כתב אישום נגדו, יוסגר כהן לישראל. עדיין לא הוגש כתב אישום ומהפרקליטות נמסר, כי בימים אלה עובדים על השלמת חקירה.
גורמים בשוק ההון מרימים גבה על התארכות ההליך, ומוסיפים כי "כאשר היה מדובר בחפציבה ובבועז יונה, הכינו הצהרת תובע תוך מספר ימים. אז לא ברור למה זה תקוע". זאת, כאשר התיק של דן כהן הועבר לפרליטות לאחר סיום החקירה במלואה, בעוד בפרשת חפציבה נאלצו החוקרים לאסוף ראיות תוך ימים ספורים.
בתוך כך התיר שופט בימ"ש השלום בת"א, גלעד נויטל, לפרסם פרטים מהחקירה ובהם כי החשודים במתן שוחד לכהן הם חברי הנציגות הישראלית של סימנס בישראל, בראשות המנכ"ל אורן אהרונסון.
סניגורו של אהרונסון, עו"ד יהושע רזניק אמר ל- nrg מעריב, כי החשדות לגבי מרשו הם "ספקולציה ואינטרפרטציה" וכן, כי מאחר שלא היה נוכח בדיון בו הותר הפרסום, לא יכול היה להסכים או לא להסכים לפרסום זהותו והחשדות נגד מרשו. ידוע, כי רזניק הגיע ביום א' אחר הצהריים לפגישה בפרקליטות.
כהן חשוד שבהיותו דירקטור ויו"ר ועדת נכסים בחברת חשמל קיבל שוחד, בהיקף של עשרות מיליוני שקלים מבכירים בסימנס ישראל. זאת במסגרת עסקה בה רכשה חברת חשמל מסימנס 5 טורבינות גז תמורת כחצי מיליארד אירו. כמו כן חשוד כהן בקבלת שוחד במסגרת עסקה בה רכשה חברת חשמל קרקעות רוגוזין תמורת סכום מנופח לכאורה.
24. המיעוט השמאלני השולט במדינה קבע: חוסר אמון בביהמ''ש...בתגובה להודעה מספר 0
26 ביוני 2008 75 / חר לכבוד אחי ורעי היהודים בארץ ישראל
קראו, הגיבו והפיצו לידידיכם.
א. המיעוט השמאלני שולט במדינה
1. המכון הישראלי לדמוקרטיה, שהוא ארגון שמאלני למהדרין, פרסם את הסקר השנתי שלו. התקשורת עסקה בעיקר, בחוסר האמון של הציבור לבית המשפט העליון.
2. בעמוד 109, פורסם סקר, בו נשאלו האזרחים כיצד אתה מדרג את עצמך על הרצף ימין שמאל, על סרגל מ- 1 (ימין קיצוני) עד 7 (שמאל קיצוני).
להלן התוצאות:
קבוצה ~~ הגדרה שלי ~~~ אחוז 1 ימין קיצוני 20 2 ימין 10 3 ימין מתון 19 4 מרכז 26 5 שמאל מתון 12 6 שמאל 5 7 שמאל קיצוני 8 100%
3.נתוח הנתונים מראה, 49% לימין מול 25% לשמאל. אם נרחיב את המרכז לקבוצות 3-4-5 נקבל מרכז של 57%, ימין של 30% מול שמאל של 13%. אגב, תוצאות אלה עקביות לסקרים קודמים.
4. עלינו לשאול את עצמנו, איך נתון זה, לא בא לידי ביטוי בתוצאות הבחירות לכנסת. על כך אנסה אני הקטן, לתת כמה תשובות: 1.חלקים גדולים מהציבור הימני, נותן קולו לש"ס ליברמן ואפילו לאגודת ישראל.
2.רבים ראו בקדימה מפלגת ימין לאומית.
3.לפוליטיקאים במחנה הלאומי, יש אמנם לב אוהב לעם ולארץ. אבל, אין תבונה מדינית פוליטית לגרוף את הקולות בקלפי, והמחנה הלאומי לא בחר אנשים ראויים להנהגה.
5. אותו שמאל קיצוני של 8%, הוא זה השולט באופן מוחלט בתקשורת, בתרבות, במערכת המשפט, בהון ובאליטות, ואין פוצה פה ומצפצף.
ב. השגרירה באו"ם - מראשי בצל"ם
ציפורה לבני מינתה כשגרירת ישראל באו"ם, את פרופ' גבריאלה שלו, שהיא מראשי הארגון האנטי ישראלי בצל"מ. זה אותו ארגון הנלחם בצה"ל ומגיש תביעות משפטיות בחו"ל נגד קציני צה"ל. מעניין את מי היא תייצג שם ??? האם לא מגיע לנו, שגריר אחד, שייצג גם את עמדות מדינת היהודים ???
ג. מפקד אוכלוסין בשנת 1931
לפני כמה שבועות, כתבנו שבמיפקד הנ"ל, 80% מערביי הארץ, הצהירו שלא נולדו בארץ ישראל.
בקשתי מכם אימות הנתון הזה..
מסתבר, שמקורו של נתון זה הוא מר דב שילנסקי שהיה יו"ר הכנסת. בבדיקה שלי, עם פרופ' יהושע פורת, שהינו מומחה לתקופה זאת, הוא טוען ששאלה זאת לא נשאלה כלל במפקד הנ"ל, והנתון הנ"ל, מבוסס כנראה, על שמועות והערכות בלתי מבוססות.
ד. רק שלא יגעו להם בסמל
בשבוע שעבר, הפצתי את המאמר המצוין הנ"ל, בעניין מוחמד א-דורה, בטעות נשמט שמו של המחבר שהוא העיתונאי בן דרור ימיני.
204. ראיתי אותם: ''העורכת תרצה יובל סיפרה לי, שאחת הסייעניות נפקה ילדות קטנות על-מנת לספק את צרכיו של דן בן-אמוץ..." https://rotter.net/cgi-bin/forum/dc...
אפשרויות ניהול
פילוביץ שחף
16.11.0812:23
26. חשיפה: אבנר ברק הורשע על סמים, התיק נעלם והפרשה טוייחהבתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 16.11.08 בשעה 12:28 בברכה, פילוביץ שחף
חשיפה: אבנר ברק הורשע על סמים, התיק נעלם והפרשה טוייחה !! 15.11.2008 , מקור: אישי
למעלה מחודש מתבצע תחקיר בנושא מעבר לאימות והצלבת המידע ולא נמצא התיק בארכיון משטרת ישראל/הפרקליטות ולא בארכיון מערכת בתי המשפט.
תגובת משפחת ברק....אין תגובה. (5.11.2008)
דן כהן, שפיגלמן, ברק, זמיר, ושות', משרד עורכי דין Dan Cohen, Spigelman, Barak, Zamir & Co, Law Office ברק אבנר Barak Avner שותף תיק עיתונות אבנר ברק. יליד ישראל 1963. בוגר הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, 1990. התמחה אצל פרקליטת המדינה (כיום שופטת ביהמ"ש העליון) דורית ביניש. חבר בלישכת עוה"ד בישראל. מרצה לשעבר במשפטים בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב ובביה"ס למשפטים "רמות משפט".
עו"ד ברק מתמחה בתחום המשפט הציבורי, בייצוג וייעוץ לעיריות, חברות עירוניות ופרוייקטים עירוניים, בטיפול בפרוייקטים ציבוריים וממשלתיים, בדיני מכרזים, בפרוייקטים ועסקאות נדל"ן ובניה בדיני חברות, בעסקאות מסחריות ובייצוג בהליכים משפטיים בתחום דיני החברות והמשפט המסחרי. שותפי/בעלי הפירמה - דן כהן, מיכאל שפיגלמן, אבנר ברק ויורם זמיר. http://www.news1.co.il/Archive/008-... משרד: http://www.codex.co.il/Content/Visi...
תזכורת לפרשיה שחשפתי בזמנו ודומה מאוד ועל זה נאמר: "פשע מאורגן מתחיל בקשר מאורגן" ופרופ' מנחם אמיר חתן פרס ישראל לקרימונולוגיה אמר: "פשע מאורגן מתחיל בסחיטה ונגמר בסחיטה":
28. ''מי אשם, שר המשפטים פרידמן או נ.ב.מ.ה.ל אהרון ברק?!''בתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 02.12.08 בשעה 14:14 בברכה, פילוביץ שחף
"בימים אלה התפרסמו דבריו של דן מרידור, המאשים את שר המשפטים דניאל פרידמן ב"התדרדרות אמון הציבור במערכת המשפט". קשה להאמין לעיוות ולסילוף גדול מזה. סקרים שהתפרסמו בשנה האחרונה מוכיחים בצורה חד-משמעית שאמון הציבור בבית מש/פט העליון ירד מכ-90% בתחילת שנות התשעים, עם כניסתו של אהרון ברק לתפקידו כנשיא בית המשפט העליון ובכלל..., לכ-40% עם סיום תפקידו לפני כשנתיים. אמון הציבור בבית המשפט ירד אך ורק בגלל ברק והאג'נדה שלו, התנהלותו הכושלת במינוי שופטים ועוד. אין לזה קשר לשר פרידמן. אולי להפך: פעולותיו של השר החזירו במעט את האמון במערכת המשפט." (א.ו)
דן מרידור, הוא סוס טרויאני בליכוד, אדם מושחת שחבל הסחיטה כרוך לצווארו על ידי כנופיית אוסלו בכלל ושימון פרס בפרט ובע"ה כשיערך משפט ציבורי מחד ורשמי מחד לפושעי אוסלו, נוכיח שחור על גבי לבן בשותפותו הפעילה להירצחם של יהודים חפים מפשע....
השאלה הנשאלת, מדוע ציפי לבני לא מגיבה, מתיחסת לנושא, הרי היא כיהנה כשרת המשפטים לכל דבר ועניין ומי כמוהההה יודע על מה מדוברֱ!!
תזכורת:
ציפי לבני-בובה על חוט של שימון פרס ויד ימינו דליה איציק ושניהם ממרומי מושבם ( פרס כנשיא המדינה ו- דליה איציק, כיו"ר הכנסת) ינהלו את ציפי לבני/קמפיין הבחירות לראשות הממשלה לשנת 2009, הנצחון בטוח......
29. עו''ד יוסף דר: ''אהרן ברק - אנטומיה של שחיתותבתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 11.03.09 בשעה 05:03 בברכה, פילוביץ שחף
אהרן ברק - אנטומיה של שחיתות עו''ד יוסף דר | נוצר: 03/03/2009
"מנוגד עניינים". אהרן ברק
מי שהיה נשיא בית המשפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה "זכה" להיתקל במצב אישי מיוחד מאוד כאשר טיפל בתיקו של אבא אבן והחליט לסגרו - שלא בצדק!
▪ ▪ ▪
פרקליט המדינה עו"ד משה לדור החליט באחרונה, כידוע, להעמיד לדין פלילי (בכפוף לשימוע) את עו"ד יעקב וינרוט ואת פקיד השומה שוקי ויטה.
אחד האישומים בפרשה נעוץ בניגוד אינטרסים אישיים בכך ששוקי ויטה טיפל בשומות מס של כמה מלקוחותיו של וינרוט - כאשר גם שוקי ויטה עצמו היה אף הוא לקוח של עו"ד וינרוט, שטיפל בענייניו האישיים של ויטה.
מסתבר ששוקי ויטה לא המציא את השיטה הזו, ובעניין זה הוא יכול להיתלות באילן גבוה בדמותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, כפי שנראה מיד.
רקע
בשנות השבעים התגלה כזכור, כי יצחק ולאה רבין מחזיקים עשרים אלף דולר בחשבון בנק בארצות הברית - דבר שהיה אסור על-פי החוק באותם ימים.
כתוצאה מהחשיפה נאלץ יצחק רבין להתפטר מתפקידו כראש הממשלה וכראש המפלגה, וכן הוטל עליו תשלום כופר כסף. נוסף לכך, רעייתו של רבין הועמדה לדין פלילי, הוטל עליה קנס כבד וכן מאסר על תנאי.
לא עבר שבוע מיום משפטה של לאה רבין והציבור התבשר על פרשת דולרים חדשה: אבא אבן נלכד ברשת! והמדובר הפעם - לא בעשרים אלף דולר, כי אם בסכום מפחיד הגדול כמעט פי עשרים: המדובר בשלוש מאות חמישים ואחד אלף דולר.
אמרנו "מפחיד" כי סכום בסדר גודל שכזה, היה בכוחו לשלוח את מי שאחז בו, בלא היתר, לבית הסוהר ממש. היכול מישהו להעלות בדעתו אפשרות מבעיתה שאבא אבן - איש שהוא גם אגדה - יישב על ספסל הנאשמים ויילך לבית הסוהר?
כי זאת לזכור: אבא אבן, שר החוץ לשעבר, דיפלומט נערץ, נמנה על מדינאיה הבולטים של המדינה ונושא דברה, דמות שקנתה לעצמה מעמד בינלאומי מכובד ומוכר בטרקליני אומות העולם.
המסוגל אהרן ברק לשסות באבא אבן את מבחן בוזגלו?
פקידי האוצר מבקשים מאבא אבן הסבר.
אבא אבן טוען כי קיבל ממשרד האוצר היתר להחזיק בדולרים.
אבל ההיתר - מעשה שטן - אינו נמצא ברשותו. אולי הלך לאיבוד?
אבא אבן ממשיך לטעון שקיבל היתר. מחפשים במשרד האוצר אסמכתה או העתק של ההיתר הנטען. מחפשים ומחפשים. התקשורת עוקבת אחר החיפושים בדריכות. והחיפושים נמשכים. והנה, השטן עושה שמות גם במשרד האוצר: גם שם לא מוצאים אסמכתה כלשהי לכך שאבא אבן קיבל אי-פעם היתר. אולי הלך לאיבוד גם שם? מחפשים גם בגנזך המדינה, אבל גם שם אין זכר להיתר.
ואבא אבן בשלו: הוא ממשיך וטוען כי קיבל היתר. לדבריו, היה זה המפקח על מטבע חוץ באוצר שהעניק לו בזמנו את ההיתר. אבל איזה ביש מזל: אותו מפקח איננו יכול לאשר הטענה, כי מתברר - אבוי - שהוא נפטר בינתיים.
ראש הממשלה (בפועל), שמעון פרס, שהחליף את רבין לאחר התפטרותו, משחרר הודעה זהירה: "אין זה סוד שאבא אבן הוא סופר חרוץ. הוציא ספרים לחו"ל שקיבל תמורתם מטבע זר. הוא גם יבואן וגם יצואן...".
פקידי האוצר מסרבים להתרגש.
ההשוואה לדולרים של רבין בלתי נמנעת. רבין סקרן: כיצד ינהג ברק באבן? ברק מן הסתם יודע שרבין - ובוודאי אשתו - יבחנו את צעדיו בזכוכית מגדלת.
אבא אבן נקלע למצוקה מהקשות בחייו - אם לא הקשה שבהן. רק היושב במרומים - או עורך דין טוב - יכול לחלצו מהסבך. אבא אבן מעמיד את עורך הדין יעקב נאמן לייצגו.
לעו"ד יעקב נאמן, נוסף על ידענותו הרבה, יש "תכונה" נוספת שמעולם לא הזיקה לאיש: הוא מכיר - אישית - את אהרן ברק. בהמשך עוד נעמוד על טיבה של היכרות זו.
אבא אבן נמצא במצב משפטי עדין אם לא נואש. שכן, מי שאוחז במטבע חוץ - כך החוק - עליו ההוכחה שהוא קיבל היתר לכך. ואבא אבן, כפי שראינו, אינו יכול להציג היתר כזה, וגם במשרד האוצר - איזה צירוף מקרים אכזרי - אין אסמכתה לכך שקיבל אי פעם היתר.
אבא אבן - במצוקתו - מנסה להיאחז בטענה חילופית: לדבריו, למעשה הוא אינו זקוק כלל להיתר כיוון שהוא בכלל "תושב מבקר" בארץ - דהיינו, הוא שוהה בחו"ל למעלה ממאה ושמונים יום בשנה.
"קומנדו 181" נקראים באותם ימים הישראלים הללו שאבא אבן - חבר כנסת באותם ימים - מבקש להימנות עימם.
פקידי האוצר מסרבים להעניק לח"כ אבן את הסטטוס המפוקפק הזה. הם טוענים שהמחוקק - כאשר קבע את הסטטוס של "תושב מבקר" - לא ראה לנגד עיניו איש כמו אבא אבן. אבא אבן מנסה, איפוא, דרך נוספת: הוא מבקש מפקידי האוצר שיעניקו לו היתר רטרואקטיבי, אך גם בקשה זו - מה לעשות - נדחית. נותרת אם כך הטענה המקורית: אבא אבן טוען שקיבל בזמנו היתר - גם אם אין בנמצא מסמך כלשהו היכול לאשר זאת. אבא אבן מגיש לאוצר תצהיר אישי, וגם מביא את מזכירותיו להעיד שקיבל בעבר היתר.
ברק "מתלבט"
התיק עובר להכרעת הפרקליטות. ובפרקליטות שוברים את הראש כיצד לנהוג. עו"ד נאמן פועל לשכנע את ברק שאבא אבן אכן קיבל היתר. אבל פרקליט המחוז, מיכה קירש, איננו מאמין "לסיפורים שלהם על ההיתר". הוא דורש להעמיד את אבן לדין וסבור שטענותיהם של אבא אבן ועדיו בדבר קבלת ההיתר - הן עניין להכרעת בית המשפט. ופרקליט המחוז - זאת לדעת - הינו אדם עתיר ניסיון בניהול תיקים פליליים.
ובכלל, תיקו של אבא אבן, מבחינה משפטית, איננו מסובך כל עיקר. שהרי, אין מחלוקת על עובדת הבסיס - החזקת הדולרים - ומכאן, על אבא אבן להראות כי קיבל היתר לכך.
פרקליט המחוז דורש מברק לנקוט כלפי אבא אבן אותה אמת מידה שנקט זמן קצר קודם לכן כלפי משפחת רבין. ומנגד, עו"ד נאמן דוחק בברק לקבל את גירסת לקוחו.
אהרן ברק הופך בעניין מצד לצד והופך שוב - וכביכול מתלבט. ברק דורש להחזיר התיק לאוצר לצורך השלמות. התיק חוזר לאוצר ושב לפרקליטות עם ההשלמות, אך אלה אינן מתירות את ספקותיו של ברק. הדיונים בפרקליטות נמשכים. ופרקליט המחוז בשלו: יש להעמיד את אבא אבן לדין.
ברק ממשיך כאילו להתחבט. לשון המאזניים נעה מצד אל צד. עד שבסופו של דבר ברק משחרר החלטה: התיק ייסגר!
אבא אבן יכול לנשום לרווחה. הוא קפץ מהרשת בחזרה אל המים החיים.
יצחק ולאה רבין זועמים
התקשורת קונה את ההחלטה של ברק על קירבה וכרעיה. שהרי ברק כבר הוכיח שאין הוא נרתע מ"גדולים", ולכן אין סיבה להטיל ספק בכנות החלטתו בעניינו של אבא אבן.
האם התקשורת מצויידת במלוא הנתונים? מיד נראה.
אבל יצחק רבין רותח. הוא משוכנע שברק היפלה אותו לרעה. גם לאה רבין זועמת. תחושת ההפליה בוערת בה. יצחק ולאה רבין כאבו, עד יומם האחרון, את התחושה המכרסמת של ההפליה. ומתברר שיצחק ולאה רבין עוד לא ידעו הכל - כפי שמיד נראה.
אבל חשוב להקדים ולהבהיר: ההחלטה לסגור את תיקו של אבן נפלה תוך מחלוקת קשה בפרקליטות - כאשר פרקליט המחוז עמד על כך שיש להעמיד את אבא אבן לדין פלילי. במצב עניינים שכזה, הייתה קיימת חשיבות מיוחדת לכך שהמתדיינים המשתתפים בהכרעה יבואו בידיים נקיות מכל שיקול זר.
והחשיבות המיוחדת הזאת לבוא בידיים נקיות הופכת קריטית ממש לגבי היועץ המשפטי לממשלה. שהרי היועץ המשפטי לממשלה הוא זה היושב בראש השולחן והוא זה שבסופו של דבר מחליט וקובע. כלומר, שההחלטות בפרקליטות לא מתקבלות באורח דמוקרטי על דעת הרוב. היועץ המשפטי לממשלה מוסמך לקבוע מה ייעשה בתיק פלוני - גם אם הוא במיעוט. במילים אחרות, שיקול זר במערכת שיקוליו של היועץ המשפטי לממשלה, בכוחו להכריע את הכף. ומקל וחומר הדברים כאשר היועץ המשפטי מחליט לסגור תיק.
