רק תסריט אחד גרוע יותר מאשר בחירתו מחדש של נתניהו: בחירת הרצוג  

יש רק תסריט אחד גרוע יותר מאשר תסריט בחירתו מחדש של בנימין נתניהו: בחירתו של יצחק הרצוג (וציפי לבני). עוד כהונה של נתניהו היא אסון; ניצחונו של המחנה הציוני עלול להתגלות כאסון גדול עוד יותר. נכון שאין מה להשוות ביניהם וגם לא בין מפלגותיהם: הרצוג הוא דמות מתונה, צנועה, הגונה ומעוררת אהדה הרבה יותר מאשר נתניהו. כך גם לבני. גם רשימת המחנה הציוני עולה לאין שיעור באיכויותיה על זו של הליכוד. לא רק שאין במחנה הציוני בריונים מילוליים דוגמת אלו שבליכוד, אין בעלי דעות לאומניות וגזעניות, מסיתים ומדיחים — גם הפרופיל האישי של רוב מועמדי המחנה הציוני מרשים הרבה יותר מזה של רוב מועמדי הליכוד.

עכשיו נניח שהמחנה הציוני מנצח. שמחה וששון. אחרי שיירגעו גילויי העליצות בעקבות הורדתו של נתניהו מהשלטון — יעלה בישראל שחר של יום חדש, עם ממשלת הרצוג־לבני. השינוי הראשון והדרמטי ביותר יבוא דווקא מבחוץ: אנחת רווחה עולמית. אין מדינאי בתבל שיצטער על לכתו של נתניהו, זולת אולי חסן נסראללה וחאלד משעל. אין מי שלא ישמחו על ניצחון ה"מתונים" בישראל. העולם ימחא כפיים, הרצוג יוזמן לוושינגטון, לבני ללונדון — וגם להיפך. זמן קצר אחר כך יתחיל, כמובטח, "התהליך המדיני", שלא לומר "תהליך השלום": הרצוג ייוועד עם אבו מאזן, לבני עם אבו עלא, בסדרת הזדמנויות צילום מרגשות. התשואות בתבל יתגברו.

השינוי הזה יתחולל דווקא כשנראה היה, שהעולם קץ סוף סוף במדיניותה של ישראל, שהסבלנות אזלה, שההכלה הסתיימה; שישראל לא תוכל עוד להמשיך לצפצף בבוטות על החוק הבינלאומי, על ארה"ב ועל הקונסנזוס הכי רחב שקיים כיום בעולם: ההתנגדות הגורפת והמוחלטת להמשך הכיבוש. בדיוק כשנראה היה שהסנקציות על ישראל — האמצעי הלא אלים היחיד שעשוי לדחוף אותה לצאת מהשטחים — עומדות לצאת לדרך, בדיוק אז תזכה ישראל בתשואות. מעכשיו לא האג ולא מועצת הביטחון, לא לחצים ולא ענישות; שקט, מדברים. המו"מ הקדוש בעיצומו.

המו"מ הזה יימשך, כמובן, עד אין קץ — אלא אם כן מחמוד עבאס לא ייתן הפעם את ידו לפארסה. הרצוג כבר הודיע שהוא מקציב חמש (!) שנים למו"מ, שאפשר לסיים בחמישה שבועות. במלים אחרות, להרצוג אין כל כוונה להגיע להסדר. במשך חמש שנים ינצור העולם את לחציו: הצדדים מתדיינים. הכיבוש יעמיק עוד יותר — הרצוג כבר הודיע שממשלתו תמשיך לבנות ב"גושי ההתנחלות", והסיכוי האחרון לפתרון שתי המדינות — אם עודו קיים בכלל — יוחמץ סופית. הרצוג ולבני יתעתעו בעולם, אולי גם בפלסטינים. השניים הללו לעולם לא יביאו להסדר צודק.

התסריט הזה לא צריך להפתיע איש: הרצוג עומד בראש מפלגת הכיבוש של ישראל. העבודה היא האם המייסדת של מפעל ההתנחלויות, והיא מעולם לא חשבה להשביתו. אחריותה ההיסטורית לכיבוש עולה על זו של הליכוד. גולדה־גלילי־דיין ייסדו, שמעון פרס המשיך, הרצוג יילך לאורם. הכיבוש הוא מחלה תורשתית ארורה של העבודה, טבועה עמוק במטענה הגנטי. העבודה אולי כובשת ברכות, הליכוד והימין הדתי־הלאומני באלימות — ומה גרוע ממה?

ניצחון המחנה הציוני יעצור במידת מה את המשך החקיקה האנטי דמוקרטית, את ההסתה נגד הערבים ואולי גם את היחס המחפיר למבקשי המקלט האפריקאים, כולם עניינים חשובים ביותר. אבל בנושא הגורלי מכולם יעלה נזקו של המחנה הציוני על תועלתו: מפלגת השלום הישראלית תסמם את העולם, והוא, בייאושו, שוב יתפתה ליפול במלכודת הדבש.

עם כהונה נוספת של נתניהו, זה לא יקרה.