הכללים הבלתי משתנים של הפעלת הכוח  

ויקטור דיוויס הנסון, נשיונל רוויו | 10/04/2017

הרגעים המסוכנים ביותר ביחסים בינלאומיים מתרחשים לעתים קרובות לאחר שמעצמה עולמית מבקשת להשיב לעצמה את הרתעתה שאבדה. ייתכן שארצות הברית נכנסת כעת לתקופה מעבר מסוכנת כזאת.

אחרי שנת 2009, סין, איראן, צפון־קוריאה, רוסיה וטרוריסטים במזרח התיכון הסיקו, בצדק או שלא בצדק, כי ארה"ב מכירה בשקיעתה ומעדיפה לסגת ממעורבותה בעניינים גלובליים.

אל החלל הריק הזה הזה העזו מדינות יריבות להיכנס, בהנחה שאמריקה סבורה כי איננה יכולה – או איננה צריכה – לממש עוד את המנהיגות הפוליטית והצבאית שהפגינה בעבר. אויביה האמינו כי במקום להגן על הבריתות הוותיקות ולשמר את כללי המשחק הגלובליים, ארה"ב מתמקדת בנושאים כמו שינוי האקלים, יוזמות של האו"ם, איפוס מערכות יחסים עם מדינות אחרות, מחוות של רצון טוב כלפי אויבים כמו איראן וקובה, אג'נדות מגדריות ומעמדיות, וטקטיקות של 'עוצמה רכה' – בניסיון לקבל את התוצאה הרצויה לה ללא כפייה או תשלום מחיר.

ומה קרה בתגובה לכך? צפון־קוריאה הגבירה את שיגור הטילים שלה ואיימה בפומבי להחריב בנשק גרעיני את המערב ובעלות בריתו; רוסיה הפרה את ההתחייבויות שנטלה על עצמה בהסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני (מ־1987) וסיפחה לשטחה אזורי ספר של רפובליקות סובייטיות לשעבר; איראן הטרידה ספינות אמריקניות במפרץ הפרסי ושיגרה סדרת איומים נגד ארה"ב; סין בנתה איים מלאכותיים בים סין הדרומי והציבה עליהם בסיסים צבאיים, כדי לאותת על כוונתה להשתלט בקרוב על ניהול המסחר באסיה; בסוריה ובעיראק טבח דאעש באלפי בני אדם בשיטות של ימי הביניים, ועמד מאחורי פיגועי טרור במדינות המערב.

בתוך כאוס גדל והולך, החזרת ההרתעה האמריקנית הנורמלית כפי שהייתה, תשלהב את התוקפנות נגדה ותיחשב בעיני הפרובוקטורים עצמם לפרובוקציה.

לפיכך, כדאי להיזכר בכמה כללים ישנים למשברים החדשים והמאיימים הללו שבאופק:

יש להימנע מהפרחת איומים מילוליים לא רציניים שאינם מגובים בכוח. אחרי שמונה שנים של קווים כאילו־אדומים, גבולות שלכאורה אסור שייחצו, תאריכי יעד סופיים והצהרות על שינוי כללי המשחק, לאולטימטומים האמריקניים אין כל ערך והם רק יזמינו תוקפנות נוספת.

התרחיש הלא־סביר איננו בלתי אפשרי. מעצמות קטנות וחלשות יותר יכולות להצית מלחמות, והן אף עושות כן. בדצמבר 1941 תקפה יפן את שני הציים הגדולים בעולם, בהתבסס על הרושם המוטעה שמעצמות־על המבקשות להימנע ממלחמה עושות זאת מתוך חולשה. העובדה שכוחה הצבאי הנוכחי של ארה"ב מכריע, אין פירושה שמדינות הזויות יתפסו אותו תמיד ככזה – או ישערו שייעשה בו שימוש.

למלחמות גדולות יכולות להיות התחלות קטנות. איש לא חשב שחיסולו של ארכי־דוכס אוסטרי חסר חשיבות בשנת 1914, יוביל לכ־18 מיליון הרוגים עד 1918. יש להביא בחשבון כי כל מעורבות צבאית עלולה להיות סנונית המבשרת על משהו גדול בהרבה. יש להכין תכנית גיבוי, ועוד אחת למקרה שתכנית הגיבוי הזו תיכשל.