במה דברים אמורים: כאשר היועץ המשפטי לממשלה מחליט להגיש כתב אישום, כי אז מובן הדבר שבכך הוא מעביר את סופיות ההחלטה בגורל התיק הלאה לידיו של בית המשפט. לא כן כאשר היועץ המשפטי מחליט לסגור תיק. שכן, בהחלטת סגירה, המילה האחרונה בגורל התיק היא שלו, כך שהחלטתו היא בבחינת מעשה שיפוטי ממש.
עורך הדין של השופט
ועתה אנחנו מגיעים ללב בעניין: אהרן ברק, כך מתברר, היה נתון במצב אישי מיוחד מאוד כאשר הוא טיפל בתיקו של אבא אבן והחליט לסגרו. במה דברים אמורים? כזכור, היה זה עו"ד יעקב נאמן שייצג בנאמנות את אבא אבן מול אהרן ברק. אבל מתברר שלא רק אבא אבן היה לקוחו של עו"ד נאמן. מתברר שקודם לכן טיפל עו"ד יעקב נאמן בדיסקרטיות בעניין פרטי - ורגיש - של לקוח חשוב אחר: אהרן ברק בכבודו ובעצמו.
מתברר שערב כניסתו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה נזקק ברק לעורך דין מומחה לענייני מס הכנסה, שייתן לו ייעוץ משפטי וחוות דעת בקשר לענייני מס ההכנסה הפרטיים שלו. המדובר היה בהכנסותיו של ברק מתקופת עבודתו בחו"ל (באו"ם) כמה שנים קודם לכן. בהקשר זה יצויין, שמבחינת חוקי המס - שאלת החבות במס על הכנסה שנוצרה בחו"ל לקתה אז באי-בהירות והייתה תלויה בפרשנות ובאופן סיווג העבודה שנעשתה בחו"ל.
ערב כניסתו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה רצה ברק לנקות את השולחן ולהסדיר את ענייני מס ההכנסה שלו בקשר להכנסות הללו. לצורך כך נזקק ברק לייעוץ ולחוות דעת משפטית שתבהיר גם את שאלת החבות שלו במס נוכח אי-הבהירות לעיל. ברק פנה אל תלמידו לשעבר מהאוניברסיטה, שהפך בינתיים למומחה בענייני מיסים - הלא הוא עו"ד יעקב נאמן. עו"ד נאמן ייעץ לברק בענייני המס ואף ציידו בחוות דעת משפטית כזו, האומרת שהכנסתו מהעבודה באו"ם בזמנו איננה חייבת במס הכנסה.
אין ספק שענייני מס הכנסה של אדם - כל אדם - הם מהרגישים שבענייניו, והדברים ידועים. ובעניינו של ברק, הדברים - מעצם טבעם - היו טבועים ברגישות יתר, לאור העובדה שהוא מכהן בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
לעניין זה, מה לנו יותר מכך שחוות הדעת שהכין עו"ד נאמן נושאת את התאריך 27 ביוני 1975 - כלומר שלושה ימים בלבד לפני כניסתו של ברק לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה? הרי עובדה זו, כשלעצמה, מעידה על רגישות העניין ועל רצונו של ברק לנקות את השולחן בחיפזון ערב הכניסה לתפקידו.
וכעדות נוספת לרגישות עניינו של ברק, מתברר כי יותר מעשרים שנה שמר נאמן בכספת הפרטית שלו את חוות הדעת, אבל הקפיד למחוק מראש העמוד, בדיו שחורה, את שמו ואת כתובתו של אהרן ברק. ובמצב עניינים רגיש שכזה חוזר עו"ד נאמן אל אהרן ברק עם לקוח אחר שלו - אבא אבן.
ובכן, היש הבדל בין ניגוד האינטרסים המושחת הזה, שבו היה נתון אהרן ברק, לבין מצבו של שוקי ויטה?
היכול מישהו לטעון ברצינות שברק היה מסוגל לדון ולהחליט - ללא משוא פנים - בעניין לקוח של עורך דין, שעה שגם הוא עצמו היה לקוחו של אותו עורך דין, וכל זאת בעניין כה רגיש השמור בסוד בכספת של אותו עורך דין - על כל המשתמע מכך?
היכול מישהו לטעון ברצינות שעמדתו - הקובעת והמכריעה - של ברק לא הושפעה מהסיטואציה האישית שאליה הוא עצמו נקלע?
האם, בנסיבות אלו, ברק היה משוחרר וחופשי לחלוטין להחליט בעניינו של אבא אבן באופן שלא יושפע מהעובדה, שעורך דינו של אבא אבן היה גם עורך דינו הוא, ועדיין שומר בכספתו עניין רגיש השייך לו? והרי גם ראינו שהחלטתו של ברק - כיוון שבסגירת תיק עסקינן - הינה מעשה שיפוטי ממש.
נשאלת, איפוא, השאלה האם, במצב עניינים רגיש שכזה, ראוי היה בכלל שברק ישתתף - ואף יכריע - בעניינו של אבא אבן? היש בכלל ספק שברק נקלע כאן לניגוד אינטרסים אסור?
אחד בלב ואחד בפה
היה זה ברק עצמו, שזמן לא רב לפני כן, קבע בחוות דעת משפטית הנוגעת לסוגיית ניגוד אינטרסים כי: "איסור זה של ניגוד אינטרסים, הינו לא רק על קיומו של ניגוד בפועל. זהו איסור על הימצאות במצב, בו ניגוד אינטרסים עלול להיווצר".
ובכן, האם ברק הפעיל - לגבי עצמו - את מבחן ה"עלול להיווצר", שהוא עצמו קבע, שעה שהוא אישית נקלע לסיטואציה שתוארה לעיל? זאת ועוד: כעבור שנים מעטות - והוא כבר שופט בית המשפט העליון - יישב השופט ברק בתיקים - לרבות תיקי נישומים כנגד מס הכנסה - כאשר מי שמייצגם בפניו הינו עו"ד יעקב נאמן. וכל זאת שעה שבכספתו הפרטית של עו"ד יעקב נאמן שמורה מכל משמר חוות הדעת ההיא.
ודוק: הפרובלמטיקה של פסלות שופטים על-רקע יחסי חברות בינם לבין עורכי הדין המופיעים בפניהם אינה רלוונטית לסוגיית היחסים שבין ברק ונאמן. שכן המדובר כאן הוא לא ביחסי חברות, אלא ביחסי עורך דין - לקוח.
ומתעוררת שאלה נוספת: ראינו לעיל שברק הכריע בעניינו של אבא אבן תוך דיונים עם אנשי הפרקליטות (ואף בניגוד לעמדתו של פרקליט המחוז שדרש להעמיד את אבא אבן לדין). ואם ברק לא גילה לחבריו הפרקליטים - במהלך הדיונים - אודות הסיטואציה האישית המיוחדת שבה הוא נתון, האם לא הייתה כאן מצידו מעילה קשה באמונם? האם העדר "גילוי נאות" מצידו של ברק כלפי חבריו אינו מדבר כאן בעד עצמו ואומר דרשני?
גם אילו הקשר שבין ברק לעו"ד נאמן היה מסתכם בכך שנאמן נתן לברק שירות בעניין משפטי טריוויאלי ונעדר רגישות כלשהי - עריכת הסכם לרכישת דירה למשל - גם אז היה על ברק לגלות העניין לחבריו. יתרה מכך: גם במקרה טריוויאלי שכזה היה על ברק לשקול - ולו מטעמי מראית עין - אם אין זה ראוי שימשוך ידיו מטיפול בעניינו של אבא אבן. מקל וחומר כאשר המדובר הוא לא באיזה דבר טריוויאלי, אלא בעניין רגיש הקשור למס הכנסה.
הן היה ברור לברק שעניינו של אבא אבן, נוסף על היותו רגיש כשלעצמו - טבוע ברגישות יתר לאור העובדה שראש הממשלה ואשתו, שאך זה עתה ספגו מכה קשה בעניין דומה, יגלו עניין רב באופן שהוא - ברק - מטפל בעניינו של אבן. ומיד גם ניווכח בעניין שגילתה משפחת רבין בסיפורו של אבא אבן. אבל אהרן ברק טיפל בעניינו של אבא אבן כאילו כלום. שהרי אין ניגוד אינטרסים אם איש אינו יודע על כך...
האם התקשורת - אילו ידעה את כל אלה - הייתה ממהרת להעניק לברק אשראי על החלטתו לסגור את תיקו של אבא אבן?
תכתוב על כך בכאב לאה רבין, בספרה: "משפט? צדק? למדתי שיעור מאלף מאוד על משמעותם של מושגים אלה. כחודש לאחר גילוי החשבון שלנו התגלה חשבון דולרים פעיל, בן שש ספרות, של מנהיג ישראלי. לתדהמתנו סגרו את התיק ללא כל הליכים משפטיים. מדוע? ראשית, הוא לא היה מטרה פוליטית באותו שלב. שנית, הייתה לו, כנראה, הגנה משפטית מתוחכמת מאוד. הוא היה זקוק לה! הפרשה הזאת נגררה עד מעבר לבחירות 1977, ואחרי שפרשת חשבון הבנק שלנו הסתיימה עם התפטרותו של יצחק ופסק הדין החמור כלפיי, נגדשה סאת העניין וצימאון הדם; והמקרה השני, החמור ללא כל שיעור משלנו, עבר בקול דממה דקה. המושג צדק הוא איפוא יחסי ותלוי בגורמים רבים מאוד ש"משחקים" בכל מקרה לגופו".
ואת כל הדברים האלה כותבת לאה רבין בלא שתדע כלל על ניגוד האינטרסים שבו נמצא ברק כפי שתואר לעיל. אין צורך בדמיון רב כדי להעריך כיצד הייתה לאה רבין מגיבה אילו ידעה על ניגוד האינטרסים המושחת הזה של אהרן ברק. ונסתפק בכך שנציין, שאפילו הרצח לא שיכך את כאב ההפליה של גב' רבין, והיא חזרה וכתבה על כך גם לאחר הרצח. תחושה מקוממת מאין כמותה, המסבה לאדם סבל רב ומתמשך, היא תחושת ההפליה.
דעתו של בית המשפט העליון על תופעת ההפליה היא חדה וברורה.
לימים יביע ברק עצמו, כשופט, את דעתו על התופעה הקשה הזו: "הצורך להבטיח שיוויון טבעי הוא לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. השיוויון חיוני לחברה ולהסכמה החברתית עליה היא מושתתת. השיוויון שומר על השלטון מפני השרירות. הפליה הרסנית היא לחברה... היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם ובכבודו כאדם".
וגם על שיוויון ידבר ברק: "אכן, המדינה חייבת לכבד ולהגן על זכותו הבסיסית של כל פרט במדינה לשוויון. השוויון מונח בבסיס הקיום החברתי. הוא "תחילת התחילות"... הוא "מעמודי התווך של המשטר הדמוקרטי. הוא חיוני להסכמה החברתית המונחת ביסוד המבנה החברתי"... הוא מהווה עקרון יסוד חוקתי, השלוב ושזור בתפיסות היסוד המשפטיות שלנו ומהווה חלק בלתי-נפרד מהן".
אם ישנו דבר מקומם במיוחד - פעם אחר פעם לאורך עשרות שנות פעילותו המשפטית של ברק - זהו הפער הבלתי נסבל בין אמות המידה החוקיות, המוסריות והאתיות שנקט אהרן ברק כלפי עצמו, לבין אלו שהוא נקט כלפי אחרים. כי זו המומחיות של אהרן ברק: לדבר בו-זמנית בשתי שפות שונות - בשתי הזוויות של פיו. מקור: http://www.news1.co.il/Archive/003-...
* הפרשה מובאת בהרחבה בספרי: "אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק".
30. אהרן ברק: יהודים רוצים שוויון - ולזרוק ערבים ליםבתגובה להודעה מספר 0
moshemas חבר מתאריך 25.9.07 9347 הודעות יום חמישי ג' בתמוז תשס''ט 12:09 25.06.09
אהרן ברק: יהודים רוצים שוויון - ולזרוק ערבים לים
נשיא בית המשפט העליון לשעבר תוקף משמאל. ברק ביקר קשות את מצב זכויות האדם ב"שטחים הכבושים", השליך ממנו על היחס המפלה לערבים בישראל והזהיר: "אם לא נמצא דרך לחיות איתם בשלום, לא נחיה בשלום עם עצמנו
אהרן ברק ומלחמתו בהשלכות הכיבוש: נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, ממשיך להצליף בגזענות נגד ערבים ובעוולות הכיבוש. "מצב זכויות האדם בשטחים הכבושים בעייתי, יש למצב הזה אפקט בלתי ישיר המתייחס גם לזכויות האדם בארץ", אמר הבוקר (יום ה') בכנס משפטנים של הקרן החדשה לישראל באוניברסיטת תל-אביב.
ברק, שאמר כי הוא "מאמין גדול במדינת כל אזרחיה", לצד שמירת האופי היהודי, מתח ביקורת על הציבור היהודי בכללותו: "אם תשאל יהודי האם אתה בעד שיוויון עם ערבים הוא יגיד בוודאי,אם תשאל אם הוא בעד לזרוק את כל הערבים מפה, הוא יגיד ודאי. הוא לא רואה סתירה בין הדברים".
נשיא העליון לשעבר הדגיש שמצב זכויות האדם בישראל אינו מניח את הדעת. "הגענו להישגים אבל הכלים שלנו מוגבלים מאוד והמצב כיום אינו מספק. כשחושבים על זכויות אדם בישראל צריך לחשוב גם על זכויות האדם בשטחים הכבושים, את המצב שם כולם יודעים, ואני מקווה שהפתרון לא יגיע מבית המשפט העליון.
"אני נזכר בבעיות שעלו בפניי ב-20 שנות כהונתי כשופט, בהן המחשבה שלי תמיד היתה אדמיניסרטיבית, כמה כוח יש לגורמים האדמיניסטרטיבים בשטחים?", סיפר ברק. "עם הזמן, ככל שהבנתי בדין בינלאומי גברה, נקודת ההנחה שלי החלה להשתנות - במקום לדבר על הכוחות של הגורמים הישראליים מה מותר להם ומה אסור, חשבתי על זכויותיהם של האנשים שם: אילו זכויות מגיעות להם. אותו שינוי, אני חושב, חל גם בקרב החברה הישראלית. הנרטיב אינו כבר על הכוח והאפקטים שלו, אלא שילוב של הדברים עם זכויות האזרחים בשטחים הכבושים".
גם לגבי זכויות מיעוטים בתוך הקו הירוק, יש לדבריו עוד כברת דרך ארוכה לעשות. "מצד אחד אנחנו מדינה יהודית דמוקרטית ואני לא רוצה לוותר על כך - עליתי לארץ מהסיבה הזאת.
מצד שני אני מאמין גדול במדינת כל אזרחיה. לתושבים הערבים מגיעות כל הזכויות המגיעות ליהודים. ליהודי יש אמנם זכות ראשונית לעלייה לארץ אבל ברגע שהוא מגיע אליה, זכויותיו צריכות להיות שוות לזכויותיו של הערבי.
"עוד לא פתרנו את הנושא הזה ואני לא חושב שיש כזה קונפליקט בין שתי הגישות. אני לא חושב שזה או זה או זה, אפשר שתיהן יחדיו. אם לא נמצא דרך לחיות בשלום עם המיעוט הערבי במדינה, לא נמצא דרך לחיות בשלום עם עצמנו", הזהיר ברק. מקור: http://www.ynet.co.il/articles/0,73...
תזכורת:
שוחד בבית המשפט העליון
נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק חשוד במקרים רבים של קבלת שוחד, הפרת אמונים, ניצול כוח המשרה לרעה, ועבירות על התקנון לקביעת טוהר המידות לעובדי מדינה (התקשי"ר).
לשופט אהרון ברק יש בן (אבנר), אשר בהיותו פרח משפטים שאך סיים את הלימודים וההתמחות, הצטרף -יחד עם בנו של היוע"מש לממשלה ושופט אחר (זמיר)- כשותף פיקטיבי למשרדו של עורך דין תל-אביבי, דן כהן.
דן כהן הוא שופט מחוזי (באר שבע) בדימוס בעל עבר פלילי עשיר, שופט אשר הודח מכהונתו כשופט על ידי הנשיא דאז שמגר, לאחר שסרח במרמה והפרת אמונים (ולא עקב "פליטת פה" כפי שמר כהן נוהג לתרץ בקריצה).
בין אהרון ברק ועורך דין דן כהן מתקיימת ידידות אישית רבת שנים, עקב אינטרס משותף, לכרסם בסמכותו המוסרית של שמגר (מייסד כללי האתיקה לשופטים, אשר לימים בוטלו על ידי ברק) אשר איים על העליונות ופולחן האישיות שאהרון ברק ניסה לטפח בציבור.
הראיות לכאורה מצביעות על כך שככל הנראה נרקמה בין ברק לכהן תוכנית-פלילית, לפיה ברק וזמיר ידאגו לכך שמשרד עורך הדין כהן יקבל חוזים בסכומי עתק מחברות ממשלתיות רבות, לא פעם ללא כל תמורה הולמת, ובתמורה, הבנים-של יהפכו לשותפים בהכנסות המשרד, אשר צמחו בעשרות מליוני דולרים (אלפי אחוזים) מאז צורפו פיזית בני ברק וזמיר למשרד עורכי הדין.
כדי להסוות את הקשר, צורפו בתחילה הבנים-של רק פיזית, לחצי הקומה העליונה של משרד כהן, ורק לאחר שהמהלך הפך למתקדם והשופט אהרון ברק הצליח "לספק את הסחורה" ולהעביר שותרת מינויים ותפקידים וחוזים שמנים לדן כהן - צורפו בניהם של ברק וזמיר כשותפים מלאים לכל ההכנסות, שכאמור תפכו למימדי ענק.
מעמדו החדש של דן כהן, כשותף סמוי של ברק, הפך אותו ל"ידוע בציבור" של ברק ומכאן - לכל יכול המהלך אימים על שופטים, דירקטורים ומנכל"ים בחברות שבהן הפך כהן להיות דירקטור או יועץ משפטי, עירית תל אביב, חברת החשמל, ועוד מאות גופים ציבוריים שלהם מספק דן כהן שירותים או שירותים לכאורה. יש לו דלת פתוחה בתקשורת (שם אהרון ברק עושה כבתוך שלומשטרת ישראל מעניקה לכהן יחס מיוחד וכל תלונה שלו מקבלת טיפול מיוחד על ידי יאח"ה וכל תלונה נגדו מקבלת קבורה מלכותית שקטה ומאופקת... (קשריו של כהן למנות ראש אגף חקירות, ראש יאאח"ה וכד' - הפכו לשם דבר - אפילו בכיר בשב"כ (גדעון רז) סיפק לדן כהן דו"ח מודיעין פיקטיבי, כדי לשרת את האינטרס של דן כהן להדיח מנכ"ל חברה ממשלתית (תשתיות נפט ואנרגיה), מנכ"ל אשר הדיח את דן כהן מתפקיד יועץ משפטי וגוזר קופונים "יד ראשונה" בחברה עתירת שומנים זו...
דן כהן עצמו פיתח עקב העוצמה שצבר תעשיה צדדית עצומה של קופונים: הוא דוחף למינוי קבלני ביצוע "ידידותיים", לפסילת קבלני ביצוע שאינם משלמים לו קופונים (בחברת החשמל לדוגמא מדובר בקבלנים של עשרות מליוני דולרים בשנה).
המבוכה רבה. כבר אין מדובר "רק" בשופט שנוי במחלוקת המעורר ריב ומדון המפלג את העם, ומנצל את אוזלת ידם של הסובבים אותו כדי להשתלט על סמכויות שלטוניות בעורמה ותחת כסות "משפטית" ו"פרשנית" כביכול.
הפעם, מדובר בראיות לשוחד של ממש, בעשרות מליוני דולרים, בראיות של ממש, ושורה של טובות הנאה, בסכומי עתק, מכספי ציבור, בדרך מתוחכמת וחמורה במיוחד.
התוצאות ההרסניות של השוחד הזה, אינן מתבטאות "רק" בנזק ישיר (ריקון קופת משלם המיסים לכיסים פרטיים) - אלא גם בנזק עקיף, עקב חקירות משטרה פיקטיביות נגד חפים מפשע, פסקי דין מוטים של שופטים בהליכים מסחריים, החלטות דירקטורים וחברות ציבוריות חשובות ביותר, מינוי מנכ"לים אומרי הן, פיטורי מנכ"לים ובעלי תפקידים רגישים שסירבו לומר "הן" אוטומטי, פיתוח החברות בערוצים שאין להם וטובת הציבור ולא כלום, ודיכוי פיתוח ערוצים שאמורים היו לשררת את ציבור ולקדם את איכות השירות והתעריפים בחברות ממשלתיות המספקות מוצרים קריטיים ביותר כגון חשמל, דלק, שירותים מוניציפליים, מס הכנסה ועוד.
