המלחמה הארוכה ביותר  

דווקא בשבוע זה אני רוצה לכתוב על נושא מאוד חשוב, שלא מופיע הרבה בכותרות ובחדשות. בחודשים הקרובים אנו מציינים תאריכים חשובים בתולדות המדינה, שקשורים למלחמות ישראל, ובייחוד למלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה: מלחמת לבנון הראשונה, או מה שהחל כ"מבצע שלום הגליל", שנמשכה, למעשה, 18 שנים: מה6 ביוני 1982, תאריך בעל משמעות עצומה, היות שה6 ביוני הוא נקודת פריצה היסטורית בתולדות מלחמות העולם- הD-DAY, יום השנה לפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה, בשנת 1944, שכונה "היום הארוך ביותר, ויום השנה לפרוץ מלחמת ששת הימים, שפרצה ב-6 ביוני 1967, שכונתה "המלחמה הקצרה ביותר".

אולם, ה-6 ביוני 1982, בניגוד לשני התאריכים החשובים הללו בהיסטוריה, שמסמלים ניצחון ומלחמות מוצלחות והצלחה בהינף יד, הוא יום תחילתה של המלחמה הארוכה ביותר, שלא הסתיימה בניצחונה של ישראל, ובניגוד לטיעון הרשמי כי הסתיימה ב29 בספטמבר 1982, וכללה רק את מה שנקרא "מבצע שלום הגליל". למעשה מלחמה זו הסתיימה עם הנסיגה הסופית, המהירה והמוחלטת של כוחות צה"ל משטחה הבינלאומי המוכר של לבנון, ב24 במאי שנת 2000 בשעות הלילה, והיא כללה בתוכה עוד שני מבצעים גדולים, בשנות התשעים: "דין וחשבון" בקיץ 1992 ו"ענבי זעם" באביב 1996.

החיילים שלחמו במבצע "שלום הגליל" קיבלו את אות המלחמה, אולם החיילים שלחמו בשטח לבנון הריבוני מאוקטובר 1982 עד מאי 2000 לא קיבלו את אות מלחמת לבנון, אלא קיבלו רק אות מיוחד רק על "שירות מבצעי".

מדוע המלחמה נמשכה כל כך הרבה זמן? ומדוע יש להכיר בחיילים שלחמו בשטח לבנון הריבוני כלוחמי מלחמת לבנון הראשונה, ולהעניק להם אות בהתאם?

הסיבה העיקרית לשהות הממושכת של צה"ל בשטח לבנון גם לאחר סיומה הרשמי של המלחמה בסוף ספטמבר 1982 הייתה להבטיח את יישובי צפון ישראל מפני פגיעה של ארגוני מחבלים, שמקורם בלבנון. בין השנים 1982-1985 התחולל שינוי בזהות, במקור, באופי, בשמות ובשיטות הלחימה של ארגוני המחבלים בלבנון, וכן בפריסה של צה"ל בתוך המדינה: ביוני 1982, ארגוני המחבלים העיקריים שהתפרסו בשטח דרום לבנון, שרוב אוכלוסייתו מוסלמית-שיעית ונוצרית, היו אירגונים פלסטיניים, כגון אירגון הפת"ח והחזיתות העממית והדמוקרטית לשיחרור פלסטין על כל פלגיהן. ערב המלחמה, הגיע המצב לידי כך שחלק מאיזור דרום לבנון נקרא "פת"ח-לנד", היות ומחבלים באירגון פת"ח הפלסטיני שלטו בפועל ברוב דרום לבנון, הקימו שם בסיסים והוציאו משם פיגועים כנגד ישראל, למרות שרשמית היה מדובר בשטח ריבוני ששייך למדינת לבנון, שהייתה (ועודנה) מדינה משוסעת ששקועה עמוק במלחמת אזרחים. אולם היות ותוך כדי מלחמת לבנון הראשונה, הרשמית, בשנים 1982-1983 ישראל הצליחה להחליש מאוד את האירגונים הפלסטינים ולגרש אותם מדרום לבנון, על חשבון אותם אירגונים פלסטינים, ולתוך הוואקום שהם יצרו לאחר הבסתם על ידי ישראל, נכנסו אירגוני טרור, שהשתייכו לקהילה השיעית של לבנון, שהייתה בתהליכי צמחיה והתחזקות, לאחר מאות שנים של פסיביות. שני האירגונים היו אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנונית" בערבית), שהוקם באמצע שנות השבעים ונשא אופי לוחמני-עדתי יותר מאשר דתי, והחיזבאללה ("מפלגת האל"), שהיה ועודנו אירגון שיעי-דתי קיצוני. שני האירגונים, בייחוד החיזבאללה, נהנים מתמיכה בכסף ובנשק מאיראן האסלאמיסטית, וממנה מקור כוחם. כיום, החיזבאללה הוא חלק בלתי נפרד מהזרוע הצבאית של איראן- אירגון צבאי לכל דבר ועניין, שמחזיק בארסנל של מאות אלפי טילים.

