הארץ - לי און הדר:'' למה המזרחי המקצועי אוהב להתקרבן''  

האמת היא, שבשום מקום במאמרי לא ערכתי השוואה בין הצלחתם של המהגרים ממזרח אסיה לארצות הברית, למעמדם החברתי והכלכלי של המזרחים בישראל, ובוודאי שלא טענתי שמדובר ב״כישלונם של המזרחים בארץ״. ובכלל, בניגוד להתייחסות שלי למצבם של המהגרים האסיאתיים בארה״ב, לא הצגתי נתונים או מספרים שמאמתים את הטענה הזאת של שטרית, שהמזרחיים בארץ נכשלו כביכול. זאת הנחה שאני, כבן למשפחה שחייתה כמה מאות שנים תחת שלטון האימפריה העותמנית, וכמי שעוקב אחרי השינויים הדמוגרפיים שמתחוללים בישראל, לא מוכן לקבל. אולי זאת ״התודעה הכוזבת״ שלי.

מי שיקרא את המאמר שלי יבין שביקורתי לא הופנתה בכל צורה שהיא כלפי כלל המזרחים בישראל. ובכלל, תהיתי אם לא הגיע הזמן להיפטר מהמונח הגורף הזה, שבווריאציות הקודמות שלו היה מוכר כ״ספרדים״, ויותר מאוחר כ״עדות המזרח״. לא צריך להיות מומחה כדי להכיר בעובדה שהעולים מאתיופיה עומדים בפני אתגרים כלכליים וחברתיים, כולל צורות שונות של אפליה, למרות שהם לא ״מזרחים״, בעוד צאצאיהם של העולים מעיראק ואיראן מתחרים היום בהצלחה בכל התחומים עם האשכנזים למיניהם.

הביקורת שלי כוונה כלפי אינטלקטואלים ומנהיגים לא נבחרים (בעלי מעט תומכים) כמו שטרית, המנסים לדבר בשמו של ציבור שמסרב לקנות את המסר שלהם. ההשוואה שערכתי היתה בין הנראטיב המזרחי שהם פיתחו, שבמרכזו חגיגת הכישלון וההתקרבנות של קהילה שלמה והניסיון שנעשה כביכול להכחידה על ידי ה״ההגמוניה״, לבין הנראטיב האסיאתי-אמריקאי, ששם דגש על ההצלחה של קבוצות מהגרים ששונות במוצאן ובגזען מהרוב הלבן, ואשר סבלו מצורות שונות של אפליה, להשתלב בחברה האמריקאית ולטפס בסולם הכלכלי והחברתי, תוך שמירת השורשים התרבותיים שלהם.

מזרחים מקצועיים כמו שטרית מעדיפים לשכפל את הנראטיב שהיה פעם פופולרי אצל אינטלקטואלים אמריקאים שחורים, שמשלב תפישות מארקסיסטיות ואנטי מערביות עם רומנטיזציה של העולם השלישי, ומועיד לגיבוריו את תפקיד הקורבן הנצחי. המודל שלהם ושל החקיינים שלהם בישראל היו הפנתרים השחורים. המודל של האסיאתי האמריקאי הצעיר הם מצליחני ההיי-טק בעמק הסיליקון.

אגב, הרוב הגדול של האסיאתים האמריקאים, ובמיוחד הצעירים שבהם, הצביע לברק אובמה והדמוקרטים ב-2008 וב-2012, ובוודאי שאינו תומך ״בתפישה המעניקה לשוּק הכלכלי מעמד על, ומתנגדת בתוקף להתערבות המדינה, חתירה לחשבון נפש חברתי, לצדק ולסולידריות, המאיימים כולם על האינטרסים של הצד המחוזק״. רבים מהם רצים לבחירות כמועמדים דמוקרטיים ופעילים בארגונים התומכים בזכויות האזרח ובמלחמה בעוני.

בהסתמכה על מאמר של ההיסטוריון ד"ר צבי בן-דור בנית, טוענת שטרית שהצלחתם של המהגרים האסיאתים כלל אינה תלויה ב״אי התקרבנות״ אלא ״בהקשרים עולמיים ומקומיים רחבים התלויים בעיקר בהצלחתן הכלכלית של יפן, טיוואן, דרום קוריאה וסין ובשיתוף הפעולה עם ארה"ב. היא מוסיפה ״שלהצלחה ולקשרים אלו היה אפקט מעצים על הקהילות האסיאתיות בארה"ב״.

זאת תזה פשוט לא נכונה והייתי מזמין אותה או את ד״ר בן דור בנית לנסות להוכיח את הקורלציה שהציגו. מאות מאמרים וספרים הופיעו בשנים באחרונות על סיפור ההצלחה האסיאתי-האמריקאי, כולל מחקר מקיף שהתפרסם בשנה האחרונה על ידי מכון פיו שמסבירים כיצד הדגש על חינוך והשכלה, חיסכון, קשרים משפחתיים הדוקים, וסתם עבודה קשה, עזרו למהגרים סינים, קוריאנים, הודים כמו גם יהודים, קובנים ואיראנים, להתקדם במערכת הכלכלית וחברתית בארה״ב. בניגוד לנרטיב של שטרית, זוהי גם הדרך שבחרו המזרחים בישראל --שרוצים להצליח ולא להתקרבן.