לא אכפת לי מפולארד  

לא אכפת לי מג'ונתן פולארד. ההשתרבבות החוזרת ונשנית של שחרורו כפעולה שעשויה לקדם את המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים, היא עדות לסוג של טירוף.

פולארד לא כלוא באיזה צינוק ברמאללה. לא מדובר בגלעד שליט. הוא לא נחטף על ידי ארגון מחבלים בעודו חייל סדיר בשירות חובה, במהלך מילוי תפקיד שהוא קיבל פקודה למלא. פולארד איננו חלק מהסכסוך הישראלי־פלסטיני. סוגיית שחרורו היא חלק ממכלול היחסים בין ישראל לאמריקה. מההנחה שבתמורה לשחרורו תיעתר ישראל להפצרות הממשל האמריקאי להמשיך במשא ומתן עם הפלסטינים - אפשר להסיק שהמשא ומתן הזה, כמו גם החתירה להסדר שלום, הוא אינטרס אמריקאי הרבה יותר מאשר אינטרס ישראלי; או ששחרור פולארד וסיום הסכסוך הם נושאים בעלי משקל דומה מבחינת השפעתם על גורל המדינה; או שישראל מתמידה במשא ומתן כאמצעי טקטי להשגת שחרורו של פולארד. בכל מקרה, מדובר באיוולת.

ברור שבעולם מושלם פולארד כבר היה בחוץ. בעולם מושלם, הרבה עוולות היו באות על תיקונן. אבל בסדר העדיפויות של החברה הישראלית, פולארד הרבה פחות חשוב מנושאים בוערים רבים אחרים. זה שנים רבות שדמותו מנופחת על ידי מנהיגים ישראלים ציניים לממדים של אייקון המסמל את הקורבן היהודי המודרני, חסר ישע ורדוף, מי שכל פשעו הוא נכונותו לסכן את עצמו למען ביטחון המדינה. גיבור. סמל של צדק ישראלי, של העיקרון שלפיו חייבת ישראל לשמור על עצמה, כי אף אחד לא יעשה זאת בשבילה, עוד דוד קטן ואמיץ שנרמס על ידי גוליית אכזר.

האמת היא שפולארד היה מרגל שבגד תמורת כסף במדינתו, שהיא בעלת הברית הגדולה והחזקה ביותר של ישראל בעולם. אולי מניעיו היו גם ציוניים. אולי ישראל חייבת להתאמץ למענו. זו עמדה לגיטימית. אבל בין אזרחי ישראל לבינו לא שוררים יחסי ערבות הדדית בקנה מידה שמחייב את התניית המשך המשא ומתן בשחרורו. הוא קיבל תשלום תמורת מידע. אין זה מובן מאליו שמגיע לו עוד משהו.

פולארד לא העביר לישראל התרעה על הכנות של הצבא האמריקאי לתקוף אותה. לא ברור למה השתכנע שמעשי הריגול שלו חיוניים, או מצדיקים בגידה באמריקה. גם לא ברור למה ישראל שיכנעה אותו שזה המצב. הוא קיבל החלטה די טיפשית מרצונו החופשי ומשלם את מחירה (המוגזם). לעתים נראה, שנתניהו מעדיף את טובתו של הביש־גדא האומלל הזה על פני האינטרסים העליונים של אזרחי ישראל. עושה טובה שהוא עושה שלום. אם נכונה הידיעה ששר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, הציע לו לשחרר את פולארד תמורת הסכמה ישראלית לשחרור אסירים ערבים ישראלים - סימן שהוא כנראה הבין עד כמה קל להסיח את דעתם של הישראלים.

מישהו בוודאי תיאר בפניו את החגיגות שיתקיימו פה. השידורים הישירים המרתוניים בטלוויזיה. החיבוק עם נתניהו בירידה מהמטוס. כותרות ה"כמה טוב שבאת הביתה". הבדיקות הרפואיות. ארוחת הבוקר עם הנשיא פרס. הראיונות הקודחים עם כל מי שפגש בו בניסיון לקושש קצת רכילות מרגשת – איך הוא נראה לך, מה הוא אמר לך. הפוסט בפייס של יאיר. אמריקה תצטרך להלוות כסף לאקו"ם רק כדי לממן את התמלוגים על "יונתן סע הביתה". בעניינים כאלה, ישראלים הם פחות אינטליגנטים מתושבי הקפיטול בסרטי "משחקי הרעב".

ואחרי זה, שאל קרי, הם יהיו רציניים בקשר לשלום? לא, הסבירו לו. יש את רון ארד. ונעדרי קרב סולטן יעקב. הדרך לשלום עוד ארוכה.