כשהחלה המערכה האחרונה בעזה בקיץ לפני שנתיים, הפכו יעלון ונתניהו לתאומים. הם דיברו בקול אחד, חשבו יחד, תקפו יחד וגם הותקפו יחד. שניהם יישרו קו עם קונספציית הסבבים הבעייתית של אהוד ברק, שניהם השתמשו בביטוי המדמם "מצבר הלגיטימציה", ועל לשון שניהם היה שגור הדימוי "מצפן ולא שבשבת". בד בבד עם החזית מול ארגוני הטרור בעזה (או יותר מדוייק - מול נשק ספציפי של הארגונים: המנהרות), ניהלו השניים חזית תקשורתית מול נפתלי בנט, באשר לשאלה מי יזם, מי הדליף ועוד.עם זאת, כשתמה המלחמה עם מה שכונה "תחושת חמיצות" בקרב הציבור, מי שנפגע מעמדו היה בעיקר יעלון. את עיקר האחריות לכישלון האסטרטגי של ישראל מול ארגוני הטרור בעזה מטילים בציבור על יעלון, בעוד נתניהו יצא מחוזק. וכל זאת חרף העובדה שכאמור, שני האישים היו שני ראשים של גוף אחד.
בשבועיים האחרונים חזינו במקרה דומה. גם נתניהו וגם יעלון תקפו את "החייל היורה" מיד עם פרסום הפרשה. שניהם רואים במעשהו דבר חמור, ותגובתם האינסטנקטיבית היתה תוקפנות כלפי החייל. עם זאת, יעלון יצא חבול ומוכה בקרב הימין, בעוד נתניהו נותר במעמדו.
כאן היה ניתן לראות בבירור את הסיבה לכך. בעוד שיעלון עומד מאחורי מה שהוא רואה כאמת, תמיד ובכל מחיר, נתניהו משחק עם מילותיו לפי הצורך. במילים אחרות: שני האישים אכן חושבים בראש אחד, אלא שנתניהו יותר שקרן.
עצמאות... בואו
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