ובחזרה לסיפור. עד יוני 1985, עת נסוג צה"ל לרצועת הביטחון שהקים בדרום לבנון, ספגו כוחותיו, וכן כוחות זרים שהוצבו על אדמת לבנון, פגיעות כבדות ונפגעים רבים מידיהם של האירגונים השיעים, כשאירגון "אמ"ל" מבצע פשיטות כנגד חיילים ומוצבים, וה"חיזבאללה" מתמחה בפיגועי התאבדות. השנים הללו, עד 1985, היו ההוכחה המוצקה לכך שמלחמת לבנון נמשכה לפחות 3 שנים לאחר פריצתה, כי הרי מלחמות מסתיימות כשמוכרזת הפסקת אש וגם מיושמת בפועל, מה שלא קרה במקרה הלבנוני. גם שני אסונות שאירעו לכוחות הישראליים בעיר צור, עיר ים שיעית מובהקת בחוף של דרום לבנון, הובילו להחלטה לסגת. מצד שני, ישראל העדיפה להשאיר את המלחמה בשטח של האויב ולא לגרור אותה לתוך שטחי מדינת ישראל, לכן הוחלט ליצור בדרום לבנון "רצועת ביטחון", שבעיקרון תנוהל על ידי צבא דרום לבנון, שהיה צבא בפיקוד נוצרי שתמך וסייע לישראל, וכלל בתוכו חיילים נוצרים, שיעים ודרוזים, שהיו תושבי רצועת הביטחון, שהכילה 67 עיירות וכפרים לבנוניים. "רצועת הביטחון", שהתארכה מגבול ישראל-לבנון הבינלאומי ועד לפאתי נהר הליטאני, מה שנקרא "הקו הכחול", לא הופרדה בגדר הפרדה עם שאר שיטחה של לבנון, היות וזה היה בניגוד לחוק הבינלאומי.