דן כהן הפך את תפקידו לפרה חולבת. מתוקף תפקידיו -שאותם כאמור קיבל במניפולציות ועיסקאות-סיבוביות- הפעיל מכבש לחצים (גם בעזרת ידידיו של ברק מאגפי החקירות במשטרה ובני משפחתו של ברק בתקשורת (ידיעת אחרונות בעיקר) לרומם קבלנים שאין להם שום יכולת מקצועית ראויה, ולמוטט קבלנים וספקים אשר טובת הציבור והחברות חייבו שהם יספקו את שירותיהם וסחורותיהם.
מי יחקור? למי הסמכות? מי לא יפחד לחקור מבלי שהזרוע הארוכה (והנקמנית, יש לומר) של אהרון ברק לא תנקום בו, באמצעות חקירת מס הכנסה "תמימה" ומקרית, תלונה של פקידה "תמימה" ו"מקרית" והפסד ממון מכרזים ותפקידים "במקרה" - כל אלה הן שאלות פתוחות לפי שעה.
מי שמסוגל לחקור את נשיא בית המשפט העליון, מבחינה סמכותית ומוסרית, הרי הורחק ממוקדי הביצוע, ונשארו רק אותן מריונטות אומרי הן ואמן, המדקלמים את מנטרת-שטיפת-המוח שמפמפם ברק בכל הזדמנות, שהוא כביכול הגאון היחיד, נציגו הבלעדי של אלוהים לענייני חוק, משפט, שלטון, צדק ומוסר. "עליון" במובן שהופך כל מי שאיננו ברק למאוד, מאוד - תחתון!
כל נושאי התפקידים אשר יש להם סמכות פוטנציאלית לחקור את השחיותות של ברק, מחוייבים לשרת בנאמנות את אינטרס-השתיקה, כדי שלא יבולע להם, כדי שימשיכו להנות ממנעמי תפקידם, כדי שבני משפחותיהם ימשיכו להינות מהתפקידים שניתנו להם שלא כדין בחברות שבהן דן כהן הפך לבעל השפעה, ובקיצור - לאף אחד אין את האומץ והאובייקטיביות והאינטרס לטפל בפרשה החמורה -שאינה היחידה אגב- המחשידה את נשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל במעשי שחיתות, שוחד, הונאה, וניצול תפקיד לרעה.
31. עו''ד יוסף דר: ''אהרן ברק עוכר ישראל''בתגובה להודעה מספר 30
אהרן ברק עוכר ישראל מאת: יוסף דר | פורסם ב 26 ביוני 2009 11:24
"אם תשאל יהודי: 'האם אתה בעד שיוויון עם ערבים', הוא יגיד 'בוודאי'. אם תשאל 'האם הוא בעד לזרוק את הערבים לים', הוא יגיד 'בוודאי'. הוא לא רואה סתירה בין הדברים".
אלה דברי הבלע שהשמיע נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק - דברים שחיש מהר תורגמו לשפות גויים והופצו מסוף העולם ועד סופו.
אלא שבכל זאת מתעוררת שאלה כבדת משקל: האם אהרן ברק מתכוון לכל יהודי באשר הוא, או שמא רק ליהודים עם אף מאונקל?
התשובה לכך, אהרן ברק, חשובה מאין כמותה.
כי השטירמר, במהדורתו הקרובה, רוצה לצאת עם קריקטורה המראה יהודי הזורק ערבי לים.
ובתחתית הקריקטורה רוצה השטירמר להדגיש: "את הדברים האלה לא אנחנו אמרנו. אמר אותם נשיא בית המשפט העליון של מדינת היהודים".
אסמכתא יותר מוסמכת מזו? אילן יותר גבוה מזה?
ריבונו של עולם: איך זה שאיש יהודי וציוני וניצול השואה – אדם שכיהן עשרות שנים כשופט וכנשיא בית המשפט העליון – כך גרר את עצמו למחוז ההיטלראי החשוך הזה שבו אין ראובן ושמעון ולוי, אלא יש "יהודי". מקור: http://www.notes.co.il/dar/57867.as...
תזכורת:
שוחד בבית המשפט העליון
נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק חשוד במקרים רבים של קבלת שוחד, הפרת אמונים, ניצול כוח המשרה לרעה, ועבירות על התקנון לקביעת טוהר המידות לעובדי מדינה (התקשי"ר).
לשופט אהרון ברק יש בן (אבנר), אשר בהיותו פרח משפטים שאך סיים את הלימודים וההתמחות, הצטרף -יחד עם בנו של היוע"מש לממשלה ושופט אחר (זמיר)- כשותף פיקטיבי למשרדו של עורך דין תל-אביבי, דן כהן.
דן כהן הוא שופט מחוזי (באר שבע) בדימוס בעל עבר פלילי עשיר, שופט אשר הודח מכהונתו כשופט על ידי הנשיא דאז שמגר, לאחר שסרח במרמה והפרת אמונים (ולא עקב "פליטת פה" כפי שמר כהן נוהג לתרץ בקריצה).
בין אהרון ברק ועורך דין דן כהן מתקיימת ידידות אישית רבת שנים, עקב אינטרס משותף, לכרסם בסמכותו המוסרית של שמגר (מייסד כללי האתיקה לשופטים, אשר לימים בוטלו על ידי ברק) אשר איים על העליונות ופולחן האישיות שאהרון ברק ניסה לטפח בציבור.
הראיות לכאורה מצביעות על כך שככל הנראה נרקמה בין ברק לכהן תוכנית-פלילית, לפיה ברק וזמיר ידאגו לכך שמשרד עורך הדין כהן יקבל חוזים בסכומי עתק מחברות ממשלתיות רבות, לא פעם ללא כל תמורה הולמת, ובתמורה, הבנים-של יהפכו לשותפים בהכנסות המשרד, אשר צמחו בעשרות מליוני דולרים (אלפי אחוזים) מאז צורפו פיזית בני ברק וזמיר למשרד עורכי הדין.
כדי להסוות את הקשר, צורפו בתחילה הבנים-של רק פיזית, לחצי הקומה העליונה של משרד כהן, ורק לאחר שהמהלך הפך למתקדם והשופט אהרון ברק הצליח "לספק את הסחורה" ולהעביר שותרת מינויים ותפקידים וחוזים שמנים לדן כהן - צורפו בניהם של ברק וזמיר כשותפים מלאים לכל ההכנסות, שכאמור תפכו למימדי ענק.
מעמדו החדש של דן כהן, כשותף סמוי של ברק, הפך אותו ל"ידוע בציבור" של ברק ומכאן - לכל יכול המהלך אימים על שופטים, דירקטורים ומנכל"ים בחברות שבהן הפך כהן להיות דירקטור או יועץ משפטי, עירית תל אביב, חברת החשמל, ועוד מאות גופים ציבוריים שלהם מספק דן כהן שירותים או שירותים לכאורה. יש לו דלת פתוחה בתקשורת (שם אהרון ברק עושה כבתוך שלומשטרת ישראל מעניקה לכהן יחס מיוחד וכל תלונה שלו מקבלת טיפול מיוחד על ידי יאח"ה וכל תלונה נגדו מקבלת קבורה מלכותית שקטה ומאופקת... (קשריו של כהן למנות ראש אגף חקירות, ראש יאאח"ה וכד' - הפכו לשם דבר - אפילו בכיר בשב"כ (גדעון רז) סיפק לדן כהן דו"ח מודיעין פיקטיבי, כדי לשרת את האינטרס של דן כהן להדיח מנכ"ל חברה ממשלתית (תשתיות נפט ואנרגיה), מנכ"ל אשר הדיח את דן כהן מתפקיד יועץ משפטי וגוזר קופונים "יד ראשונה" בחברה עתירת שומנים זו...
דן כהן עצמו פיתח עקב העוצמה שצבר תעשיה צדדית עצומה של קופונים: הוא דוחף למינוי קבלני ביצוע "ידידותיים", לפסילת קבלני ביצוע שאינם משלמים לו קופונים (בחברת החשמל לדוגמא מדובר בקבלנים של עשרות מליוני דולרים בשנה).
המבוכה רבה. כבר אין מדובר "רק" בשופט שנוי במחלוקת המעורר ריב ומדון המפלג את העם, ומנצל את אוזלת ידם של הסובבים אותו כדי להשתלט על סמכויות שלטוניות בעורמה ותחת כסות "משפטית" ו"פרשנית" כביכול.
הפעם, מדובר בראיות לשוחד של ממש, בעשרות מליוני דולרים, בראיות של ממש, ושורה של טובות הנאה, בסכומי עתק, מכספי ציבור, בדרך מתוחכמת וחמורה במיוחד.
התוצאות ההרסניות של השוחד הזה, אינן מתבטאות "רק" בנזק ישיר (ריקון קופת משלם המיסים לכיסים פרטיים) - אלא גם בנזק עקיף, עקב חקירות משטרה פיקטיביות נגד חפים מפשע, פסקי דין מוטים של שופטים בהליכים מסחריים, החלטות דירקטורים וחברות ציבוריות חשובות ביותר, מינוי מנכ"לים אומרי הן, פיטורי מנכ"לים ובעלי תפקידים רגישים שסירבו לומר "הן" אוטומטי, פיתוח החברות בערוצים שאין להם וטובת הציבור ולא כלום, ודיכוי פיתוח ערוצים שאמורים היו לשררת את ציבור ולקדם את איכות השירות והתעריפים בחברות ממשלתיות המספקות מוצרים קריטיים ביותר כגון חשמל, דלק, שירותים מוניציפליים, מס הכנסה ועוד.
דן כהן הפך את תפקידו לפרה חולבת. מתוקף תפקידיו -שאותם כאמור קיבל במניפולציות ועיסקאות-סיבוביות- הפעיל מכבש לחצים (גם בעזרת ידידיו של ברק מאגפי החקירות במשטרה ובני משפחתו של ברק בתקשורת (ידיעת אחרונות בעיקר) לרומם קבלנים שאין להם שום יכולת מקצועית ראויה, ולמוטט קבלנים וספקים אשר טובת הציבור והחברות חייבו שהם יספקו את שירותיהם וסחורותיהם.
מי יחקור? למי הסמכות? מי לא יפחד לחקור מבלי שהזרוע הארוכה (והנקמנית, יש לומר) של אהרון ברק לא תנקום בו, באמצעות חקירת מס הכנסה "תמימה" ומקרית, תלונה של פקידה "תמימה" ו"מקרית" והפסד ממון מכרזים ותפקידים "במקרה" - כל אלה הן שאלות פתוחות לפי שעה.
מי שמסוגל לחקור את נשיא בית המשפט העליון, מבחינה סמכותית ומוסרית, הרי הורחק ממוקדי הביצוע, ונשארו רק אותן מריונטות אומרי הן ואמן, המדקלמים את מנטרת-שטיפת-המוח שמפמפם ברק בכל הזדמנות, שהוא כביכול הגאון היחיד, נציגו הבלעדי של אלוהים לענייני חוק, משפט, שלטון, צדק ומוסר. "עליון" במובן שהופך כל מי שאיננו ברק למאוד, מאוד - תחתון!
כל נושאי התפקידים אשר יש להם סמכות פוטנציאלית לחקור את השחיותות של ברק, מחוייבים לשרת בנאמנות את אינטרס-השתיקה, כדי שלא יבולע להם, כדי שימשיכו להנות ממנעמי תפקידם, כדי שבני משפחותיהם ימשיכו להינות מהתפקידים שניתנו להם שלא כדין בחברות שבהן דן כהן הפך לבעל השפעה, ובקיצור - לאף אחד אין את האומץ והאובייקטיביות והאינטרס לטפל בפרשה החמורה -שאינה היחידה אגב- המחשידה את נשיא בית המשפט העליון של מדינת ישראל במעשי שחיתות, שוחד, הונאה, וניצול תפקיד לרעה.
32. תלונה פלילית נגד אהרון ברק בגין לשון הרעבתגובה להודעה מספר 30
ראשי > חדשות > משפט ופלילים | פרסום ראשון: 28/06/09, 08:59 תלונה פלילית נגד אהרון ברק בגין לשון הרע
נשיא בית משפט העליון לשעבר
אלדד קינן, איש שמאל תושב חיפה, הגיש תלונה נגד נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, בגין הוצאת לשון הרע. שלמה פיוטרקובסקי
אלדד קינן, איש שמאל תושב חיפה, הגיש תלונה במטה משטרת מרחב חוף, נגד נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרון ברק, בגין הוצאת לשון הרע. התלונה הוגשה בעקבות התבטאותו של ברק, לפיה "הישראלים מוכנים לזרוק את הערבים לים".
קינן מספר, כי מטרת התלונה היא בין השאר לא לתת לדבריו החמורים של ברק לעבור בחוסר תגובה.
מנהל בתי המשפט לשעבר דן ארבל, מתח ביקורת על דברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק, ולפיהם הציבור הישראלי מעדיף לזרוק את הערבים לים. בראיון לקול ישראל אמר השופט בדימוס ארבל כי אין לברק יכולת לקבוע מה הציבור חושב וכי צריך להיזהר בהתבטאויות מסוג זה.
בהתייחסו לעונשים שהוטלו על הירשזון ובניזרי אמר ארבל כי הפסיקות מהוות העלאת רף וכי כל בתי המשפט יתיישרו לפי הרף החדש בפסיקותיהם בעניין אישי ציבור שסרחו.
הנשיא לשעבר של בית-המשפט העליון, אהרן ברק, אמר בסוף השבוע (ה') כי מצב זכויות האדם בשטחים הכבושים, כלשונו, בעייתי, והוא משפיע ישירות גם על מצב זכויות האדם בישראל. "אם תשאלו יהודי אם הוא בעד שוויון זכויות הוא יגיד שכן. אם תשאלו אותו אם הוא בעד לזרוק את הערבים לים הוא גם יגיד שכן - והוא אינו רואה סתירה בין שני הדברים", הסביר השופט בדימוס.
ראשי > חדשות > משפט ופלילים | פרסום ראשון: 25/06/09, 15:30 "ברק אימץ האג'נדה של טיבי ובשארה"
נשיא בית משפט העליון לשעבר
אהרון ברק:"אם תשאלו יהודי אם הוא בעד שוויון זכויות הוא יגיד שכן. אם תשאלו אותו אם הוא בעד לזרוק את הערבים לים הוא גם יגיד שכן". עוזי ברוך
הנשיא לשעבר של בית-המשפט העליון, אהרן ברק, אמר היום (ה') כי מצב זכויות האדם בשטחים הכבושים, כלשונו, בעייתי, והוא משפיע ישירות גם על מצב זכויות האדם בישראל. "אם תשאלו יהודי אם הוא בעד שוויון זכויות הוא יגיד שכן. אם תשאלו אותו אם הוא בעד לזרוק את הערבים לים הוא גם יגיד שכן - והוא אינו רואה סתירה בין שני הדברים", הסביר השופט בדימוס.
"אם לא נמצא דרך לחיות בשלום עם המיעוט הערבי במדינה, לא נמצא דרך לחיות בשלום עם עצמנו", אמר ברק.
ח"כ מיכאל בן ארי (האיחוד הלאומי) תוקף בחריפות את הרכב השופטים בבית המשפט ההעליון נוכח דברי נשיא בית המשפט לשעבר אהרון ברק בהרצאה במרכז רבין.
"דבריו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, ותמיכתו ברעיון האנטי ציוני של מדינת כל אזרחיה, מוכיחה כי האג'נדה המשפטית בבית המשפט העליון לקוחה מתוך המצע של אחמד טיבי ועזמי בשארה. היום מוכח יותר מתמיד את הנחיצות בשינוי הרכב השופטים בבית המשפט העליון כדי להציל את המדינה היהודית", אומר בן ארי.
ח"כ עו"ד יריב לוין (ליכוד) אומר בתגובה לדבריו של פרופ' אהרון ברק במרכז רבין, כי "דבריו של השופט ברק מעידים על הדרך הפוסט-ציונית שהשתלטה על מערכת המשפט".
"ניסיונו של השופט ברק להתכחש לזכויותינו ההיסטוריות בארץ ישראל, הוא המשך ישיר לפסיקות המפלות של ביהמ"ש העליון כלפי המתיישבים ביו"ש", טוען לוין. לדבריו, "יש להשיב את מערכת המשפט למסלול היהודי-ציוני שביסוד קיומנו. אני קורא לועדה לבחירת שופטים, לבצע מהפכה בהרכב ביהמ"ש העליון ולמנות לאלתר שופטים בעלי השקפת עולם ציונית איתנה". מקור: http://www.inn.co.il/News/News.aspx...
33. ''החסינות המהותית עומדת לטיבי''בתגובה להודעה מספר 30
"החסינות המהותית עומדת לטיבי" פרסום ראשון: 28/06/09, 15:31
המשנה לפרקליט המדינה שי ניצן: אין מקום לפתוח בהליכים פליליים נגד ח"כ אחמד טיבי שקרא להתנחלויות "גידול סרטני שיש להסיר". אורלי הררי
המשנה לפרקליט המדינה שי ניצן סבור כי אין מקום לפתוח בהליכים פליליים נגד ח"כ אחמד טיבי שקרא להתנחלויות "גידול סרטני שיש להסיר".
טיבי שסייר בסילוואן בערב יום ירושלים אמר בסיור כי "ההתנחלויות הן גידול סרטני בלב האדמה הפלסטינית ואת הגידול הזה יש להסיר". הדברים נאמרו בעת ביקור מחאה של סיעות רע"מ-תע"ל, שנערך כמחאה על סיור שערכה בעיר דוד נשיאות הכנסת לרגל יום ירושלים.
הפורום המשפטי למען א"י קרא ליועץ המשפטי לפתוח נגד טיבי בחקירה אך כאמור עו"ד שי ניצן השיב כי אין מדובר בהסתה לגזענות כיון שהרדיפה אינה על רקע צבע, גזע, או מוצא לאומי אתני. "מדיניותינו בכל הנוגע לנקיטה בהליכים פליליים בעבירות שכאלה הינה מצמצמת ומרוסנת ואין זה המקום לחרוג ממנה", כתב ניצן והוסיף כי "ככל הנראה התבטאותו של ח"כ טיבי חוסה בצל החסינות המהותית של חברי הכנסת".
נחי אייל מנכ"ל הפורום המשפטי לא"י אמר כי הפרקליטות אינה שמה גבול למי שהפכו את המתנחלים לציבור היחיד שמותר להסית נגדו ולהוציא עליו לשון הרע ללא הרף. "לצערנו, היועץ המשפטי לממשלה שותק נוכח מציאות מתפתחת שעלולה להביא לשפך דם, 'בעיני הפרקליטות - מילים יכולות להרוג' אבל רק כשאין מדובר במתנחלים", אמר אייל.
בפורום המשפטי מזכירים כי היועץ המשפטי לממשלה הגיש בעבר כתבי אישום כנגד אישי ציבור שהתבטאו כלפי הערבים בצורה דומה - כך בענין הרב גינצבורג וכך בענין הרב אליהו. מקור: http://www.inn.co.il/News/News.aspx...
34. מה הוציא את אהרון מהארון?בתגובה להודעה מספר 30
יוליה חבר מתאריך 26.11.08 יום שני ז' בתמוז תשס''ט 15:00 29.06.09
מה הוציא את אהרון מהארון?
אהרון יצא מהארון. בנאום מטעם "הקרן החדשה לישראל"במרכז רבין בת"א ב-25.06.09, הודה אהרון שבמשך יותר מ-20 שנה, הוא התחזה לשופט העליון ברק. התחזה, כי מאחורי הגלימה המכובדת והפאסון השקול, עמד בשר ודם. אהרון הסמולן. סמולן, שבז ליהודים ("הם רוצים לזרוק את הערבים לים"); שנעול לקעקע את המדינה היהודית ולשים את מדינת-כל- אזרחיה תחתיה ("אני מאמין גדול במדינת כל אזרחיה") ושרגיש אך ורק לזכויות של ערבים....... מקור: http://www.inn.co.il/Articles/Artic...
