עד שתשתכנעו שזו המציאות  

אז כמה רע כאן? כמה שיחליטו מהנדסי ההמונים בוז'י הרצוג, ציפי לבני ונוני מוזס. הנה תרגיל לשעת חברה: גשו לאדם ואמרו לו בפנים מודאגות שהוא נראה חולה היום. בקשו מחבר אחר לגשת לאותו אדם ולומר לו שהוא נראה רע. בפעם השלישית שהוא ישמע את זה, תהיו בטוחים שהוא ירגיש סחרחורת. וראו: גם אתם מרגישים רע אחרי שנכנסתם פעמיים ביום ל־ynet ושמעתם פעם ביומיים את בוז'י. משכנעים אתכם שרע לכם, שאתם חיוורים וכדאי שתראו רופא.
הסוגסטיה עובדת. אתה חולה - ואנחנו יודעים מה התרופה, אומרים ב"מחנה הציוני": לידת מדינה פלשתינית מתוך הרחם הישראלי הקטן. חברי כת הנסיגות מספרים שניתוח כריתת לב הארץ הוא שיחזיר לנו את הצבע ללחיים החיוורות. ההיגיון אומר ההפך. הרצת העשור האחרון בראש אומרת ההפך. אבל עובדי האלילים של חזון שתי המדינות דוהרים לכריתה.
נחזור לאבחנת החולה. בעמוד הפייסבוק של V15 מופיעים סיפורים קורעי לב. אחד מהם הוא זה של המיילדת קארין עובדיה, שמצולמת בפנים עצובות. "המצב הכלכלי פה רע", כותבת עובדיה. "אני עובדת במשרה מלאה ובעלי בשתי משרות אז איכשהו מסתדרים...". הסתקרנתי לדעת מיהי האישה הנאה והעצובה, המקוננת על המצב הכלכלי. מתברר שמדובר באחות האחראית בחדר היולדות בביה"ח אסף הרופא. בעלה, ד"ר שמואל עובדיה, הוא מומחה ברפואה פנימית. הוא אכן עובד "בשתי משרות": הוא סגן מנהל מחלקה בביה"ח וולפסון, ויש לו גם קליניקה פרטית במזכרת בתיה. "איכשהו מסתדרים"? השכר הממוצע למשרות שניהם הוא כ־53 אלף שקלים בחודש, בלי הקליניקה הפרטית (החישוב - על פי הנתונים המוצגים בגלוי בשירות הציבורי). ההצגה של משפחת עובדיה כדוגמה למצב הקשה מניחה שאיש לא יעשה את הבדיקה. בינתיים הוסר הפוסט של עובדיה (יש בידי צילום מסך). התקציב השנתי של בית הנשיא בתקופתו של פרס עמד על הסכום הגבוה ביותר מאז קום המדינה. על טיסות הוציא פרס יותר מ־8 מיליוני שקלים בשנה. רק עבור קבלות פנים: 11 מיליון בשנה. כל אלו לגיטימיים וחשובים, אם אתה סבור שבית הנשיא הוא מוסד לגיטימי וחשוב. בעיניהם של המוזסים הבולשים אחר הוצאות רה"מ אין שום היתר לשלטון נתניהו, ולכן כל הוצאה - מהלחם והמרגרינה ועד מטוס רשמי - לא ראויה.

כך לגבי "הכסף להתנחלויות". מי שרואה בהתיישבות ביו"ש מעשה לא לגיטימי, מסמן כל ההוצאה שם כלא־לגיטימית, ומכאן שכל שקל - מהכביש והגן ועד מיגון האוטובוסים - מגיע על חשבון משהו אחר. קו אחד עובר בין קמפיין בוז'י־מוזס על כמה רע כאן, קמפיין "נתניהו מושחת" ושנאת המתנחלים: סיפורים על כסף עובדים על מנגנוני נפש עתיקים.
באולפן תוכנית הבוקר הזדהיתי מעומק הלב עם מאבק האימהות בת"א למען תוספת כוח אדם בגני הילדים. הערתי שאילו יצאו המתנחלות למאבק כזה, היו זורקים אותן מכל המדרגות. אם המועצה האזורית שלי היתה מאפשרת 20 ילדים בגן, כפי שקורה בחסות הנדיבה של עיריית הרצליה (וכל הכבוד להרצליה), היו אומרים שהמתנחלים גנבים. המגישה שלצידי ענתה לי בשידור החי, מתוך הרגל ובלי מחשבה, שזה בסדר - ילדי המתנחלים מקבלים די והותר, "אתם מסודרים פי שניים".
שומע את זה אב בהתנחלות, וגבו השחוח מעבודה קשה נזקף בפליאה. או אמא ל־4 כמוני, שהעבירה 15 שנים וחצי בשכירות בקראוון כדי להגיע לבית צנוע עם משכנתא מפלצתית. או הילד שלי, שההסעה שלו בדרך לביה"ס נתקעת לא אחת כי האוטובוסים הכבדים, ממוגני הירי ישנים ומקולקלים, אבל האוצר לא משחרר את הכסף. כשאני נוסעת הביתה, באחד הכבישים הכי מוזנחים ומחוררים במדינת ישראל, אני שומעת ברדיו עוד פוליטיקאי שמסית עם אגדות הכסף.
"אתם המתנחלים מסודרים", אני שומעת, "אתם היהודים מסודרים". השבוע פורסם ששר הביטחון החדש של יוון אמר בראיון כי "היהודים אינם משלמים מסים".