בוועדת החקירה שלאחר חטיפת הטנקיסטית, יומלץ להפסיק שרות מעורב בשיריון, אז למה להכנס לזה?  

כזכור:
בחקירת הארוע של חדירת חוליית מחבלים ב -1.1.18 , אירוע שבמהלכו חוליה בת 2 מחבלים,
חיסלה את צוות הטנק למעט התותחנית - שילת גילעדי, שנלקחה בשבי, והנהג שננעל בתאו,
הסתבר, שבדימיון מפתיע לארוע החטיפה המפורסם של גילעד שליט, שוב, חזר הריטואל דלהלן:

התקיפה של המחבלים התרחשה זמן קצר אחרי מה שמכונה בצה"ל "כוננות עם שחר".
צוות הטנק של שילת גילעדי שבר שמירה. במהלך הלילה, ישנים אנשי הצוות לסירוגין -
שניים ישנים ושניים ערים. בעלות השחר, כולם אמורים להיות ערים, ישובים בתאיהם,
מוכנים לקרב. בשלב זה מתבצעת בדיקת קשר מול שאר הכוחות בשטח ומול החמ"ל,
כולם מדווחים שהם מוכנים. זוהי "כוננות עם שחר". כך גם היה צריך לנהוג צוות הטנק
של שילת.

אלא, שכידוע חלק גדול מצוותי הטנקים נוהגים לחפף את "כוננות עם שחר".
בשביל מה שכולם יתעוררו? מספיק אחד. אם יקרה משהו, הוא כבר יעיר אותם.
הרי בסך הכול מדובר בפרוצדורה של כמה שניות, כי כולם בתוך הטנק בכל מקרה.

כשהתחיל האירוע עצמו, ישנה שילת גלעדי על הכיסא שלה, כיסא תותחן, במעבה הטנק.
הנשק האישי שלה היה מונח על הרצפה מתחתיה.
היא לא חבשה את קסדת הטנקיסטיות, ה"ג'נטקס".
האפוד הקרבי שלה היה תלוי על המשענת של הכיסא,
ואילו השכפ"ץ היה עליה.

שילת, הלכה לישון על כיסא התותחן בשעה 4:35 לפנות בוקר.
עד אז היא שמרה עם הנהג, באוירה ידידותית נינוחה - בסתלבט,
ובהתעלמות מהנחיות המ"פ לערנות מוגברת, לנוכח התרעה מפורשת של שב"כ,
על חשש לחדירה של חמאס, אולי באמצעות מנהרה.

25 דקות אחר כך שילת התעוררה מקול הנפץ של פגיעת רקטת אר־פי־ג'י בטנק.
היא הרימה ראש למעלה וראתה את מפקד הטנק, המ"מ, יחד עם הטען־קשר,
יוצאים במהירות מהטנק. היא הבחינה רק ברגליהם הנעלמות בחוץ, ושמעה את צרור היריות,
שהביא למותם.

שילת, שהתעוררה משינה עמוקה, ניצלה בנס מהרימונים שהשליחו המחבלים לתוך הטנק,
השכפ"ץ והאפוד שלה, שתלויים על משענת כיסא התותחן, ספגו את רוב הרסיסים.
משענת הכיסא מחוררת לגמרי. שילת עצמה, נפצעה קל.

היא היה מפוחדת, המומה. היא נשארה בטנק, עד שכעבור דקה או שתיים העשן התפשט
בתוך הצריח ושילת התקשתה לנשום. היא החליטה, סוף סוף, לצאת. היא יצאה בידיים ריקות.
את הנשק, אמ-16 מקוצר, רובה יעיל וקטלני, היא השאירה על רצפת הצריח.
בשפתם של הלוחמים הקרביים, קוראים לזה הפקרת נשק. ועוד בסערת הקרב.

לו היתה לוקחת איתה את הנשק ויוצאת החוצה, היתה רואה את המחבל מתקרב לטנק ומנסה
להתחיל לטפס עליו. היא היתה יכולה לחסל אותו בקלות. אבל שילת, עדיין בהשראת אוירת
הסתלבט הנינוחה לא היתה ב"מוד" של לחימה.

לא צריך לשפוט אותה על כך, אבל אלו הן העובדות. זה מה שהיא עצמה סיפרה לחוקריה.
מדובר היה באירוע שרק הנכונות להילחם הייתה משנה את תוצאותיו. הטנק של שילת לא ירה כדור.