35. נאום המחלוקת של אהרן ברק: הגרסה שלובתגובה להודעה מספר 30
דוידזון חבר מתאריך 3.3.08 יום שלישי ח' בתמוז תשס''ט 10:15 30.06.09
נאום המחלוקת של אהרן ברק: הגרסה שלו
נאום המחלוקת של פרופ' אהרן ברק, שעורר דיון ציבורי סוער בשבוע שעבר, הוא ה"אני מאמין" של נשיא העליון בדימוס בשאלה כיצד ישראל יכולה לשמור על יהדותה - וגם על זכויות כל אזרחיה. "אני חושב שאנו יכולים להשיג את השניים", הוא אומר, אך לא על ידי שימוש באמצעים לא דמוקרטיים. "הארץ" מביא את דברי ברק, בתרגום לעברית
אי אפשר לדבר על זכויות האדם מבלי לעמוד על שתי נקודות. האחת, מצב זכויות האדם בשטחים התפוסים (occupied territories). למהפיכה החוקתית בישראל אין השפעה ישירה על כך, זאת משום שיישום חוקי היסוד בהקשר לתושבים בשטחים התפוסים הוא בעייתי וטרם התקבלה החלטה סופית בעניין זה. אולם אני סבור שיש לכך השפעה עקיפה. אוכל לדבר בשמי שלי. מוניתי לבית המשפט ב-1978, כלומר אחרי מלחמת ששת הימים. כתבתי במשך עשרים ושמונה שנות שיפוט פסקי דין רבים בעניינים הנוגעים לשטחים התפוסים. אני זוכר כיצד ראיתי שאלות אלה.
בשנים הראשונות, תפישתי את הדין ואת זכויות האדם היתה מנקודת המבט של המשפט המינהלי. השאלה היתה מהו היקף הסמכות של המפקד הצבאי שנכנס לנעליו של הריבון.
עד כמה שזכויות האדם הגבילו את היקף הסמכות, זו היתה נגזרת מסמכות השלטון. כך, למשל, במעצר מינהלי, השאלה היתה היקף הסמכות של המפקד הצבאי לפי סעיף זה או אחר, ופסק הדין נפתח בדיון על הסמכות המינהלית. זה היה הנרטיב השולט אז.
אט אט - ובמקרה שלי תוך לימוד חוזר של הסוגיות הללו, ומתוך הבנה טובה יותר של תפקיד המשפט הבינלאומי בדבר זכויות האדם והמשפט הבינלאומי ההומניטרי - חל שינוי בנקודת המבט: אם בתחילה התמקד הדיבור בסמכות המפקד הצבאי, יותר ויותר עבר מוקד השיחה לשאלות של זכויות האדם באזור.
שינוי זה מקביל במידת מה לשינוי שחל בישראל - המעבר משאלות של סמכות לשאלות של זכויות. שינוי זה במבנה המחשבתי על זכויות בישראל השפיע, כך נראה לי, על דרך מחשבתי, ועל פסיקתי בהקשר של השטחים התפוסים.
הנרטיב אינו עוד נרטיב של סמכות ותוצאתו, אלא הוא רחב יותר וכולל הן שאלות של סמכות והן שאלות של זכויות התושבים. וכאשר אני אומר תושבים, איני מתכוון רק לתושבים הערבים אלא גם לתושבים היהודים.
באחד מפסקי הדין ציינתי כי גם אם אלו הם מפירי חוק, הם אינם מחוץ לחוק (outlaws). זו הדרך בה בחרתי להגן על עמדתנו, ובכך להגיב על פסיקתו של בית הדין הבינלאומי בהאג.
כאשר חושבים על זכויות האדם בישראל יש כמובן לחשוב על זכויות האדם באזור התפוס. אתם יודעים טוב ממני מה קורה שם. הפתרון אינו בפסיקתו של בית המשפט העליון, ויש לקוות שהוא יימצא בהקדם האפשרי.
הבעיה האחרת היא זכויות האדם של המיעוט הערבי בישראל. איננו יכולים לדבר על זכויות האדם במדינה בלא לדבר עליהן. אני חושב כי אם תשאלו ישראלי אם הוא מצדד בשוויון לערבים, הוא ייאמר שכן, כמובן. ואם תשאלו אותו האם אתה בעד גירוש הערבים, הוא יגיד שכן, כמובן - והוא לא ירגיש שיש סתירה בין אמירות אלה.
אני מאמין שיש עוד הרבה הרבה מה לעשות בתחום זה. מצד אחד, ההכרה בכך שזוהי מדינה שערכיה יסודיים ודמוקרטים. אינני מוכן ואינני רוצה לוותר עליהם. אני מאמין בהם. בגללם באתי לכאן, ולא נשארתי בארצות הברית או במקום אחר. אני רואה במדינה מדינה שהיא בעלת ערכים יהודים ודמוקרטים. מצד שני אני מאמין שזוהי מדינת כל אזרחיה.
אני סבור שהערבים כאן, ככל אזרחים אחרים, זכאים לשוויון. באחד מפסקי הדין תיארתי זאת באומרי שליהודים יש מפתח מיוחד כדי להיכנס למדינה הזאת. זהו חוק השבות. אבל ברגע שאנו בבית, כאן במדינה, כולנו שווים.
יש עוד הרבה מה לעשות כדי להגיע לשוויון זה. עדיין לא בנינו כיאות את היחסים בין יהדותה של המדינה לבין העובדה שזו מדינת כל אזרחיה. יש הרבה מה לעשות, ואני מאמין שניתן לעשות זאת. אני אחד מאלה שלא רואים כאן סתירה מהותית, ואיני חושב ששני הדברים מוציאים אחד את השני.
אני חושב שאנו יכולים להשיג את השניים, והדרך לטפל בבעיית האוכלוסייה אינה בהטלת מגבלות מלאכותיות או בלתי דמוקרטיות, תוך הפרת זכויות האדם. במטרה לפתור את הבעיה עלינו למצוא את הדרכים הנכונות לעשות כן, למצוא את הדרכים הנכונות כדי לשמור על יהדותה של המדינה, את ערכיה היהודים והדמוקרטים, וכך שכל ערבי יוכל להרגיש במדינה כאזרח בעל זכויות מלאות.
שכן, אם לא נמצא את הדרך לחיות בשלום עם שכנינו ועם המיעוט הערבי בארץ הזאת, לא נמצא דרך לחיות בשלום עם עצמנו".
פרופ' ברק נשא את הנאום באירוע לכבוד פרופ' הרמן שוורץ במלאת 25 שנים למפעל המלגות לחינוך משפטי לזכויות אדם במכללת וושינגטון למשפטים שבאוניברסיטה האמריקנית, ובתמיכת הקרן החדשה לישראל.
"חוקה שתהא טובה יותר"
בנאום שנשא בשבוע שעבר דן פרופ' אהרן ברק במפעל חוקי היסוד ובצורך לכונן חוקה חדשה בישראל על מנת להמשיך בהתפתחות שחלה בתחום זכויות האדם במדינה. את עשרים וחמש השנים האחרונות לזכויות האדם בישראל חילק לשניים: התקופה הראשונה עמדה בסימן המגילה המפוארת של זכויות אדם הלכתיות שפתחו בתי המשפט בישראל (ובראשם בית המשפט העליון) מאז קום המדינה, אשר הכירו בחופש הביטוי, העיסוק, השוויון ושאר זכויות האדם. בתקופה זו, אמר פרופ' ברק, היוותה ההלכה הפסוקה את המקור העיקרי של זכויות האדם בישראל. בהיות מקורן של זכויות אלה בהלכה הפסוקה, בהתנגשותן עם חוק של הכנסת - יד החוק היתה על העליונה.
תקופה זו הסתיימה ב-1992 עם חקיקתם של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק. אז ניתן לחלק מזכויות האדם ההלכתיות מעמד חוקתי, והן מצויות עתה ברמה שמעל לחוק הרגיל. חוק הפוגע בהן הוא חוקתי רק אם הוא מקיים את הדרישות של חוקי היסוד. בהתנגשות בין חוקי היסוד לחוק רגיל שאינו מקיים את הוראות חוקי היסוד - יד הזכות על העליונה.
במסגרת המבנה החוקתי החדש הזה, עמד פרופ' ברק בנאומו על מספר שאלות. ראשית, הוא הדגיש את הצורך לפתח תיאוריה פרשנית ראויה לחוקה: אין מפרשים חוקה כפי שמפרשים חוק רגיל. שנית, הוא ציין כי לדעתו בקביעת היקפה של הזכות החוקתית יש להתחשב ברציונל המונח ביסודה ולא בשיקולים שהם חיצוניים לזכות; שלישית, הוא ציין כי עיקר הפסיקה של בית המשפט העליון עסקה בפרשנותה של הזכות לכבוד האדם, ממנה נגזרו חופש הביטוי והשוויון.
פרופ' ברק הדגיש כי יש מקום לפתח גם את הזכויות האחרות, ובעיקר את הזכות לחירות; רביעית, ברק ציין כי יש לפתח את רעיון האיזון - איזון בין האינטרס הציבורי לזכות הפרט (רעיון העומד גם במרכז ספרו החדש על המידתיות).
במסגרת זו ניתן לאמץ לדעתו את ההלכות השיפוטיות שפותחו לפני השינויים מ-1992, תוך התאמתן למבנה החוקתי החדש. חמישית, אף שהתפתחות זכויות האדם בישראל מרשימה - יש מקום לסיים את מפעל חוקי היסוד ולקבוע חוקה חדשה לישראל - חוקה שתהא טובה יותר מהחוקה הקיימת. מקור:https://rotter.net/news/newsdata.ph...
אפשרויות ניהול
אורן אדרי
18.08.0905:58
36. כך נקלע השופט לשעבר, דן כהן, לאחת מפרשות השחיתות הגדולובתגובה להודעה מספר 0
פורסם ב - 22:51 14/08/09
כך נקלע השופט לשעבר, דן כהן, לאחת מפרשות השחיתות הגדולות במדינה
מאת גידי וייץ
לשופט לשעבר דן כהן היה הכל בחיים: בית בסביון, קאדילק עם נהג פרטי, כרטיסים במחלקה ראשונה, וחברים באלפיון העליון. משפטן מבריק שלא ידע גבולות, והדהים את עמיתיו בבדיחות גסות ובלשון משתלחת. בקיץ 2005 נמלט לפרו בעיצומה של חקירת אחת מפרשות השחיתות הגדולות במדינה. דיוקנו של פרקליט הצמרת שרצה יותר מדי
תגיות: האלפיון העליון, דן כהן, שופט, שחיתות
עו'ד דן כהן. למחשב שלו בעבודה חיבר עכבר בצורת שדיים
בשנת 2005, בשעת ערב מוקדמת, הגיעה לווילה רחבת הידיים ברחוב האלון בסביון שורת אורחים נכבדת. הם חצו את הכניסה לבית הנאה, הביטו בעצי הזית ובצמח המטפס על הגג, ונקשו על הדלת הכבדה. המארח, עו"ד דן כהן, שופט בית המשפט המחוזי לשעבר ומעורכי הדין המסחריים הבולטים בישראל, קיבל אותם בפנים מאירות. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, פרופ' אוריאל רייכמן, יו"ר חברת החשמל לשעבר אלי לנדאו, העיתונאי דן מרגלית ובנות זוגם התיישבו סביב שולחן האוכל, השיקו כוסות יין, וגילגלו שיחה על ענייני משפט ואקטואליה, מוסיקה וקולנוע, החביבים על המארח.
שופטים ושרים, פוליטיקאים ובכירים בשירות הציבורי, נחשפו לאופיו הססגוני של כהן. ביניהם היו נשיא העליון לשעבר מאיר שמגר, השופטים יצחק זמיר, תיאודור אור ומיכל רובינשטיין, פרופ' איתמר רבינוביץ', אריאל שרון, אביגדור ליברמן ומפכ"לי המשטרה יהודה וילק ורפי פלד.
עו"ד כהן, מארח מקצועי ולבבי, היה לוקח את אורחיו לסיור באולם הקולנוע הפרטי, שם נהג לצפות בסרטי אימה, ולחדר המוסיקה עמוס הדיסקים שלו. כשצחי הנגבי כיהן כשר משפטים בממשלת נתניהו, הוא הוזמן לארוחת ערב אינטימית, עם פרופ' ברק ועו"ד אלי זהר. הנגבי סיפר לכהן שהוא מחפש כבר שנים אריה שביצעה זמרת המחאה ג'ון באאז בשם "Bachianas Brasileiras", שהתנגנה בבית אמו הלוחמת בשנות נעוריו. על המקום איתר עבורו כהן את השיר.
לפרקליט המבריק היו חברים קרובים בחלונות הגבוהים. "היו לו חושים טובים עם מי מבעלי השררה כדאי לו להיות בקשר", תיאר השבוע ח"כ ושר לשעבר. "הוא היה שייך לאלפיון העליון של החברה הישראלית", מוסיף חבר קרוב. איש מהם לא שיער בנפשו כי בקיץ 2005 יימלט כהן מהארץ לפרו, בעיצומה של חקירת משטרה על אחת מפרשות השחיתות הגדולות ביותר שהיו אי פעם בישראל.
עבירה שיש עמה כבוד
לדן כהן היו כל הנתונים להפוך לדמות מפתח במדינת ישראל. חברי נעורים ניבאו שיהפוך בבגרותו לנשיא אוניברסיטה, שופט בבית המשפט העליון או יועץ משפטי לממשלה. הוא זכור כנער ברוך כישרונות, מהיר תפיסה וחובב ספרים. חדי עין מביניהם זיהו כבר אז גם את קוצר רוחו, לשונו הבוטה, נטייתו להלך על חבל דק.
הוא נולד בתל אביב בחורף 42', בשיאה של מלחמת העולם השנייה, בן למשפחה מבוססת (אביו מאיר היה הבעלים של חברה לקירור) שהתגוררה ברחוב חיסין בתל אביב. כהן הצעיר למד בבית הספר העממי כרמל ואחר כך בבית הספר התיכון גאולה, שם בלט בפעילותו במועצת התלמידים וכאחד ממנהיגי שביתת התלמידים הארצית. "הוא היה על גבול הגאונות. חכם לאללה. למורים היה קשה להתמודד איתו", מספר חבר נעוריו ופעיל השמאל מייק לוין. "הוא לא היה צריך להשקיע בלימודים, הכל הלך לו קל, הוא ידע את כל ההיסטוריה של בית המלוכה הבריטי". "הוא לא היה על גבול הגאונות, הוא היה גאון", מתקן חבר ילדות אחר, משה שהם. "כמו שקספרוב ניצח את המחשב הכחול. זו הרמה שלו".
פעמים רבות הבריזו כהן וחבריו מהשיעורים והלכו להקרנות הבוקר בבתי הקולנוע "זמיר" ו"תמר", לא הרחק מבית הספר, או לשחק סנוקר או ביליארד. "הוא היה מניאק של קולנוע", מספר חבר. "אחד שידע מהי מידת התחתונים של לי ואן קליף.
"הוא לא היה נאה במיוחד, אבל היתה לו הצלחה רבה עם בנות המין השני", מספר החוקר הפרטי מאיר פלבסקי. "דני הוא בחור מרשים מאוד בכושר הרטורי שלו, באינטלקט שלו, בצורה שהשטן לא ברא. יש לו זיכרון מעולה וחוש הומור יוצא דופן. הוא היה מפסיק את הישיבות הכי חשובות כדי לספר בדיחות, בעיקר גסות מאוד".
לאחר שירות צבאי בתותחנים החל כהן ללמוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. היו אלו שנות ה-60 הסוערות של ירושלים המחולקת, עיר תוססת והומת סטודנטים, פעילים פוליטיים, אמנים בפוטנציה ומחפשי דרך. כהן השתלב בטבעיות. "הוא נחשב לעילוי של הפקולטה", משחזר הפנתר השחור עו"ד אבי ברדוגו, שלמד שנתיים מתחתיו. "כשהוא התמנה לשופט מחוזי, כולם אמרו שזה הדבר הטבעי ביותר". גם פרופ' רייכמן, חבר נוסף ללימודים, זוכר אותו כמי "שלמד פחות והצליח יותר. הוא בחור פיקח מאוד, יצירתי ומבריק בחשיבה המשפטית שלו. עם חוש הומור נדיר".
עם סיום הלימודים החליף כהן את פרופ' גבריאלה שלו, היום השגרירה באו"ם, כמתמחה של שופט בית המשפט העליון יואל זוסמן. בין יליד קרקוב חמור הסבר לצבר התל-אביבי הצעיר התפתחו יחסי אב ובן. "זוסמן חשב שעו"ד כהן הוא העילוי הכי גדול שנולד בארץ, אחריו כמובן", מעיר בהומור דק פרקליט צמרת ישראלי. לאחר ההתמחות החל כהן לעסוק בעריכת דין בשוק הפרטי ובשנת 78' הדהים זוסמן, אז כבר נשיא בית המשפט העליון, את הקהילה המשפטית, כשהחליט למנות את כהן לתפקיד שופט בית המשפט המחוזי הצעיר ביותר בתולדות המדינה.
זו היתה סנסציה של ממש, כפי שמשחזר מי שהיה אז אחד מחברי הוועדה למינוי שופטים: "זוסמן המנוח, משפטן מהולל, היה גם אדם תקיף. הצעתו עוררה תהיות. למנות אדם צעיר שעוד לא הוכיח את עצמו ישר למחוזי? ובכל זאת, זוסמן השיג רוב דחוק לאחר שעשה כל אשר לאל ידו כדי למנות אותו".
מזגו הסוער של כהן בא לידי ביטוי גם על כס השיפוט בבאר שבע. "הוא היה קצר רוח ומהיר לשון ותפיסה", נזכר פרקליט שהופיע מולו. "הוא היה נטול מזג שיפוטי", מוסיף שופט בכיר. "משפטן מבריק, אבל איש בוטה וגס רוח, תעלולן, מלא תחבולות כרימון". ב-81' הועמד כהן לדין משמעתי. לפי הגרסה הנפוצה, אמר כהן במהלך דיון: "שופטי בית המשפט העליון יכולים לנשק לי את התחת". בסופו של ההליך, בפני הנשיא בדימוס חיים כהן, לא ננקטה נגדו כל סנקציה. היו אלה נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי ושר המשפטים משה נסים שסירבו לעבור לסדר היום על דברי המטאור הצעיר. השניים הציעו להעביר אותו למחוזי בנצרת, מתוך הערכה כי הצעד הזה יגרום לפרישתו מכס השיפוט. וכך אכן היה. שלוש שנים בלבד לאחר הקידום המהיר, נגדעה הקריירה של השופט הצעיר, שרבים ניבאו כי יכבוש יום אחד כיסא בעליון.
"מי שהכיר אותו ידע שלא יסתפק במשרה של שופט מחוזי בבאר שבע", אומר ידיד קרוב. "הוא רצה להגיע רחוק יותר. פגשתי אותו אחרי הפרישה. הוא נראה עליז למדי. אז התגבשה אצלו ההכרה שבמקום להתקדם במעלה הסולם המשפטי הוא יעשה כסף".
לאחר הפרישה פתח כהן בתל אביב משרד עורכי דין מסחרי עם חברו, עו"ד יוסי ירושלמי ופרקליטים נוספים. כעבור שנתיים הוא כיכב במדורי הפלילים בנסיבות בלתי מחמיאות: הוא נעצר יחד עם ירושלמי בחשד להעלמת הכנסות. ידידו של כהן, עו"ד פנחס רובין, שייצג אותו בפרשה, סיים אותה בעסקת כופר. באוזני חבריו סיכם כהן את הפרשה בהומור אופייני. "עבירת מס היא עבירה שיש עמה כבוד", אמר.
בהמשך נפרדו דרכיהם של כהן וירושלמי, והשופט בדימוס פתח משרד חדש עם עמית מהמשרד הקודם, עו"ד מיכאל שפיגלמן, שעבד איתו 25 שנה. "הוא קרוב לי כאח", אמר השבוע שפיגלמן. "הוא אחד המשפטנים הכי מבריקים שהכרתי מעודי, איש עם כריזמה יוצאת דופן, איש מדהים".
בשנים הבאות ייצג כהן שורה של אנשי עסקים מובילים (מוטי זיסר, וראובן גרוס) בכירים במשטרה (אסף חפץ, יהודה וילק ויעקב רז), ראשי ערים שהסתבכו (יצחק רגר, מאיר ניצן) ומוסדות ציבור רבי עוצמה (בזק, עיריית תל אביב, החברה לתשתיות נפט). לעתים אימץ קו הגנה פרובוקטיווי: בשנות ה-80, כשייצג את חפץ, שהואשם משמעתית בהדלפה לעיתונות, הודיע כהן שהוא יוכיח שהמפכ"ל דאז אריה איבצן מאזין לקצינים בכירים. "הוא היה עורך דין לא שגרתי, נועז וחריף, שידע להפיק מהתיק פרסום רב", סיפר חפץ השבוע.
במרוצת השנים הרצה כהן במוסדות אקדמיים מובילים, ביניהם הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב ובית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת תל אביב. בזמנו הפנוי התמסר לאהבתו האמיתית, מוסיקה וקולנוע. במהלך הדיונים בבתי המשפט, היה מצטט משפטים וסצנות מסרטים, בזכות זיכרונו הפנומנלי. אחת הקולגות נזכרה השבוע איך הפרקליט חובב הוליווד, הודיע ברגע דרמטי לפני חקירה נגדית כי "עכשיו הגענו ל'קרב על או-קיי קוראל'", כמחווה למערבון הקלאסי מ-57' בכיכובם של קירק דאגלס וברט לנקסטר.
