נבחרי ציבור רבים שנתפסים בקלקלתם לאחרונה נאחזים בקרני המזבח. טרגי במיוחד שחלקם "מאמינים".אז הנה שיעור בשקיפות במיוחד עבורם מהמקורות:
עוד בימי בית המקדש על הגזבר נאסר להתהלך בבגדים בעלי כיסים או כשבידיו כלי קיבול ("מסכת שקלים"). מדוע? כדי שלא יעלה חשד שהוא מועל בקופת המקדש. כדי לעמוד על חשיבותן הגדולה של מראית העין והפרהסיה נוהגים להצמיד לנוהג את הפסוק הנאה: "מכל מקום, כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן חשבון".
במילים אחרות, חשבי הממלכות היו מקפידים לחשוף לעין הציבור כל הוצאה באשר היא, ואילו חברי ועדת השרים לחקיקה הקדומה לא היו מעזים להסתיר הצבעות. מי שאמון על החלטות הנוגעות לציבור ולקופתו חייב להיות נקי בעינינו, ולא רק בעיניו, בכל אחד משלבי קבלת ההחלטות. הדרך לכך? שקיפות.
חיזוק לדברים נמצא במדרש 'שמות רבה', שם נכתב כי אף על פי שמשה רבנו "היה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידם". שקיפות פרטנית בתקציב המדינה – לרבות שחרור קבצים בפורמט "קריא מכונה" כמו אקסל – היא בסך הכל הליכה בדרכו של המנהיג מעורר ההשראה של העם היהודי. הרי אפילו משה, שהוא כה צדיק שמי שיאתר את קברו יוכל לקבל את כל מבוקשו, אִפשר לאחרים להסתכל על הדרך בה הוא מחשב את הוצאות העם.
מדוע הבון טון כיום הוא לסמוך על הממשלה בעיניים עצומות? אינני יודע. אבל בהתאם למסורת עדיף היה שכל הוצאה – החל מן הקבלות של מעון ראש הממשלה ועד לתקציב פינוי האשפה בעיריית לוד ייחשף לאור השמש. כך נוכל כולנו לראות שאכן הפקדנו את ההנהגה בידי אנשים שהאמונה שלהם לא כוללת את העובדה שהם מעל לחוק.
שיימינג בתורה
"כשם שהקדוש ברוך מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסם בעולם, כך מתעסק בגנותן של רשעים, לפרסמן בעולם", נאמר במדרש רבה לפרשת פנחס. זה עוד ציווי נהדר שמראה כי לא התקשורת המודרנית היא מקור השיימינג לאנשי ציבור; מדובר, למעשה, במסורת עתיקה וחשובה. מוסיפים שם כי: "פינחס פרסמו לשבח וזמרי לגנאי, עליהם נאמר: זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב".
על דברים אלה ואחרים הבהיר עו״ד אלישי בן יצחק כי ״נכון לפרסם את מעשיו של איש הציבור באוזני כולם, וזאת כדי להרתיע אותם לבלתי יחטאו וכדי להעביר את המסר שהכל שווים לפני החוק״. קראתי את זה גם בפרשת השבוע "ויחי" שם יעקב מסתייג על ערש דווי מקודים חברתיים שרירותיים ופועל ללא משוא פנים בעת הוא מברך את ילדיו - ללא קשר למי הבכור בהם. בנוסף, עד הרגע האחרון מוקיע יעקב את בניו החוטאים שמעון ולוי, ומוכיח שמורשתו היא יותר מכל - דין וחשבון.
המקורות מספקים, כמובן, גם שלל עצות נהדרות לנבחרי ציבור המגיעים לעמדות כוח. נתניהו לבטח היה יכולה ללמוד איפוק מחז"ל, שבמדרש קהלת רבה א', ל"ד אמרו: "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו: מי שיש לו מנה, רוצה מאתיים. יש לו מאתיים, רוצה ארבע מאות". עם הכוח בא התיאבון, ולכן הפתרון מצוי במשוואה הנהדרת שהגה שלמה המלך כבר בתקופת התנ"ך: "שונא מתנות יחיה" (משלי ט"ו, כ"ז).
אבל באין שקיפות, ובהינתן רדיפת בצע – לא נותר לציבור אלא לסמוך על הדלפות. למרבה המזל, גם לזה אפשר למצוא חיזוק במקורות: ״כל המצר לציבור ומצערם, מותר למוסרו״, נכתב בשולחן ערוך. נדגיש, במה שנוגע לאנשי ציבור, אין דבר כזה "מלשין" או "מוייסר". במילים אחרות: אל תחששו להדליף כשאתם רואים עוולה. הקמנו אפילו תיבת הדלפות כשרה באתר למען הנושא!
לבסוף, רבים טוענים ששקיפות היא לא יותר מהיטפלות קטנונית. אבל בעיניי הם הנטפלים אלינו: פוליטיקאים רוצים להנהיגנו ולשנות את מציאותנו. לכן עליהם, כפי שהובן כבר בעת העתיקה, לאפשר בקרה על פעילותם - גם במחיר ויתור צנוע על פרטיות מעשיהם. כמובן רק במסגרת פעילותם הציבורית.
מקור - https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=1874985006118970&id=1506163609667780
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