אין לבלבל בין טקטיקה לאסטרטגיה. הפלה מוצלחת של מטוס זדוני שחדר למרחב אווירי אסור, פיצוץ סירת מנוע או כיבוש עיר סורית מידי דאעש, אינם שווי ערך למציאת דרך לנצח ולהביא לסיומה של מלחמה. ניצחון אסטרטגי מצריך זמן רב, ובדרך כלל כרוך בהבטחת עליונות כלכלית, פוליטית ותרבותית על היריב, ודורש הצלחה צבאית המבטיחה כי היריב המובס יישאר כזה – תוך הכרה בכך שתוקפנות נוספת מצדו תפעל לרעתו.

הטבע האנושי איננו משתנה, ולא תמיד הוא ראוי להערצה. בין אם אוהבים זאת או לא, הבלתי־מעורבים נוהים לעתים קרובות אחר כוח בוטה יותר מאשר אחר חולשה אלגנטית ואנושית.

הצהרות נשגבות ונאומים אוטופיים מותירים רושם על האליטות העולמיות והתקשורת הבינלאומית, אך עמים סוררים וגסים מתייחסים אליהם בשוויון נפש ועסוקים יותר בחישוב מספרי של טייסות, ציים וחטיבות. הם גם זוכרים היטב אם מעצמה צבאית מסייעת לבעלות בריתה ומענישה את אויביה. נאמנות לברית בינלאומית, פגומה ככל שתהיה, עדיפה תמיד על פני נטישה שלה, שכן מעשה כזה עלול לעתים להטריד.

התמיכה בפעולה צבאית תלויה בעיקר במה שהציבור תופס כהצלחה. למרבה הצער, אנשים יתמכו בהתערבות צבאית שסיבותיה מפוקפקות אך הצלחתה ניכרת, יותר מאשר בהתערבות ממניעים אציליים שנתקעה בבוץ. התומכים הנלהבים ביציאה למלחמה הם לרוב הראשונים לנטוש אותה בהזדמנות הראשונה שמשהו משתבש. לעולם אין לדרג את התבונה שבפעולת תגמול או התערבות צבאית בהתבסס על מידת ההתלהבות הציבורית הראשונית ממנה.

מלחמה היא מזקקה אכזרית של כישרון. מנהיגים וגנרלים טובים בעתות שלום, אינם בהכרח בעלי כישורים ראויים לניהול קונפליקטים. ביצועיהם בשעת מלחמה יכולים להיות גרועים כביצועיהם של גנרלים עטורי קרבות בעת שלום. יש להניח שהמפקדים שיפתחו במלחמה לא יהיו שם כדי לסיימה.

נדיר שמלחמות מתחילות במקרה. שכיח הרבה יותר שמאחוריהן מסתתר אומדן שגוי של הכוח היחסי. הערכות מוטעות של חולשות וחוזקות יחסיות לפני מלחמה, תוקנו באופן טרגי על ידי המלחמה עצמה – שהיא הפוסק האחרון והמכוער בשאלה מי היה החזק במשוואה ומי החלש. ביטויים גלויים של פוטנציאל צבאי, מנהיגות רצינית ויציבה, לכידות לאומית וחוסן כלכלי מזכירים ליריב את חוסר התוחלת שבמלחמה. דיבור קולני על פירוק נשק, ומתן עדיפות לשיטור בינלאומי, יכולים לעודד גורמים קלי הדק לחשוב בטעות שכדאי להם להמר על מלחמה.

הרתעה המונעת מלחמה מושמצת בדרך כלל כמי שמחרחרת אותה. פייסנות, בדלנות ושיתוף פעולה המונעים משברים מיידיים – אך מבטיחים שהקונפליקט יתרחש בסופו של דבר – זוכים בדרך כלל לתשבחות כדרך אנושית מהוגנת ותרבותית לפתרון בעיות.
לבסוף, תמיד עדיף להיות מוגן ומושא ללעג מאשר פגיע וראוי לשבח.

__