אלא שידיעותיו הנרחבות בתרבות ובהיסטוריה, כמו שפתו הציורית והקולחת, הופרעו לא אחת בביטויים בוטים ומתגססים. "הוא
למעלה: הבית בסביון. אולם קולנוע פרטי וספריית מוסיקה ענקית. למטה: רובע סאן איזידרו. רילוקיישן ליד האליטה הפרואנית
צילום: דן קינן יכול היה לומר באמצע פגישה משהו כמו: 'אנחנו צריכים לסיים. יש איזו רואת חשבון שרוצה לעשות לי טובה'", משחזר ידיד קרוב, ואחר מוסיף: "הוא סיפר בדיחות גסות באופן אובססיווי, קיצוני ומביך". רבים זוכרים שהוא נהג לקלל ולגדף, להעליב ולסנוט. חלק מחבריו ראו בכך ביטוי למשובת נעורים פרועה וחיננית. אחרים חשבו שכהן פשוט לא ידע להציב לעצמו גבולות. כהן לא הצניע דבר. למחשב שלו בעבודה חיבר עכבר בצורת שדיים.
לכהן היתה חולשה לחיים הטובים. "היתה לו אובססיה להיות עשיר", מספר אחד מידידיו, שנזכר בקאדילק המפוארת, בנהג הצמוד, בבית היפה בסביון, בנסיעות התכופות לחו"ל, במחלקות הראשונות ובמלונות הנוצצים. ניו יורק היתה היעד המועדף, אבל גם המזרח הצית את דמיונו של כהן, שביקר בווייטנאם, בורמה, הודו ותאילנד.
"הוא אהב להראות כמה כסף יש לו ונראה שהיה לו הרבה", מספר שר לשעבר. "היה לו שארם בלתי רגיל, שהזכיר את זה של אריאל שרון. כוחניות והומור התמזגו אצלו זה בזה, הוא נהיה סחבק שלך בארבע דקות".
ב-99' התמזג משרדו של דן כהן בזה של שני נסיכי משפט מיוחסים, יורם זמיר, בנו של השופט העליון יצחק זמיר, ואבנר ברק, בנו של נשיא העליון אהרן ברק. בין כהן לברק היו גם קשרי חיתון: בתו היחידה, אורנית, היתה נשואה לאבנר. כהן לא הסתיר את קשריו עם אדמו"ר המשפט. "הוא היה ניים דרופר", מעידה חברה קרובה ופרשן משפטי מוסיף: "הוא אהב להזכיר את הקרבה לברק, שהתייחס אליו כאדם משעשע וטיפוס אקסצנטרי". ברק נזהר מאוד שלא לערב עסקי משפחה בעניינים מקצועיים: ב-95' פסל את עצמו מלדון בעתירה, שאחד הצדדים שלה היה לקוח של כהן. כך נהג גם במקרים אחרים.
השקפת עולמו הפוליטית של כהן נעה בין הליכוד לישראל ביתנו. "הוא היה ימני מאוד", טוען מייק לוין, "אני מאוד לא אהבתי את זה". ב-91' מינה אותו שר האנרגיה פרופ' יובל נאמן (התחייה) לדירקטור בחברת החשמל. בהמשך פעלה לשכתו של ראש הממשלה יצחק רבין לחידוש המינוי. "הוא היה קשור ללובשי מדים", מספר שר לשעבר בממשלת רבין, "הוא ייצג רבים מהם, והיה חבר שלהם. אפילו אנשי משטרה ביקשו שיאריכו את הקדנציה שלו כדירקטור".
ב-96', כשהליכוד של נתניהו חזר לשלטון, האריך ידידו של כהן, שר התשתיות אריאל שרון, את הקדנציה שלו בשלישית. במשך עשור שלם כיהן כהן במשרה המבוקשת, שבצדה שכר נאה של עשרות-אלפי שקלים בשנה. הוא היה חבר בוועדות היוקרתיות וב-93' מונה ליו"ר ועדת הנכסים של החברה. כהן נחשב לאחד האנשים החזקים והמשפיעים בענק האנרגיה הלאומי. רבים מהמרואיינים לכתבה הגדירו אותו כאדם החזק ביותר בחברה, וציטטו דברים שאמר עליו היועץ המשפטי הוותיק, דוד יהב: "כהן יכול בקלות להעביר או למנוע כמעט כל החלטה שבה רוצה". כהן היה מעורב מאוד בעסקאות שסגרה החברה, הפעיל לחצים על דירקטורים מאחורי הקלעים והתגאה בקשריו במשק, ובמסדרונות הפוליטיים. חלקם התרשמו מכושר המנהיגות שלו ויכולותיו הרטוריות, וחששו מלשונו המשתלחת ומאופיו התקיף. כהן לא היה עוד דירקטור בחברת החשמל. הוא היה מעצמה של איש אחד, בעל השפעה דרמטית על ההנהלה ועל חברי הדירקטוריון. ואלו בדיוק התכונות שחיפש אורן אהרונסון.
מישהו גוזר קופון
כבר בפגישה הראשונה ביניהם בארבע עיניים, בחורף 2001, שלף עו"ד כהן את הסוללה מהטלפון הנייד שלו. לאהרונסון, נציג חברת סימנס הגרמנית בישראל, הרמז הזה הספיק. אהרונסון היה אז בעיצומו של קרב טיטאנים מול חברת ג'נרל אלקטריק האמריקאית, על מכרז להספקת טורבינות לגז בשווי 350 מיליון דולר. המכרז הזה פורסם בסוף שנות ה-90, ונמשך זמן רב. בחורף 2000, לאחר שנקבע שסימנס וג'נרל אלקטריק הן המתמודדות היחידות העומדות בתנאי הסף, נודע שהצעתה של סימנס זולה משמעותית מזו של החברה האמריקאית, אלא שחברת החשמל התמהמהה בהחלטה.
לאוזניו של אהרונסון התגנבו אז ידיעות על לחצים מדיניים שמפעילים האמריקאים על חברת החשמל כדי שג'נרל אלקטריק תזכה במכרז. הוא ידע שהשגריר האמריקאי, כמו גם עמיתו הגרמני, הטריחו את עצמם לפגישת שידול אצל יו"ר הדירקטוריון אלי לנדאו. לאהרונסון לא היה זמן. הוא חיפש איש עם מהלכים בחברה, שיוכל לסייע לו במאבק מול הענק המקושר מארצות הברית. כהן נראה כמועמד מושלם. בעיני הנהלת החברה, כמו גם בעיני הדירקטורים, הוא נחשב ל"זקן השבט, דירקטור בעל ההשפעה הדרמטית ביותר על מהלכים בחברה". מי שהמליץ לאהרונסון לפגוש את כהן היה סבו, ישראל ציגלר, סוכן ותיק של סימנס בישראל. בסוף שנות ה-80 הצטרף האב, אפרים אהרונסון, דוקטור לכימיה שעבד עשרות שנים במכון הביולוגי, לחברה המשפחתית, ובסוף שנות ה-90 החליטה חברת סימנס העולמית להקים עם המשפחה חברה משותפת בשם "סימנס ישראל". במכרז הטורבינות התמודד אהרונסון לראשונה במגרש של הגדולים. עד לפגישתו הראשונה עם כהן השקיעה סימנס ישראל מיליוני שקלים בהכנות למכרז. לאהרונסון לא נותרו זמן וכסף לבזבז.
בפגישות הבאות ביניהם, לאחר טקס הוצאת הסוללה מהנייד, סיפר אהרונסון לכהן בתמצית על גלגולי המכרז, על העיכוב בהכרזה על הזוכה ועל חששותיו כי הלחץ הפוליטי והמדיני יוביל לזכייתה של ג'נרל אלקטריק.
כהן מצדו התרברב בפני אהרונסון בניסיונו המשפטי, בהצלחתו כעורך דין מסחרי ובעיקר בקשריו הענפים בחברת החשמל. "הוא אמר לי שהוא מכיר את כולם, את הדירקטוריון, ההנהלה, פשוט את כולם", סיפר אהרונסון בהתרגשות לחבר.
"התרחש אז קרב ענקים על מאות מיליונים", מוסיף מקורב לאהרונסון. "היה ברור שכהן לא עובד בחינם. הוא הבין כבר אז שבפגישה החשאית הזאת יש משהו דפוק. פה החלה הפרשה המרעישה הזאת הידועה כפרשת החשדות לשוחד של סימנס".
הקשר בין עורך-הדין הוותיק והממולח לבין היזם הצעיר התהדק והשניים שוחחו תכופות בטלפון ונפגשו מעת לעת. כהן סיפר לאהרונסון איך הוא מתאמץ לזרז את ההכרעה, מה שהיה אמור להבטיח את ניצחונה של סימנס במכרז. הוא אמר לאהרונסון שהוא לוחץ על הנהלת החברה, מפעיל את קשרי הזהב שלו ומבקר בחריפות את העיכוב בדירקטוריון. אהרונסון מצדו התייעץ עם כהן לגבי האסטרטגיה הרצויה לסימנס, וכהן נידב לו מעצותיו: לנסח מכתב חריף שילחיץ את צמרת החברה ויגרום לה לזרז את קבלת ההחלטה. בפרוטוקולים של ישיבת הדירקטוריון מאותה עת ניכרת השתדלותו של כהן לזרז את הליכי המכרז. באחד מהם הוא ביקר את ההנהלה על כך שהמכרז מתנהל על מי מנוחות.
"הוא הביע חששות חריפים מאוד שנראו אז מוגזמים", שיחזרה השבוע אחת מחברות הדירקטוריון. "הוא אמר שאם לא נזדרז, נסתכן בכך שלא תהיה אספקת חשמל סדירה במדינה". בהזדמנות אחרת התריע המרצה למשפט אזרחי, כי הוא עלול לשאת באחריות אישית בשל העיכוב במכרז. לא פחות. "הוא היה ארסי וכריזמטי, בעל רטוריקה שמעורבים בה המון פאתוס והמון הומור שחור", מספר אחד הדירקטורים. "הוא ממש אמר לנו שאנחנו צפויים לתביעות על אחריותנו כדירקטורים אם לא נפעל לזרז את המכרז".
חלק מהדירקטורים חשו אי נוחות מרוחו התזזיתית של כהן, מתרחישי האימה שלו, מלשונו הבוטה. "אתה צריך להבין שדן כהן הוא אדם מתוחכם מאוד", אומר אחד מהם. "אנשים לקחו את הדברים שלו ברצינות רבה". בישיבות החברה ובמסדרונות רחשו שמועות שלכהן יש אינטרס אישי במכרז הטורבינות. "אני חושד שיש לו קשר כלשהו לסימנס", אמר אחד הדירקטורים לחבריו. "אין להתנהגות שלו הסבר אחר. מישהו כאן גוזר קופון".
חודשים ספורים לאחר שהכירו ביניהם בחדר הישיבות המרווח במשרדו של כהן, הישיר כהן מבט לעבר אהרונסון ושאל אותו, "תגיד, מה ייצא לי מכל זה?" על פי החשד, זו היתה דרכו להעלות בפני אהרונסון את הדרישה לקבלת שוחד עבור פעילותו הנמרצת. אהרונסון לא החוויר. הוא גם לא עזב את החדר בזעם. היזם הצעיר כמו ציפה לרמיזה הזאת. "אני אשלם לך בונוס אם סימנס תזכה במכרז", הבטיח אהרונסון. "שווי המכרז הוא 300 מיליון יורו", ציין כהן, "ואני רוצה לקבל ממך אחוז מגובה העסקה. שלושה מיליון יורו". "תן לי לבדוק", ביקש אהרונסון.
בימים שלאחר הפגישה הזאת גישש אהרונסון בצמרת סימנס ישראל, בראשה עמד גונתר וייס, מסימנס גרמניה. בשיחות האלו, כך על פי מקור המקורב לסימנס, לא הזכיר אהרונסון במפורש את כהן ואת תפקידו אלא ציין את קיומו של "צד ג'", שיכול לסייע מאוד לחברה לזכות במכרז.
לאחר שהשיג את הסכמת צמרת החברה בישראל נפגש אהרונסון עם כהן שוב, התווכח איתו על גובה הבונוס, כשבסוף סיכמו השניים כי כהן יקבל שליש אחוז מהעסקה, מיליון יורו. כהן סיפר לאהרונסון שהוא ממשיך לפעול למען סימנס במסדרונות חברת החשמל. באביב 2001 לחש לו שאפשר כבר לפתוח בקבוק שמפניה. "זהו, הם החליטו", הודיע לו חגיגית, "ההמלצה של ההנהלה בפני הדירקטוריון תהיה לבחור בסימנס כחברה הזוכה".
באביב 2001 פרש כהן מתפקידו בחברה. שבועות ספורים חלפו והתחזית שלו התממשה: ביולי 2001 התכנס דירקטוריון חברת החשמל והחליט לרכוש מסימנס שלוש טורבינות גז במחיר של 320 מיליון יורו. היו"ר לנדאו הצביע בעד, אבל תחת מחאה. לנדאו הסתייג מהקונוטציות של עסקת גז עם חברה גרמנית.
בנובמבר אושרה העסקה סופית. שמח ועולץ חזר אהרונסון למשרד עורכי הדין של עו"ד כהן וחגג עמו את הזכייה. לטענת מקורבים לנושא, בסיומה של הפגישה העביר לו עו"ד כהן פתק בכתב יד שבו צוינה שמה של חברה בשם "ולשדה", הרשומה במקלט המס באיי ג'רזי, עם פרטי חשבון בנק.
כהן, על פי החשד, ביקש לקבל את הכסף מחוץ לישראל. אהרונסון התלבט כיצד לנהוג והתייעץ עם צמרת סימנס ישראל, שם השיאו לו עצת זהב: לגייס אדם שלישי שישמש תחנה להעברת הכסף, ובכך יטשטש את הקשר בין סימנס לבין עו"ד כהן. מי שגויס לתפקיד היה גיסו של אהרונסון, שלמה דניאל, איש טקסטיל, בעל חברה הרשומה בהונג קונג, שהחזיק כמה חשבונות בנק זרים באירופה.
דניאל נועד עם בכיר בסימנס ישראל והשניים הסכימו על דרך העברת הכסף. לפני העסקה, ערכו אנשי סימנס העולמית בדיקת נאותות לחברה של דניאל, כדי לוודא שנפח הפעילות העסקית שלה מרשים דיו, כדי שלא יתעוררו חשדות לגבי אמיתותה של העסקה הסיבובית המורכבת. בסוף ההליך חתם דניאל עם סימנס על "הסכם ייעוץ עסקי", במסגרתו שכרה סימנס את שירותיה של החברה שלו, המנוסה לכאורה בתחום האנרגיה, עבור מתן שירותי ייעוץ להתקשרות עם חברת החשמל בעסקת רכישת טורבינות הגז. העובדה שדניאל עוסק בעיקר בטקסטיל לא הטרידה את אנשי הענק הגרמני. בשיחות ביניהם סוכם כי דניאל יזכה עבור שירותיו לאחוזים מהעמלה השמנה של כהן. בתחילת 2002 העבירה חברה בת זרה של סימנס לדניאל את מיליון היורו דרך כמה חשבונות זרים ומהם עבר הכסף לחברה הזרה שנמצאה בשליטתו של כהן.
אלא שחגיגת המזומנים הגדולה של פרקליט הצמרת לא הסתיימה בנקודה זו. חרף העובדה שבמחצית 2001 פרש כהן מדירקטוריון חברת החשמל, המשיכה סימנס על פי החשד להעביר לו מיליוני שקלים גם במהלך 2002 ו-2003. מדוע נזקקה סימנס בשלב הזה לשירותיו של עו"ד כהן? גורם בחברת החשמל מציין כי למרות פרישתו מהדירקטוריון, המשיך הפרקליט להיות בקשר עם צמרת החברה ועם היו"ר אלי לנדאו. כהן הוא זה שהנחה את מסיבת הפרידה מלנדאו במחצית 2004. ב-2002 נחתם חוזה נוסף בין סימנס לחברת החשמל על מתן שירותי אחזקה לטורבינות. סכום העסקה עמד על כ-80 מיליון יורו. גם במקרה הזה זכה כהן לעמלה שמנה: רבע מיליון יורו.
מחורף 2002 ועד לקיץ 2003 רכשה חברת החשמל עוד שתי טורבינות מסימנס. לחברת החשמל זה עלה יותר מ-200 מיליון יורו. בתמורה לשתדלנות עבור רכישת שתי הטורבינות והזכייה במכרז נוסף של הענק הגרמני (פרויקט רשת החשמל הגבוהה) קיבל כהן תשלום נוסף בסך יותר משני מיליון יורו, שהועברו אליו שוב באמצעות צד שלישי, דרך חברות זרות נוספות שהיו בשליטתו. כדי לא להרגיז את האמריקאים רכשה חברת החשמל בהמשך שתי טורבינות גז גם מג'נרל אלקטריק.
האמריקאים, אגב, לא עברו בשתיקה על שיטות הפעולה של הענק הגרמני המתחרה. בדצמבר 2008 הגישה הרשות לניירות הערך האמריקאית כתב אישום בוושינגטון נגד סימנס, שבו נחשף כי הגרמנים שילמו 1.4 מיליארד דולר כספי שוחד ברחבי העולם באותן דרכים עקלקלות שבהן הגיע הכסף לכהן, בעיקר במדינות מתפתחות, ביניהן: ונצואלה, ארגנטינה, בנגלדש ועיראק. מכתב האישום עולה כי בישראל לבדה שילמה סימנס שוחד בסכומים של כ-20 מיליון דולר בין השנים 2002 ו-2005, בין השאר באמצעות דניאל, גיסו של אהרונסון. במלים אחרות: ישנם עוד כמה ישראלים מלבד כהן שעל פי החשד נהנו מכספי השוחד של הענק הגרמני. בסופו של דבר הגיעה סימנס להסדר עם האמריקאים, שלפיו היא תשלם לרשויות בארצות הברית ובגרמניה קנס של למעלה ממיליארד דולר. לפני כמה חודשים, בצעד מפתיע, הגישה סימנס ישראל במחוזי בתל אביב תביעה נגד אהרונסון ונגד גיסו דניאל, שבה הם נדרשים להחזיר לה את סכומי העתק ששולמו על פי החשד כשוחד.
"אורן נפל מתמימות, הוא חשב שסימנס העולמית תיתן לו את הגב", מספרת מקורבת לאהרונסון. "הוא בחור נעים שרצה להצליח. הוא חי בידיעה שכך העסק עובד והיום הוא מוצא את עצמו נאבק בכמה חזיתות. חייו התהפכו מאז שהפרשה הזאת התחילה". כתב הגנה מטעמם של אהרונסון ודניאל טרם הוגש.
שפל חדש
בשלהי 2003 הפליג איש העסקים עזרא הראל ביאכטה שלו במימי האיים הקריביים. כמה חודשים לפני כן הוא נעצר על ידי הרשות לניירות ערך בחשד לביצוע עבירות על פי חוק ניירות הערך. השיט הזה היה פסק זמן מבורך מבחינתו, אלא שבמהלכו חש ברע והתמוטט. הוא מת במקום כתוצאה מדום לב.
הראל עשה את הונו כשהקים רשת מוסכים משגשגת בשנות ה-70 בארצות הברית. מאוחר יותר הוא הפך לאיל הון, ששלט בחברות מלונאות, נדל"ן תיירות ותקשורת. יצא לו שם של סוחר ממולח בעל נחירי זהב שמזהה עסקאות סיבוביות רווחיות במיוחד. אחת המוצלחות שבהן היתה עסקת הנדל"ן שרקם עם חברת החשמל.
מצפון לתחנת הכוח של חברת החשמל באשדוד משתרעים 375 דונם שנרכשו על ידי חברת החשמל לפני כעשור בסכום עצום של 62.5 מיליון דולר, ועד היום לא נוצלו לייעודם. התומך הנלהב ביותר שעשה את העסקה הזאת היה עו"ד כהן, שהזהיר פעם אחר פעם את צמרת החברה ואת חברי הדירקטוריון כי אם הקרקע לא תירכש, תסכן מדינת ישראל את אספקת החשמל הסדירה שלה.
ב-93' החזיקה בשטח חברת טקסטיל בורסאית בשם תעשיות רוגוזין. בעלי השליטה בחברה פתחו אז במשא ומתן עם חברת החשמל, במסגרתו הציעה רוגוזין למכור את השטח ב-18 מיליון דולר. עו"ד כהן שימש אז באחד התפקידים הבכירים בחברה: יו"ר ועדת הנכסים. בכוחה של ועדה זו לאשר את העסקאות הכספיות הגדולות שבהן מעורבת חברת החשמל בעיקר בתחום הנדל"ן. כהן אישר לנהל משא ומתן עם רוגוזין אלא שכעבור שבועות ספורים, בסמיכות זמנים מעוררת עניין, התרחשה טלטלה בחברת הטקסטיל המקרטעת כשאיש העסקים הראל השתלט עליה.