אי-ההפרדה בין רצועת הביטחון לשאר שטח לבנון היה שורש הרע. אמנם "צבא דרום לבנון" (צד"ל), בפיקוד הגנרל אנטואן לאחד היה מופקד על שמירת הרצועה, אך ישראל נדרשה "לסייע" לצבא זה, ולכן הצבא החזק והשולט ביותר ברצועה היה צה"ל. לאורך הרצועה הוקמו 11 מוצבים של צה"ל (עיישייה, ריחן, דלעת, טייבה, בופור, כרכום, חממה, נבי, גלגלית, רותם ושרייפה), ושתי מפקדות: במרג' עיון הנוצרית ובבנת ג'בייל, שספגו השכם והערב, במשך 15 שנים מיוני 1985 עד סוף מאי 2000 מידי אמ"ל והחיזבאללה מכל הבא ליד: טילי קטיושה וסאגר, פצצות מרגמה, יריות מנשק קל וכמובן פשיטות חוזרות ונשנות של מחבלים עליהם. המושגים "פתיחת ציר", "מטען צד", "מטען כלימגור" ו"טילי נ"ט" היו שגורים הן בפי החיילים באיזור והן בפי התקשורת בישראל. מדי שנה נהרגו בממוצע 100 חיילי צה"ל ברצועה ורבים יותר נפצעו. באמצע שנות השמונים, התחוללה מלחמה בתוך העדה השיעית: אירגון אמ"ל, שלא היה דתי במיוחד באופיו ונתמך בעיקר על ידי סוריה, נלחם פיזית מול אירגון "חיזבאללה" הדתי, שנתמך במלואו על ידי איראן. גם סוריה, שהייתה בעל הבית האמיתי בשאר 90 האחוזים של שטח לבנון, תמכה בתחילה באמ"ל, אך בהמשך, עם היחלשות אמ"ל, העבירה את תמיכתה לחיזבאללה, שלאחר שמיגר את אמ"ל והפכו לאירגון פוליטי בלבד, הפך ליריב המרכזי של ישראל.
בכך לבנון, מדינה ערבית ריבונית, חולקה בין ישראל, ששלטה בפועל בדרום המדינה, לבין סוריה, שנתמכה על ידי בעלת בריתה איראן, ששלטה בשאר חלקי המדינה, כשהחיזבאללה הוא הזרוע הצבאית שלה באיזור.
בינתיים, במוצבי ומפקדות צה"ל, ישבו והתחלפו ביניהם לוחמי ותומכי הלחימה של צה"ל, כשהיו חשופים לפגיעות מידי החיזבאללה. מדובר היה ממש במרדפי חתול ועכבר בין צה"ל לחיזבאללה, במלחמת התשה שנמשכה 15 שנים ללא הכרעה ברורה. שיירות יצאו מאובטחות מהמוצבים לתוך שטח ישראל, ולחיילים, ששהו ברצועה שבועות ארוכים בדרך כלל, הייתה בעיה: כשהגיע הזמן לצאת הביתה, לישראל, אם איזור שהייתם היה מופגז או מותקף, הם פיספסו את השיירה הביתה ונאלצו להישאר עוד כמה שבועות בתוך הנוף המדהים- אחד היפים בעולם- והמסוכן של רצועת הביטחון. מבחינה גיאוגרפית, איזור הגליל נמשך ממש עד "הקו הכחול". וזו לא הייתה הבעייה העיקרית. החיילים הרגישו כמו "בשר תותחים" ו"ברווזים במטווח" בתוך הרצועה, שהחיים בה היו שונים בתכלית מחייהם בישראל. בשנות התשעים, בזמן שדיברו על שלום על הפלסטינים וכשהיה זינוק תרבותי עצום מבחינת טלוויזיה ומוסיקה בשטח ישראל, ברצועה היה "עולם אחר", שבו חיילים נאלצו לשוטט בסנדלי חבלה מחוץ למוצבים בשיירות ובטורים שיצאו אחת ליום בערך לשם "פתיחת ציר". במקרים רבים, הסיורים האלה נגמרו בנפגעים על ידי מארבים ומטענים של חיזבאללה.
בין השנים, היו תקופות של ירי קטיושות של החיזבאללה לצפון ישראל, מה שהצריך פתיחת מבצעים צבאיים בלבנון ופלישה ישראלית, שהסתיימה בנסיגה לקו רצועת הביטחון בתום המבצע מצפון לרצועת הביטחון, כמו במבצעי "דין וחשבון" בשנת 1992, ו"ענבי זעם" בשנת 1996.

בשנים 1997 ו-1999 אירעו אסונות ששינו את דעת הקהל בישראל לטובת נסיגה לגבול הבינלאומי: אסון המסוקים באביב 1997, בו התנגשו בשטח ישראל באוויר שני מסוקים שנשאו עשרות חיילים בדרכם ללבנון, ובאביב 1999, כשמפקד סיירת הצנחנים, מפקד יחידת הקישור ללבנון וכתב "קול ישראל" בצפון חוסלו על ידי החיזבאללה בפיגועים ברצועת הביטחון. אבל מי שספג את עיקר האש היה צד"ל, צבא דרום לבנון, שכמעט וחיזבאללה גרם לפירוקו באותם שנים.