מיד אחרי שרכש את החברה החליט הראל להשהות את המשך המשא ומתן עם חברת החשמל בשנתיים ובשנת 95' חידש אותו עם תג מחיר חדש: 100 מיליון דולר. לאחר שהראל הוריד את הצעתו ל-75 מיליון דולר נפתח המשא ומתן הרשמי עם חברת החשמל.
את הראל הכיר כהן זה כעשור כעורך-דין שטיפל בענייניו וכידיד קרוב. במארס 95' התחדשו המגעים בין רוגוזין לחברת החשמל בעידודו הנמרץ של כהן ולשביעות רצונה של הנהלת החברה, שלטשה עיניים לקרקע עוד בעבר.
בשיחותיו עם אנשי ההנהלה וחברי הדירקטוריון פירט כהן את היתרונות הלאומיים העצומים הגלומים במימושה של העסקה. לשיטתו, תאפשר רכישת הקרקעות הקמת תחנות כוח פחמיות שיסייעו להגדיל באופן דרמטי את יכולת הייצור של חברת החשמל.
בעסקה הזאת, כפי שהתברר אחר כך, היו גלומים גם סיכונים גדולים, וכמה מהדירקטורים נרתעו מהמחיר הגבוה והעלו תהיות וספקות לגבי כדאיותה. מתח רב נגלה בישיבות הדירקטוריון, שנקרע לשני מחנות. בראש התומכים בעסקה עמד עו"ד כהן: הוא הזמין כמה מתנגדים לשיחות אישיות והסביר להם כמה חשוב לרכוש את הקרקעות. את התלהבותו העזה מהעסקה הביע גם בישיבות הדירקטוריון. "היו בהחלט אמירות קודרות מצדה של ההנהלה ומצדו של דן כהן כיו"ר ועדת הנכסים, על כך שחברת החשמל תאבד את כושר הייצור העתידי שלה אם היא לא תרכוש את הקרקע", שיחזר השבוע הדירקטור דורון אלחנני.
"הוא היה טיפוס מאוד כריזמטי", מתאר אלחנני. "הסיניוריטי שלו בחברה והקרבה לשועי השלטון היו מסימני ההיכר הבולטים שלו. אין ספק שהוא היה הדירקטור עם רמת ההשפעה הכי גבוהה בחברה, והרבה התייעצויות אינטימיות עם ההנהלה כללו אותו. האווירה הכללית סביב המכרזים בחברת החשמל היתה תופעה חריגה ביותר: היתה לי הרגשה שהיו מכרזים שלהרבה דירקטורים היו בהם אינטרסים, בין אם 'ישירים' ובין אם בבחינת שלח לחמך. היו אמנם צדיקים בסדום הזאת, אבל הטון הוכתב על ידי הדירקטורים המעורבים".
בישיבת דירקטוריון דרמטית בקיץ 95', תמך כהן בלהט ברכישת הקרקעות במחיר אסטרונומי של 75 מיליון דולר (הערכת השמאים עמדה על 50-60 מיליון דולר). "התפתח דיון מתוח מאוד בדירקטוריון וכשהוחלט לדחות את ההצעה, הישיבה הופסקה בגלל הוויכוח הלוהט שפרץ בדירקטוריון, שזה דבר נדיר", שיחזר השבוע אחד החברים.
אבל חרף מאמציו העילאיים של כהן להביא לאישור העסקה במחיר מופקע, דחה הדירקטוריון את העסקה. הכלכלן אהוד אליאב היה מהמתנגדים. "חשבתי שהמחיר גבוה מאוד וחשוב מכך, לא חשבתי שיש צורך אמיתי בקרקע", הוא אמר השבוע. "כהן אמר לי שאני מסכן את אספקת החשמל הסדירה לישראל ואילו אני הצעתי להם לבחון בכלל עתודת קרקע אחרת, זו הנמצאת בין אשדוד לאשקלון".
ההתנגדות של אליאב קוממה את כהן, שלמרבה האירוניה שלח אליו פתק במהלך אחת הישיבות, ושאל אותו אם נכון שהוא מתנגד לעסקה בשל סכסוך אישי עם עזרא הראל. "הפתק הזה גרם לי לחשוד כי יש קשר בלתי אמצעי בין כהן לבין אנשי רוגוזין. האמת היא שלא היה לי כל סכסוך עם הראל. מספר שנים לפני כן הייתי אמור לשמש כדירקטור מטעם הציבור בחברה שלא קמה, שבה היו להראל מניות".
בישיבה מאוחרת יותר רמז אליאב כי מופעלים עליו לחצים בשל עמדתו וכי דירקטוריון חברת החשמל הגיע ל"שפל חדש". "אין לי ספק שכהן תמך בעסקה וביקש לקדם אותה. בשלב מסוים למשל הוא הודיע כי אם לא נממש את העסקה הראל ימכור אותה לקונה אחר", הוא מספר. חברת דירקטוריון נוספת שנעמדה על רגליה האחוריות היתה עדה רבון. חשדותיה כלפי כהן היו כה חריפים, עד שהחליטה לערב את צמרת המשטרה בעסקת הענק ובמאמציו הבלתי-נלאים של כהן לקידומה. פנייתה נפלה על אוזניים ערלות. "חשדתי בזמן אמת שהוא גוזר קופון מהעסקה הזאת. הוא לחץ מאוד לממש אותה. התנהג כמנצח התזמורת", סיפרה רבון ל"הארץ". "הוא טען שחברת החשמל חייבת לרכוש את הקרקע אחרת אספקת החשמל תיפגע. הוא היה הדמות הכי חזקה בחברת החשמל, בעל השפעה אדירה על ההנהלה ובעיקר לדעתי על המנכ"ל רפי פלד. אמרתי פעם לכהן שהוא שטן מבריק. מבריק כי הוא איש בעל ידע עצום, טיעונים סדורים וניסיון משפטי רב".
באחד משלבי המאבק סביב רכישת הקרקעות, הזמין כהן את רבון לארוחת צהריים בניסיון לשכנע אותה לתמוך בעסקה. "אכלנו קבב, והוא שטח בפני את הפילוסופיה שלו. הוא אמר שהדבר שהכי מעניין אותו הם תענוגות החיים: כסף ונשים. הוא אמר לי: 'לא נשאר לי הרבה זמן לחיות, אני סובל מלחץ דם גבוה ולכן מה שאני רוצה הוא ליהנות'".
אלא שרבון לא השתכנעה מטיעוניו של כהן. לאחר שכהן והמנכ"ל פלד חשדו שהיא זו שמזינה את העיתונות בפרטים הבעייתיים של העסקה, הם דרשו שחברי הדירקטוריון ייבדקו במכונת אמת.
לדברי רבון, גם יו"ר ועד העובדים המיתולוגי של חברת החשמל, יורם אוברקוביץ' המנוח, הצטרף למאמצי השידול. רבון טענה כי אוברקוביץ' הציע שאם תסיר את התנגדותה למימוש העסקה, הוא יסייע לה בהתמודדות בפריימריז של מפלגת העבודה.
בסופו של דבר אושרה העסקה בדירקטוריון בשלהי 95', לאחר שהמחיר הורד ל-62.5 מיליון דולר. עם התומכים נמנו אליאב, שהסיר את התנגדותו לאחר הורדת המחיר, ופרופ' גבריאלה שלו, ידידתו של עו"ד כהן ומי שלמדה איתו בבית הספר היסודי.
לפרוטוקול אמר אז כהן בפאתוס: "כשמתייחסים לעסקה בסדר גודל כזה יש להתייחס אליה תוך ראיית העיקר ולא הטפל, קרי ראיית העסקה במבט ארוך טווח ולא בדיקה ב'ציפורני רגליה של העסקה'". העיתונות הכלכלית פיזרה מחמאות על הראל שסגר את הסיבוב על אדמות רוגוזין ברווח של 140 מיליון שקל.
המנכ"ל פלד היה שותף להתלהבות של כהן מהעסקה. זמן קצר לפני פרישתו של פלד מתפקידו כמנכ"ל חברת החשמל, יזם כהן פגישה בינו ובין עזרא הראל, שבה הציע לו האחרון להשתלב באחת מחברותיו. פלד לא נענה להצעה (לאחר שפרש מחברת החשמל, רכש פלד יחד עם אנשי עסקים נוספים קבוצת חברות בורסאיות בשם "קרן פלד". הקבוצה קרסה ב-2002, והשאירה אחריה חובות של מיליונים. ביולי 2003 הוגש נגד פלד ואחרים כתב אישום המייחס להם עבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד. משפטו עדיין מתנהל).
על פי החשד, התמורה על פעילותו הנמרצת של כהן עבור הראל לא איחרה להגיע. בתחילת 96' הועברו לחברת "ולשדה" הרשומה באיי ג'רזי מניות של חברה זרה, שעל פי החשד היתה בשליטת הראל, בשווי של כשני מיליון דולר. החברה הזרה היתה הבעלים של קרקע בנצרת עלית, שעליה נועד לקום לכבוד שנת המילניום מלון עם נוף עוצר נשימה על נצרת הערבית. הראל תיכנן להקים את המלון לקראת בואם של מאות-אלפי צליינים לקראת סוף שנת האלף. בהעברת המניות של החברה הזרה שנשלטה על ידי "ולשדה" הפך עו"ד כהן לשותף סמוי בקרקע. ערך הקרקע צנח, המלון לא נבנה.
שלוש שנים חלפו ובחורף 99' הכנסותיה של חברת "ולשדה" תפחו שוב, מ-800 אלף דולר שהועברו אליה שוב מחברה בשליטתו של הראל בשם רוגוזין אינטרנשיונל. עבור אילו שירותים זרמו מאות-אלפי דולרים מהראל לחברה הזרה בשליטתו של כהן? חודשים לאחר העברת הכסף נחתם הסכם בין "ולשדה" לרוגוזין שלפיו "ולשדה" תספק שירותי ייעוץ לרוגוזין בעסקה לרכישת מפעל טקסטיל בצפון קרוליינה שבארצות הברית. "ולשדה" אוזכרה במסמך כמומחית לטקסטיל. חלק מחבריו של כהן שנשאלו השבוע אם לאיש היתה איזושהי מומחיות מיוחדת בתחום, ייחסו את העניין לחוש ההומור המוצלח שלו. חוקרי הרשות לניירות ערך חושדים כעת כי מדובר בעסקה פיקטיווית שנועדה להכשיר את העברת מיליוני השקלים לחשבונו של כהן.
כשחוקרי הרשות הציגו בפני הדירקטורים של חברת החשמל את החשד כי מיליוני שקלים זרמו מהראל לכיסיו של כהן, הגיבו חלקם בתדהמה. "הדופק שלי עלה", שיחזר אחד מהם השבוע. רבון, לעומתם, לא הופתעה. "חשדתי תמיד שהוא גזר קופון שמן מהעסקה הזאת", אמרה.
לא ברח, נשאר
במאי 2003 הוזמן עו"ד כהן לראשונה כדי למסור עדות ברשות לניירות ערך. בשלב הזה התנהלה החקירה רק נגד הראל, בחשד לאי סדרים ברשת החברות שלו. כהן שימש אז דירקטוריון בחברה של הראל, שניהלה את נמל רוסטוק, במזרח גרמניה. הוא לא העריך אז שהחקירה נגד הראל תביא גם לתפנית חדה בחייו.
בחורף 2003 זומן כהן בשנית למחלקת החקירות ברשות, בראשותה של עתליה ארד הנמרצת, הפעם לחקירה באזהרה בחשד להפרת אמונים וקבלת דבר במרמה. כהן סירב להגיב לחשדות שהשמיעו בפניו החוקרים, ושמר על זכות השתיקה. כשאהרונסון חזר לארץ בשלהי 2003 מהשתלמות בסימנס הולנד, הזהיר אותו כהן: "מאזינים לי לטלפון".
בחודשים שאחרי המשיך לכאורה בשגרת חייו. לחבריו סיפר שהוא מהרהר בפרישה מהמשרד, לצורך חופשה ארוכה בחו"ל. ב-2005 השתתף באירוע בשרון לכבוד מינויה של ידידתו בלהה גלאור לנשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה. כל הצמרת המשפטית היתה באירוע הזה, וכהן סיפר שהוא מתכוון לנסוע בקרוב לכמה חודשים לניו יורק, כדי ללמוד מוסיקה בבית הספר היוקרתי ג'וליארד.
בקיץ 2005 חגג נשיא העליון לשעבר מאיר שמגר יום הולדת 80 בחוג חברים קרוב בקפריסין. גם כהן היה בין המוזמנים. במהלך החגיגות, התקשרו חוקרי הרשות אל משרדו של כהן וביקשו לזמן אותו לחקירה. מצב רוחו נעכר, ועם שובו התייצב במשרדי מחלקת החקירות, הפעם כדי לשמוע שהוא חשוד בקבלת שוחד. לחברים סיפר שזו היתה חקירה קשה וטעונה שארכה שעות ארוכות ועסקה ברובה בחשדות הכבדים סביב עסקת רוגוזין. כהן סירב לשתף פעולה - גם הפעם שמר על זכות השתיקה. בשלב הזה עדיין לא הספיקו החוקרים לעמת אותו עם החשדות לקבלת שוחד מסימנס בפרשת הטורבינות.
כעבור שלושה ימים הגיע כהן לנמל התעופה בן גוריון, הציג את דרכונו בפני שוטרי משטרת הגבולות ועזב את הארץ. מאז לא שב. מישהו ברשויות אכיפת החוק נרדם בשמירה. "הוא לא ברח", מתעקש אחד מחבריו. "ברשות הבינו מתישהו שהם פישלו ואז התחילו להדליף עליו מידע לעיתונות. הם התחילו את מחול השדים. כשהוא ראה את זה הוא החליט לא לחזור".
ברח או שכח לחזור, מקיץ 2005 ועד היום חי כהן בפרו. הבחירה ברפובליקה הדרום-אמריקאית אינה מקרית - לישראל אין הסכם הסגרה עם פרו, ומשפטן ידען ככהן ודאי ידע זאת היטב לפני שהחליט להשתקע במדינה. בשנות עבודתו ייצג כהן מספר יהודים ממוצא פרואני, ולמד רבות על הקהילה המקומית. "זה נורא פשוט, יש לו חברים בפרו", מספר אחד מחבריו של כהן. "זו ארץ נוחה. הוא הרגיש בה הכי נוח".
אחד מידידיו של כהן בפרו הוא איש העסקים המקומי ברוך איבצ'ר, שלמד עמו באוניברסיטה העברית: "הוא בא אלי לעתים רחוקות למשרד לשתות קפה. אני לא חוקר אותו למה הוא כאן, וזה לא מעניין אותי. שמחתי נורא לפגוש חבר ותיק".
כהן מתגורר בדירת שלושה חדרים המשקיפה על מגרשי גולף מוריקים בסאן איזידרו, הרובע של האליטה הפרואנית בלימה הבירה. הוא מעביר את זמנו בקריאת ספרים, צפייה בסרטים, האזנה למוסיקה, לימודים באוניברסיטה וגלישה כמעט כפייתית באינטרנט. "הוא מת לחזור לארץ", מספר חברו מייק לוין, שמשוחח איתו מעת לעת. "דע לך שאנשים אוהבים אותו". "בשיחה מפרו הוא אמר לי שהוא מתגעגע מאוד", אומר פרופ' רייכמן. "דן הוא חבר טוב לחבריו". "הוא לומד ספרדית", מספר חבר נעורים. "אני מבטיח לך שהוא יידע את השפה כמו סרוונטס, מחבר 'דון קישוט'. ברצינות". "כואב הלב לשמוע אותו", מספר חבר אחר, שמשוחח איתו מעת לעת, "בעיקר הכמיהה למשפחה, לנכדים ולחברים".
כשהתבשר לפני שבועות ספורים כי לקוחו וידידו הטוב מלך החניונים ראובן גרוס, שהואשם על ידי המדינה במתן שוחד, מת ממחלה, התקשר כהן מפרו לבית משפחת גרוס והתייפח. "צילצלתי אליו ללימה", מספר עורך דין בכיר, "הוא אמר לי בחצי חיוך שחרא לו ושהתביעה בישראל רוצה שהוא יישב בבית סוהר ושהוא לא ייתן להם את זה בחיים". חברים קרובים יותר של כהן מעריכים שכהן היה מוכן לרצות עונש מאסר קצר ובכך לסיים את הפרשה. לפרקליט מוביל סיפר כהן כי מצב בריאותו הידרדר.
שותפו וחברו הקרוב עו"ד מיקי שפיגלמן, שביקר אותו בפרו, מבין ללבו של כהן: "אם אתה היית בחו"ל והיית קורא בעיתונים מה עשו לעו"ד ישראל פרי, שלהשקפתי לא עבר כל עבירה, אתה היית חוזר?"
בשנה שעברה התקיימו מגעים בין עורכי דינו של כהן אלי זהר, יהודה ויינשטיין ואיתן מעוז, לבין הפרקליטות, שבהם נדונה האפשרות לעסקת טיעון. הצדדים לא הגיעו להסכמה. "לאורך כל הזמן נעשו מאמצים להשיב אותו, תחילה בדיונים עם הרשות לניירות ערך ואחר כך עם פרקליט המדינה", אומר גורם המתמצה בפרשה, "זה לא נגמר, כי שני הצדדים לא הגיעו לקונסנזוס לאיזו עסקת טיעון ניתן להגיע. דן רוצה שבעסקה הזאת יהיו הדברים הכי טריוויאליים. אם הוא חוזר ארצה, הוא רוצה לחזור לחברה הישראלית. הוא לא חדל מלשאוף לחזור ולגמור את העניין בצורה מכובדת יחסית לנסיבות".
האם זה אפשרי, מייחסים לו עבירות צווארון לבן חמורות ביותר?
"זו עמדת המדינה. עניינית אני לא בטוח שיש להם יכולת להראות שהיתה סטיית תקן בהתנהגותו. יהיה קשה להם להוכיח שהיו התרחשויות שמשלימות את עבירת השוחד. הוא טוען שהוא היה לוביסט של סימנס".
למה הוא לא מוכן לחזור ולהיחקר שוב ולעמוד למשפט אם זה יידרש?
"עכשיו הוא רחוק מהעין, רחוק מהלב. אם הוא יחזור לארץ, הוא יהפוך למושא לתקשורת. אז בשביל מה לו לבוא?"
יכול להיות שהוא יסיים שם את חייו?
"זה יהיה עצוב מאוד, אבל זה יכול להיות. הוא צריך לשקול בין שתי אפשרויות: בדידות או השפלה. מה שנותר לרשויות בישראל לעשות הוא לבקש את חסדיה של פרו ולהגיש בקשת הסגרה רשמית, חרף העובדה שאין הסכם בין המדינות. ישנה אפשרות שתושג הסכמה בין התביעה בישראל לבין באי כוחו של כהן שתאפשר את חזרתו".
וישנה אפשרות שכהן ימשיך לחיות לחופי האוקיינוס השקט בסאן איזידרו, בין בתי המידות של השגרירויות הזרות, בתי הקפה של האמנים והפארקים רחבי הידיים. סיפור חייו נראה עד כה כמו תסריט מוצלח לסרט טוב, שאם כהן לא היה הדמות הראשית בו, הוא בוודאי היה צופה בו בהנאה באולם הקולנוע הביתי בסביון.
תגובות
עורכי-דינו של דן כהן, אלי זהר, יהודה ויינשטיין ואיתן מעוז, סירבו להגיב בשמו לדברים המיוחסים לו בכתבה.
עורכי הדין רובי בכר וז'ק חן מסרו בשמו של אורן אהרונסון כי תביעתה של חברת סימנס העולמית מופרכת מיסודה. מעבר לכך, משום שהפרשה טרם הסתיימה, אהרונסון מנוע מלהגיב לכתבה.
עו"ד יצחק יערי המייצג את שלמה דניאל מסר בתגובה כי מרשו מנוע מלהתייחס לנאמר בכתבה והוסיף גם הוא שכל טענותיה של סימנס בכתב התביעה מופרכות לחלוטין.
מחברת החשמל נמסר: "השטח שנמצא ליד אשדוד נרכש כעתודת פיתוח אסטרטגית לפיתוח תחנות כוח ולהרחבת משק האנרגיה, וככזה הוא משמש היום. עד מימוש הקרקעות, בהתאם לתוכניות הפיתוח של חברת החשמל - משמש השטח לאחסנה פתוחה ולהתארגנות להקמת יחידות ייצור נוספות במרחב. כיום מכינה החברה תוכניות הנדסיות-תפעוליות לפיתוח המתחם, כתשתית תכנונית/הנדסית לעתיד. כאמור, מדובר בשטח חשוב וחיוני ביותר להמשך פעילותו התקינה והאמינה של משק החשמל".
סימנס, רפי פלד, משה נסים והרשות לניירות ערך סירבו להגיב לדברים. *
37. עוד מקרה שאהרון ברק מעל בתפקידו בבית המשפט העליוןבתגובה להודעה מספר 0
השופטת אלשיך הסתירה את קשריה האישיים עם עו"ד אלי זהר מ"אסם"
1. מנהל המבקשות בדק את דברי המקור והתברר כי בנקודה זו אכן ראיון שהעניק עו"ד אלי זהר לאחרונה לאביבה לורי מעיתון "הארץ" (פורסם ביום 28.7.2004) מאשש את מה שאלשיך עצמה הכחישה, אבל היה מנוגד למציאות: שהיא ועו"ד אלי זהר חברים קרובים.
2. וכך מעיד עו"ד זהר בכתבה בהארץ, המצורפת בזאת כנספח א' לבקשה זו ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה:
"מעיד על כך עו"ד אלי זהר, שהוא גם חבר קרוב: "מאז שהיא התחתנה עם ידידי יוסי אלשיך, אנחנו כל השנים בקשר ידידותי, הם מבאי ביתינו ואנחנו מבאי ביתם, אבל היא לא מינתה אותי לעולם. זה ההפסד שלי. אולי היא חושבת שזה יהיה יותר נאות אם היא לא תמנה אותי. עובדה". (ההדגשה בקו - של הח"מ).
3. בתיק פרוק 595/97 המרצה 3178/97 ביקשה המבקשת מס' 1 כאן, ניצולת הקרטל בע"מ, את פסילתה של השופטת אלשיך מלשבת בדין נוכח קשריה עם עו"ד אלי זהר דירקטור ב"אסם". המרצה 3178/97 מצורפת בזאת כנספח ב' לבקשה זו ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה.
4. בהחלטתה בבקשת הפסלות בהמרצה 3178/97 דנן הסתירה השופטת אלשיך את קשריה האמיתיים האישיים הישירים עם עו"ד אלי זהר הדירקטור מ"אסם", יריבתה המרה של "פיקנטי".
5. השופטת אלשיך טענה בהחלטתה בהמרצה הנ"ל מיום 30.10.1997 בעמ' 43 מול השורה 19 כי:
"עו"ד אליהו זוהר ובעלי אמנם ידידים. מתוך הבקשה וממנה בלבד, למדתי, לראשונה שעו"ד זוהר יושב בדירקטוריון חב' אסם השקעות. אינני מוצאת בעובדה זו אתחלתא כדי שבית המשפט יפסול את עצמו". (ההדגשה בקו – של הח"מ).
6. קביעתה זו של השופטת אלשיך לגבי קשריה עם עו"ד אלי זהר היה בה גילוי של חצי אמת בלבד, ואי שיקוף של האמת העובדתית המלאה אשר בה מחוייב כל שופט הגון.
7. כעולה מהכתבה בעיתון "הארץ", אשר בה חשף עו"ד זהר את האמת אודות יחסיו עם השופטת ורדה אלשיך – אין עו"ד זהר חבר של בעלה של השופטת בלבד אלא חבר קרוב של השופטת עצמה, המתארח בביתה ומארח אותה בביתו. ולהבדל זה משמעות אדירה מבחינת מבחן החשש הממשי למשוא פנים המונע משופט לשבת בדין.
8. יתר על כן, מאותה הכתבה בדיוק עולה, כי השופטת אלשיך לא נישאה רק לאחרונה ליוסי אלשיך, אלא כבר לפני 24 שנה. מכאן עולה כי חבריו של יוסי אלשיך, אלי זהר בתוכם, הפכו להיות חבריה של השופטת ורדה אלשיך כבר לפני כחצי יובל שנים.
9. זאת ועוד, מהכתבה הנ"ל מעיתון "הארץ" עולה עוד, כי ההיכרות בין אלי זהר לשופטת אלשיך משתרעת עוד מימי נעוריה, כאשר היה מדריך שלה בצופים.
10. בהחלטתה האמורה, המגלה טפח ומכסה טפחיים, התעלמה השופטת אלשיך מגילוי העובדות המאוד רלוונטיות הנ"ל, ופגעה בכך באמינות החוק, מוסדותיו ונציגיו בעיני הציבור, תוך הטעיית פיקנטי והציבור הזכאי כי שופטו ידווחו לו עם מי מבעלי הדין ופרקליטיהם הם עומדים בקשר כלשהו.
11. גורם נוסף שהוטעה במעשיה ובמחדליה של השופטת אלשיך היה לא אחר מאשר כב' נשיא בית-המשפט העליון אהרון ברק. מובן שאין לצפות כי נשיא בית-המשפט העליון יבלוש אחר שופטי ישראל ויתחקה אחר מעשיהם וקשריהם. אין זה יאה ואין זה לכבוד מערכת המשפט. אשר על כן, ראוי וסביר כי גרסתו של שופט לגבי מהות קשריו עם בעל דין בקשור לתיק אשר נדון בפניו תהיה מלאה, כוללת ומדויקת, מבלי שיצטרך להישאל שאלות נוספות בידי בית-המשפט שלערעור הדן בבקשות פסלות.
12. באין גרסה מדויקת ואמינה מפי השופטת אלשיך לגבי טיב קשריה עם עו"ד זהר, הייתה מונחת בפני כב' הנשיא ברק רק חצי האמת, והוא החליט לפיה (בסיפא לס' 12 להחלטת השופט ברק בע"א 3700/99 המצורפת בזאת כנספח ג' להחלטה זו ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה) כי:
"אכן, עצם ההיכרות – של בן זוגה של כב' השופטת – עם דירקטור בחברה – אינו מבסס במקרה שפני חשש ממשי למשוא פנים, המצדיק פסילתה של כב' השופטת מלישב בדין. על כן, דין הערעור להידחות". (ההדגשה בקו – של הח"מ).
13. פרופ' ברק סבר עוד בהחלטתו כי תפקידם של עו"ד זהר ועו"ד הייק, חבריה של משפחת אלשיך, בדירקטוריון אסם הנם "פורמאלי" בלבד (הרישא לס' 12 להחלטתו הנ"ל). לח"מ לא היה מוכר באותה העת מוסד "הדירקטור הפורמאלי" בחברה.
14. וכך, בחסות הערפל בדבר טיב יחסיה המדויקים עם עו"ד אלי זהר שכונה על ידה בהחלטתה בריחוק-מה "אליהו" (בניגוד לשמו הידוע בפי כל ובניגוד לדרך שבה היא מכנה אותו בפגישותיהם המשותפות), המשיכה השופטת אלשיך לקבל מידע בדרכים חוץ-שיפוטיות מקבוצת "אסם", אשר בה מכהן חברה, אלי זהר, כדירקטור.
15. ביום 25.10.2000 התקיים דיון בפני השופטת אלשיך בתיק 590/97, אשר נגע גם למבקשת מס' 1, ניצולת הקרטל בע"מ, ולמנהלה הח"מ.
16. במהלך הדיון ציינה השופטת אלשיך בפני הנוכחים בדיון לגבי מר בדש כי:
"ידוע לבית-המשפט כי המבקש מסתובב בכל מיני מקומות ולבית-המשפט הוא נמנע מלהגיע. כשהוא טס לרוסיה ומדבר בקול רם במטוס עד שכל המטוס שומע אותו על עסקים שיש לו, הוא רק לא חושב שמישהו יידע שהוא נסע לרוסיה".
17. מידע זה אשר נמסר לשופטת אלשיך מפי גורמים אינטרסנטיים עלומים היה שגוי בתכלית ונועד להטעות את בית-המשפט ולהציג את מר בדש כמי שנמנע, בכזב מלהתייצב בבית-המשפט.
18. מנהל המבקשת לא היה מוכן לעבור לסדר היום נוכח מסע דיסאינפורמציה שמנהלים יריבים עסקיים היוצרים קשר עם שופטים מחוץ לאולם הדיונים ומזינים אותם במידע שגוי ומכפיש.
19. אי לכך, פנה מנהל המבקשות ביום 29.10.2000 בבקשה אשר בה ביקש, כי השופטת אלשיך תמסור את מקור המידע, היקף המידע ונסיבות מסירת המידע השגוי הנ"ל אליה.
20. בהחלטתה מיום 30.10.2000 (בש"א 27654/00 בתיק פש"ר 590/97 המצורפת בזאת כנספח ד' לבקשה זו ומהווה חלק בלתי נפרד הימנה) הודתה השופטת אלשיך כי המידע השגוי נמסר על ידה (ס' 2 להחלטתה הנ"ל):
"המידע לא נמסר בבית-המשפט ע"י המשיבים אלא ע"י ביהמ"ש ועל כן אין מקום שביהמ"ש יורה למשיבים דבר כלשהו לעניין זה". (ההדגשה בקו – של הח"מ).
21. המשך טיפולה של השופטת אלשיך גרם למינוי מנהל מיוחד לחברות פיקנטי שהנו מומלץ מטעם "אסם" ועושה דברה. מפרק חברות אלה הגיש לימים תביעה כנגד אותו מנהל מיוחד עושה דברה של "אסם", אשר הסתיימה בפשרה בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.
אפשרויות ניהול
פילוביץ שחף
10.09.0902:20
38. אהרון ברק ניצל את כס השיפוט להיטיב עם חבריובתגובה להודעה מספר 0
רובי חבר מתאריך 8.12.08 יום חמישי כ''א באלול תשס''ט 00:50 10.09.09
ברק ניצל את כס השיפוט להיטיב עם חבריו
כתבה נוספת המתארת את מעלליו הפליליים לכאורה של אהרון ברק בשבתו על כס נשיא בית המשפט העליון – אף אחד לא מכחיש ואף אחד לא מעמידו לדין – הייתכן? מאת :דוד ירושלמי
ביום ו´ האחרון הבאנו כתבה שפורסמה לפני כשבע שנים תחת הכותרת: "שוחד בבית המשפט העליון" ובה מועלים חשדות כבדים בדבר התעשרות שלא כחוק של נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, ובניו, כאשר מדובר בסכומים של לפחות עשרות מיליוני דולרים.
בסיומה של הכתבה, העלינו את התמיהה: אף אחד לא הכחיש במשך למעלה משבע שנים את הנאמר בכתבה דלעיל. נשאלת אפוא השאלה המתבקשת מאליה: מדוע לא הורו היועץ המשפטי לממשלה והפרקליט הראשי על עריכת חקירה בעקבות הדברים הללו שנכתבו כבר לפני קרוב לשבע שנים, ומדוע אינם מורים לעשות כן עתה, כאשר מתברר יותר ויותר שמדובר בחשדות שיש להן לכאורה בסיס?
להלן כתבה נוספת שהתפרסמה לפני כשש שנים, ביום 24.08.03 , ע"י יוסיד דר - עורך דין ומחבר הספר "אהרן ברק ומנעמי שלטון החוק" – שאף ממנה עולים חשדות כבדים באשר לנקיון כפיו של אהרון ברק, אביר החוק והצדק של הממסד השולט.
להלן הכתבה:
"ראש הממשלה סופג, כידוע, לאחרונה ביקורת קשה על שפעל תוך ניגוד אינטרסים בכך שסייע לחבריו מכפר מלל.
מתברר שתופעת הסיוע לחברים - תוך ניצול המעמד והתפקיד - פושה ומשגשגת גם במערכת המשפט - בראש המערכת ממש - והמקרה להלן יעיד:
שלהי שנת 2000 בוחרת מועצת המנהלים של "אל-על" איש ושמו דוד חרמש לתפקיד מנכ"ל החברה. התקשורת מבשרת לציבור דבר הבחירה.
בעקבות המינוי מגישה "התנועה למען איכות השלטון בישראל" עתירה לבג"צ כנגד שר התחבורה, שהמליץ על המועמד וכנגד יו"ר דירקטוריון "אל-על" יוסף צ´חנובר, שהוביל את המינוי בישיבת הדירקטוריו..
העמותה מבקשת מבג"צ לבטל את המינוי בשל פגמים קשים ובסיסיים שנפלו, לטענתה, בהליך הבחירה. לטענת העמותה, הדירקטוריון לא נקט אמצעים סבירים לאיתור המועמד הטוב ביותר, וכל חמישה עשר המועמדים שהגישו מועמדותם לתפקיד, בנוסף לחרמש, נפסלו על הסף מבלי שהוזמנו כלל לראיון ומבלי שנתבקשו לספק נתונים נוספים אודות עצמם.
העמותה מוסיפה, כי: "הזיקה הברורה בין השר הממונה לחרמש מעלה ריח רע של שיקולים זרים ובלתי ענייניים אשר הביאו לפגמים המהותיים בהליך הבחירה".
התקשורת מגלה עניין בסיפור ומביאה לידיעת הציבור דבר העתירה ונימוקיה. כך למשל, מתפרסם בעיתונות מאמר שכותרתו "קשרים חשובים מכישורים", ובו נטען בין היתר כי" :הסיבה להליך התמוה היא שמדובר במי שהומלץ על-ידי שר התחבורה אמנון שחק, והרי "אל-על" היא חברה ממשלתית שבאחריות שר התחבורה.
שחק הכיר את חרמש בעת שזה שימש קצין שלישות בחטיבה 35, כששחק היה סגן מפקד החטיבה, והנה שוב מופעלת הברית הגברית הלא קדושה למינוי בכירים במשק. שוב הוכח שהמינויים לחברות הממשלתיות אינם המתאימים ביותר.
כל מי שנשאל בקשר לחרמש...מציינים שהתפקיד של מנכ"ל אל-על גדול עליו בכמה מספרים. אין לו ידע בתעופה וניסיון בתחומי התיירות. כל תפקידיו בעבר היו בחברות ממשלתיות, ומעולם לא היה מדובר בתפקיד עסקי בשוק תחרותי...
התנהגותו של יו"ר אל-על, יוסף צ´חנובר, בפרשה מעוררת גם היא סימני שאלה. האם צ´חנובר היה ממנה את חרמש למנכ"ל אילו היה מדובר בחברת תעופה פרטית שבבעלות צ´חנובר? אני מנחש שלא. האם שחק היה עושה זאת? גם כאן אני מנחש שלא.
אך כשמדובר ברכוש ציבורי, הקשרים חשובים מהכישורים. מדרך המינוי, ניתן לנחש ששחק רצה במינוי כדי שהמנכ"ל, מקורבו, ´יהיה חייב לו´, וכך יוכל לשלוט בחברה באופן ישיר.
ניתן רק להמשיך ולנחש שצ´חנובר ידע שאם לא יבין את רצון שחק, אפשר להחליף גם אותו, כי מועד סיום הקדנציה של צ´חנובר הוא פברואר 2001".
יושב ראש מועצת המנהלים של אל-על, יוסף צ´חנובר, מגן על החלטת הדירקטוריון וטוען כי "אני חושב שפעלנו כראוי ובחרנו את האיש המתאים ביותר מבין כל המועמדים". ממתינים לדיון בבג"ץ.
הנשיא ברק ממנה את הרכב השופטים, ובראשו - את עצמו. יום הדיון מגיע. הצדדים תופסים את מקומותיהם באולם. עיון אחרון בניירות. מגיע הרגע. והנה - הדיון מסתיים טרם שהחל!
הנשיא ברק מודיע לתנועה לאיכות השלטון כי אין פגם בהליך המינוי של חרמש, ומציע לתנועה למשוך את עתירתה - שאם לא כן הוא יטיל עליה הוצאות כספיות.
עורך הדין של התנועה מבקש פסק זמן להתייעצות עם הממונים עליו, וכתום ההתייעצות - מושך את העתירה כהצעת הנשיא. הנשיא ברק חותם את ההליך בפסק דין בן תריסר מילים בזו הלשון: "בהמלצתנו, חזרה בה העותרת מהעתירה, ואנו מוחקים אותה בלא לעשות צו להוצאות".
זהו! נסתם הגולל. מוות ללא כאבים. צ´חנובר מרוצה. על הפרק עומדת, כידוע, גם הארכת כהונתו כיו"ר מועצת המנהלים של אל-על. העתירה שהוגשה נגדו לא היתה חסרה לו. ברק הסיר מכשול מן הדרך.
התקשורת, שליוותה את ההליך מתחילתו, מדווחת לציבור כי התנועה לאיכות השלטון משכה את העתירה.
חייבים לשאול: הייתכן שהעתירה של התנועה לאיכות השלטון היתה כה חסרת בסיס עד שהיה צריך למשכה בלא כל דיון, ותוך "איום" בהטלת הוצאות? והייתכן שמאמר הביקורת המפורט לעיל הוא סתם גיבוב של מילים?
ברק מוכיח - שוב הפעם - שהחוק והמשפט נמצאים אצלו בתחתית הסולם.
שאם לא כן, הוא היה נרתע מלמנות את עצמו לדון בתיק שאחד מבעלי הדין בו - ולמעשה בעל הדין העיקרי - הינו יוסף צ´חנובר.
אמרנו "בעל הדין העיקרי" כיוון שהעתירה היתה בראש ובראשונה כנגד צ´חנובר כמי שישב בראש מועצת המנהלים שמינתה את המנכ"ל.
וכל זאת בתקופה רגישה לצ´חנובר עצמו - תקופה שבה, כאמור, עומדת על הפרק הארכת כהונתו הוא כיו"ר מועצת המנהלים.
השופט ברק ידע היטב, שבמנותו את עצמו לדון בעניינו של צ´חנובר הוא קולע את עצמו לניגוד אינטרסים חריף.
במה דברים אמורים:
ברק, שלמד משפטים במסגרת העתודה האקדמאית, הוצב - במסגרת שרותו הצבאי - בלשכת היועץ הכספי לרמטכ"ל (יצוין אגב, שעיון בקורות חייהם של ברק וצ´חנובר מגלה ששניהם בני אותו מחזור (בשנים 54-58) בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית). ברק לא מצא עניין בתפקידו בלשכת היועץ הכספי לרמטכ"ל, וביקש לעבור ללשכת היועץ המשפטי של משרד הביטחון - אך מבוקשו לא ניתן לו.
רק כשהיה כבר בשרות מילואים השיג ברק את מבוקשו. היה זה הודות לצ´חנובר שהיה אז יועצו המשפטי ומקורבו האישי של שר הביטחון משה דיין. צ´חנובר הקים באותם ימים יחידת מילואים של משפטנים שתסייע בעניינים משפטיים הנוגעים למשרד ובחר, בין היתר, את ברק לשרת באותה יחידה.
מתכונת התפקיד היתה כזו שברק וחבריו היו מתייצבים לשרות כל אימת שהמשרד נזקק לשירותיהם (יצוין, בהקשר זה, שאז גם נוצר הקשר בין ברק לבין דיין - קשר שהתהדק והלך עם השנים). צ´חנובר, שכאמור הביא את ברק ליחידת המשפטנים שהקים, מספר כי: "ברק בלט כבר אז בידע המשפטי שלו, ביכולת הניסוח ובתפיסה. בעבודה אתנו במשרד הביטחון הוא התבלט מאד".
הנה כי כן, קשריהם של ברק וצ´חנובר לא היו קשרי היכרות בעלמא. צ´חנובר, לא רק שסייע לברק להשיג את חפצו ולעבור ליחידת המילואים במשרד הביטחון, אלא ששם גם העסיקו במתכונת שפורטה לעיל.
כל מה שפורט לעיל - די היה בו כדי לחייב את השופט ברק לפסול עצמו מלדון בעניינו של צ´חנובר. פסילתו של ברק התחייבה על-פי המבחנים שהוא עצמו קבע. ואם בכל המסופר לעיל לא די, הנה אנו למדים שבתחילת שנת 2001 - זמן לא רב לאחר הדיון בעניין אל-על וצ´חנובר בבג"צ - מתארח השופט ברק לערב בביתו של צ´חנובר בסביון.
האירוע שהתקיים אז בביתו של צ´חנובר מעניין כשלעצמו: ברק פגש שם את ראש הממשלה הנבחר אריאל שרון וקיים עימו שיחה ממושכת - לאחר תקופת ארוכה של נתק בעקבות דו"ח ועדת כהן (על פגישה כזו ניתן לומר, שחשיבותה בעצם קיומה).
מכל מקום, העובדה שהפגישה הדיסקרטית והמיוחדת הזו התקיימה בביתו הפרטי של צ´חנובר דווקא - יש גם בה כדי ללמד על עומק הקשרים שבין ברק לצ´חנובר. היעלה על הדעת ששופט - נשיא בית המשפט העליון - ידון בעניינו של בעל דין עימו הוא נמצא בקשרים הכוללים אירוח בביתו?! עוד קו אדום נחצה.
וכשאלה הם פני הדברים, ניתן להבין טוב יותר מדוע הבריח השופט ברק את התנועה לאיכות השלטון מאולמו. אין זה אלא שהשופט ברק ניצל כאן את האמון (העיוור?) שנותנת בו התנועה, ביודעו שהיא לא תהרהר אחר דבריו.
כך נוצר מצב, שהציבור מתוודע, באמצעות כלי התקשורת, לטענות קשות - ומפורטות - הנוגעות לנסיבות מינויו של מנכ"ל אל-על, ואז מגיע השופט ברק ומועך את העתירה ישר לפח. כל שהיה צריך הוא לשכנע את העמותה למשוך את העתירה וחסל. וכך גם משך ברק את השטיח מתחת לרגלי העיתונות והשתיק באחת את הביקורת כנגד המינוי.
במילים אחרות: כיוון שהתנועה לאיכות השלטון היא זו שמשכה את העתירה - את השאלות והתמיהות יש להפנות אליה ולא אל ברק. הטענות הקשות - כפי שבאו לידי ביטוי בעתירה ובעיתונות - נותרות אפוא, כעננה מעל המינוי באין פסק דין שיבררן. ובאין פסק דין - אין גם ביקורת על פסק הדין. רווח נקי ממש.
הנה כי כן, השופט ברק מגלה את יחסו האמיתי לצורך לקיים דיון משפטי ענייני ולברר את האמת. והוא גם מגלה את יחסו - האמיתי - לעיתונות במדינה דמוקרטית ולזכות הציבור לדעת. ומה על שלטון החוק? הכל מוקרב על מזבח ניגוד האינטרסים. נפסדותו של ההליך בולטת לעין גם על רקע התרחשות מאוחרת יותר.
במה דברים אמורים:
כעבור זמן, לאחר שמשכה את עתירתה בעניין מינוי מנכ"ל אל-על, מגישה התנועה לאיכות השלטון עתירה אחרת לבג"צ, והפעם בעניין מינוי מנכ"ל רכבת ישראל.
אלא שהפעם, השופט ברק - שמינה עצמו גם לתיק זה - דן בעתירת העמותה בכובד ראש ונותן פסק דין מנומק המתווה את השלבים השונים בהליך המינוי של מנהלים.
התנועה לאיכות השלטון מתקשה, מן הסתם, למצוא את ההבדלים ולהסביר לעצמה כיצד זה שבעניין אל-על הציע להם השופט ברק למשוך את העתירה - תוך איום בהטלת הוצאות - בעוד שבעניין רכבת ישראל זכתה התנועה לדיון ענייני ולפסק דין מנומק.
ואכן, התנועה לאיכות השלטון איננה שלמה עם משיכת עתירתה בעניין אל-על, שכן פורסם כי: "בתנועה ציינו כי הם עדיין סבורים שבהליך מינויו של חרמש נפלו פגמים מהותיים. ניגוד האינטרסים שבו היה נתון השופט ברק, בשל קשריו עם צ´חנובר - מסביר הכל.
חרמש נכנס אפוא לתפקידו והנה - כעבור כשנה בלבד הוא מתפטר. ברור שתקופת כהונה כה קצרה מצביעה - היא עצמה - על דבר מה לא תקין ובוודאי שאיננה מוסיפה בריאות לחברת אל-על.
ואכן, הדיווחים בתקשורת אודות נסיבות עזיבתו של חרמש נראים כמו סוגרים מעגל עם הסיבות להתנגדות למינויו כשנה קודם לכן. האם לשופט ברק - לאור התנהלותו בתחילת הדרך - חלק בתוצאה הזו? כך או כך, התנהלותו של השופט ברק, כפי שתוארה לעיל, חמורה בלא קשר לתוצאה.
השופט ברק מגלה לא אחת שקיים פער בלתי נסבל בין אמות המידה שהוא נוקט כלפי עצמו לבין אלו שהוא נוקט כלפי זולתו. הפער המקומם הזה מתגלה במלוא חומרתו בסוגיית ניגוד האינטרסים.
ואם מביאים בחשבון כי בעניין צ´חנובר, הנשיא ברק - מכוח סמכותו לשבץ את השופטים - בעצם מינה את עצמו לשבת בהרכב, כי אז יש להגיע למסקנה העגומה שברק למעשה נכנס מרצונו למצב ניגוד האינטרסים הזה, במטרה להשיג את התוצאה שחפץ בה.
הנה כי כן, דבר חמור ביותר הוא ששופט יושב לדין בתיק פלוני כשהוא נתון בניגוד אינטרסים, ואינו פוסל עצמו מלדון באותו תיק. אבל בעניין צ´חנובר חמור הדבר שבעתיים: שכן, כפי שכבר אמרנו, עניינו של צ´חנובר לא התגלגל לידיו של השופט ברק בדרך מקרה, אלא השופט ברק מינה עצמו - ביוזמתו הוא - לדון בתיק המסוים הזה.
ואם השופט ברק מינה עצמו - למרות ניגוד האינטרסים - לדון בתיק, כי אז אין מנוס מן המסקנה החמורה, שהוא עשה כן מתוך כוונה מודעת - ומראש - לשאת פנים ולעוות את הדין.
כל הכללים החשובים של השופט ברק בעניין ניגוד אינטרסים - מן הסתם טובים ויפים לשפוט על פיהם את זולתו.
כאשר הנשיא ברק מינה עצמו לדון בעניינו של צ´חנובר - הוא פעל כנראה על-פי כללים אחרים".
עד כאן לשון הכתבה. במשך שבע שנים לא ערער אף אחד על העובדות המובאות בה. אף אחד לא הכחיש את הנאמר. עולה שוב במלוא חריפותה השאלה: מדוע אפוא לא הורתה אז, לא הורתה במשך השנים, ולא מורה עכשיו, הפרקליטות לפתוח חקירה פלילית נגד ברק? ממה נפשך, אם יוסי דר דובר שקרים – שיתנצל. אם הוא דובר אמת – שיעמידו את ברק לדין. מקור: http://www.tsofar.com/zofar/see_art...
39. ''הייתכן שהעתירה של התנועה לאיכות השלטון היתה...''בתגובה להודעה מספר 38
"חייבים לשאול: הייתכן שהעתירה של התנועה לאיכות השלטון היתה כה חסרת בסיס עד שהיה צריך למשכה בלא כל דיון, ותוך "איום" בהטלת הוצאות? והייתכן שמאמר הביקורת המפורט לעיל הוא סתם גיבוב של מילים?
תזכורת:
61. ''אהרון ברק ממריא אל-על'' הסימביוזה בין אהרון ברק והתנועה לאיכות השילטון" אהרון ברק חייב את עתידו/הקריירה שלו המשפטית בכלל והממסדית בפרט לבן מחזורו בצבא ובפקולטה למשפטים באוני' העברית מר יוסף צ'חנובר, שהאחרון שימש כיועצו של שר הביטחון משה דיין סידר לאהרון ברק להכנס לתפקיד בלשכת היועמ"ש של משרד הבטחון שכל כך רצה ונדחה על הסף עוד בהיותו חייל בשירות סדיר ורק בשירות מילואים הצליח לקבל את התפקיד בעזרת חברו שלימים כיהן יו"ר "מועצת המנהלים" של חב' אל-על מה שמביא אותנו לתיק זה שאהרון ברק כיו"ר ההרכב הדן בתיק זה החזיר לא את חובו...
40. ''למלך (אהרון ברק) אין תחתונים''בתגובה להודעה מספר 0
ערכתי לאחרונה בתאריך 05.10.09 בשעה 21:25 בברכה, פילוביץ שחף
למלך אין תחתונים מאת: ספי סגל |
ברק. הומורסקה או מאמר מלומד
----
"התחתונים" - כריכת הספר
ספרו של יורם שדה "התחתונים" חושף את ערוותו של אהרן ברק במלוא כיעורה כולנו קרבנות פוטנציאלים ליוהרה, לטמטום, לרשלנות, לעצלות ולאדישות המוחלטת לצדק, השוררים בממלכת ה"תחתונים" כל אחד מאיתנו הנזקק לשירותיה חשוף באופן שרירותי לזיכוי או להרשעה ללא כל קשר לעובדות שבגינן באנו בשעריה ▪ ▪ ▪
לפני שנה וחצי יצא לאור "זעקי ארץ מושחתת" של אריה אבנרי. הספר מציג את מערכת המשפט ככלי ריק ככל שהדברים נוגעים לאכיפת שלטון החוק על פוליטיקאים ועל ברוני הכסף. אם סדק הספר את תדמיתו של אהרן ברק כ"מר שלטון החוק", בא ספרו של יורם שדה: "התחתונים" ולא מותיר בה אבן על אבן.
ספרו של אבנרי נקרא כנהמת לב שבור על כשלון מערכת המשפט בבואה לשפוט את ריב הציבור עם שועי הארץ. ספרו של שדה משלים את התמונה, והיא מבעיתה: על-פיו מערכת המשפט משותקת גם בבואה לשפוט את ריב האזרח עם רעהו.
אהרן ברק טען פעם ש "מלוא כל הארץ משפט, כמים לים מכסים", ובאים שני אלה ומוכיחים לנו שכולנו טובעים בים הזה ושרק מערכת המשפט צפה מעליו.
שדה עצמו מציג את ספרו כמינורי וכהולך בקטנות: לכאורה הומורסקה העוסקת בתלאותיו של האזרח הקטן בנבכי מערכת המשפט. אלא שרק לכאורה, מפני שככל שתעמיק בקריאה תשקע יותר ויותר לתוך אותה בעתה קפקאית שהייתה מנת חלקך כאשר קראת את "זעקי ארץ מושחתת": מכה בך התובנה ש"ליית דין וליית דיין" איננו רק מאפיין של המימשק בין ההון לשלטון, אלא גם מנת חלקו של כל הנזקק למערכת בתי המשפט בכל אותם ריבואות העניינים היומיומיים שאינם הרי גורל, ולכן אינם מעניינים את התקשורת.
כך אנו מתוודעים לשופטת שפוסקת לטובת עד ולא לטובת אחד מהצדדים, ובאחרת שפוסקת במחלוקת עובדתית שכלל לא קיימת בין המתדיינים. שופט אחר מבסס החלטה על עובדות מסויימות. כשהתיק מוחזר אליו לדיון בעובדות חדשות, וכשמתברר לו שהעובדות התהפכו בינתיים, הוא מסרב להתבלבל מהן: הוא דבק בהחלטתו הקודמת למרות שקבע בה במפורש שלו היו העובדות כפי שאכן היו בתיק כשחזר אליו היה פוסק ההיפך.
ויש גם שופטת המסרבת, מטעמים טכניים, לקבל תצהירים של עדי ראיה ולאחר מכן פוסקת בניגוד גמור לעדותם. וגם שלוש שופטות בערעור יש, והן אינן קוראות את נימוקי המערער ודוחות אותו באמצעות "העתק-הדבק" מתוך פרוטוקול הדיון בערכאה הנמוכה, למרות שהערעור תוקף בדיוק את הקטע המצוטט.
מה עוד יש? מכוניות מתפוצצות וראש עיר שמתרועע עם החשודים בפיצוץ; בכיר בעבר וראש רשות ממלכתית דהיום המעוות את האמת כדי לנגח מתחרה על משרה ואת החשבון מגיש לאזרח; בכיר ברשות ממלכתית המסית אזרח להוציא דיבתו של אזרח אחר, ועוד ועוד.
ממצאיו של שדה מזעזעים לא פחות מהסברו: הוא מוכיח, דבר דבור על אופניו, ששופטים אינם טורחים לקרוא את התיקים, וההסבר היחיד שהוא יכול להציע לכך הוא אמונתם בכך שחוכמתם מייתרת את בזבוז הזמן הזה. ואכן, ככל שיהפוך הקורא בספר ובאתר האינטרנט שלו לא יוכל למצוא שום הסבר אחר לעובדות המזדקרות מתוכם והמתחברות לתמונה מעוררת פלצות שההסבר היחיד שניתן להציע לה הוא היבריס "כמים לים מכסים".
אנחנו מוזמנים על-ידי המחבר לבחור בין שני אופני קריאה של הספר: כהומורסקה קפקאית שחורה גרידא או כמאמר מלומד. כך או כך מלמד הספר מן הפרט אל הכלל: הפרט הוא האזרח יורם שדה שנקלע בעל כורחו למטחנת אי-הצדק, והכלל הוא חפותה המוחלטת של מערכת המשפט מכל אותם ערכים שהיא מתיימרת לייצג, לבד מהשוויון בפני החוק: מתברר שכוווולם שווים בפניו ללא אבחנה – כולנו קרבנות פוטנציאלים ליוהרה, לטמטום, לרשלנות, לעצלות ולאדישות המוחלטת לצדק, השוררים בממלכת ה"תחתונים". כל אחד מאיתנו הנזקק לשירותיה חשוף באופן שרירותי לזיכוי או להרשעה ללא כל קשר לעובדות שבגינן באנו בשעריה.
בעיניים קמות אנו צופים במערכת משפט המוציאה לסדום ולעמורה שם רע, כזו המשייטת לה בזחיחות ובהתנשאות במרחב שבין "ויקוו למשפט והנה-משפח" לבין "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". הגיבורים מוזכרים בשמותיהם, ושדה אפילו מושיט "יד תומכת" למי מהם שיעלה בדעתו לתבעו בגין לשון הרע: באתר אינטרנט מיוחד מופיעים כל המסמכים עליהם מתבסס הספר, בבחינת "זה מה שיש לי - תיבעו וניפגש אצל שופט שכן קורא".
המחדלים במרחב הציבורי בישראל יתומים בדרך כלל: כנסות וממשלות חולפות - עוברות כקליידוסקופ, וכשנוחתת עלינו הרעה - אין אחראים. אז מתברר שכולם התריעו ו/או הציעו ו/או רצו אבל השר ו/או המנכ"ל חדלו מלכהן ו/או הוועדה טרם הגישה את המלצותיה ו/או היא כן הגישה אבל האוצר לא הקצה תקציב.
הנושא בו עוסק "התחתונים" חריג לכלל זה מפני שהאחראי למחדל מזדקר כמגדלור כבוי שאניה טרופה למרגלותיו: 22 שנים הוא שלט ללא מצרים במערכת המשפט, ועל האדמה החרוכה שהותיר אחריו צועד יורם שדה, בינתיים לבדו, וזועק "הצילו". האחראי הבלבדי הוא האיש שגדש את "העליון" ואת "התחתונים" בבינוניות מונוליטית בשיטת "חבר מביא חבר", כאשר החבר ה"מביא" הוא תמיד הוא, בין ישירות ובין באמצעות מלחכי פינכתו. הוא גם זה שמנע את מינוייה של פרופסור רות גביזון ל"עליון" בתואנה ש"יש לה אג'נדה", ואכן הייתה לה: היא התנגדה לזו שלו - ל"מהפכה החוקתית"- שהורידה את "העליון" מ-90% תמיכה ציבורית בסוף כהונת קודמו לכ-50% בסוף זו שלו. ושומו שמיים, גביזון אף הוסיפה חטא על פשע: היא העזה לנבא עוד ב-1992 שה"אג'נדה" של ברק תייצר את המציאות שמתאר "התחתונים", כאשר קבעה ש"נזקו של השיח המהפכני גדול מתועלתו". "שיח מהפכני" הוא המושג המינורי שבחרה גביזון למה שאי-אפשר לכנות אלא ההיבריס של ברק. כל הקורא את ספרו של שדה רואה לנגד עיניו את התוצאות המזוויעות של חלחול ההיבריס הזה במורד מערכת אכיפת החוק במשך 22 שנות שלטונו בה.
בספרה "העליונים" מתארת נעמי לויצקי במידה מסויימת של סימפטיה ואמפטיה את ברק ואת המעגל הראשון סביבו - שופטי בית המשפט העליון. שדה מבהיר לנו שהמעגלים הרחבים יותר סביב ברק - הערכאות הנמוכות - שעל שליטתו האישית בהן כה שקד, פשוט התאדו: הוא מפשיט את המלך ברק מבגדיו ה"עליונים" ומגלה לעין כל שמתחתיהם הוא עירום מפני ששכח שמתחת לעליונים צריך גם תחתונים, שניהם עם ובלי מרכאות . ואנחנו, האזרחים? ללא "תחתונים" ועם המון תחנונים.
"התחתונים" הוא תמרור אזהרה אחרון לכל אזרח החרד לשלטון החוק ולדמות החברה והמדינה שלתוכם הוא מגדל את ילדיו, אבל בראש וראשונה הוא קריאת חובה לתמימים שבינינו: לאלה שנואלו להאמין לזיהוי החד-חד ערכי שיוצרת התקשורת בין המושג "שלטון החוק" לבין האינטרסים המאוד אישיים-פוליטיים של חברי הגילדה שחברים בה המשפטנים בפרקליטות, היועה"מ לממשלה והשופטים. פקחו עיניים, חברים תמימים: א) הגילדאים הללו הם קודם כל ובעיקר מסך העשן שמאחוריו מתעמרים "התחתונים" בכולנו - גם בכם;
ב) גם אם קיימות סיבות ענייניות להתנגד לרפורמה כזו או אחרת במערכת השפיטה - כאשר ההתנגדויות הללו מגיחות מתוך מסך העשן הזה אין מנוס מהנחת העבודה שהמתנגדים מקיימים "טובל ושרץ בידו";
ג) לכן - אפילו אם התנגדויות כאלו עשויות, לכאורה, להתקבל על הדעת צריך לבדוק היטב מאיזה צד מרוחה החמאה על פיתו של המתנגד ולהתייחס לעמדתו בהתאם.
יורם שדה יצא לדרכו כאיש תמים שהאמין במערכת המשפט. למרות שנחל אכזבה אחרי אכזבה הוא מסרב להיפרד מאמונתו הכפולה: שתפקידה של מערכת משפט הוא לשפוט ולצדוק, ושניתן לשפר את תיפקודה כך שתמלא את תפקידה. שדה שילם ב-20 שנות חיים ובסכומי עתק בכסף פרטי כדי לבחון שוב ושוב את אמונותיו מול מציאות שעשתה הכל כדי להפריכן. הוא בוודאי לא יסכים עם הדברים הבאים, ובכל זאת אומר אותם: הוא שכב על הגדר בשביל כולנו, למען נדע כי אין שופטים לא בירושלים ולא בשום מקום אחר. הוא "יאן פאלאך" שלנו, שהעלה את עצמו על המוקד כדי להניח את האחריות לפתחנו, האזרחים. אחרי הספר הזה על כולנו להפנים שחטא האנרכיה השוטפת את כל הוויתנו מונח לפתחו של אהרן ברק. אם נתעלם מהתובנה הזו כדי לשמר את תדמיתו - לא נפעל, ואז קורבנו של שדה יהא לשווא. נוצר: 04/10/2009 | עודכן: 05/10/2009 http://www.news1.co.il/Archive/003-...
"אתה יכול להערים על חלק מהאנשים כל הזמן, אתה יכול להערים על כל האנשים חלק מהזמן, אך אינך יכול להערים על כל האנשים כל הזמן". (אברהם לינקולן)
41. אהרון ברק השופט הכי גרוע על פני כדור הארץ \ JUDGE BORKבתגובה להודעה מספר 0
AVNER חבר מתאריך 15.4.02 יום חמישי י''ב בתמוז תש''ע 17:05 24.06.10
אהרון ברק השופט הכי גרוע על פני כדור הארץ \ JUDGE BORK
(*) Bork hits Kagan over Israeli judge - אהרון ברק השופט הכי גרוע על פני כדור הארץ (*)
אהרון ברק הוכרז היום על ידי הפרופסור והשופט בדימוס בארה"ב Robert Bork כ- "השופט הכי גרוע על פני כדור הארץ" במקור - “the worst judge on the planet,” קישור: http://www.politico.com/news/storie... | ובתרגום כרומניקי: "רוברט בורק מתנגד למינוי הפרקליטה הלנה כגן לבית המשפט העליון כי היא מעריצה את אהרון ברק - השופט הראשי לשעבר של בית המשפט העליון של מדינת ישראל. ..............במסיבת "הברית על החיים", .... הוא כינה את ברק "השופט הגרוע ביותר על פני כדור הארץ".... Read more: http://www.politico.com/news/storie...
כתב אישום נ' פושעי/אדריכלי אוסלו. 191. אמנון לורד: ''מעשה הבגידה של ביילין שהסגיר לידי מחלקת המדינה את תוכניתו של פיקוד דרום לחסל במבצע צבאי את קברניטי הטרור של החמאס בקיץ 2003 https://rotter.net/cgi-bin/forum/dc...
אשכול 5240
