. זמן הגעלה.  

זהו זמן הגעלה, זמן מירוק, זמן צחצוח, זמן ניקיון, סילוק הסחי והסירחון שדבק בנו בתחומים רבים, משל בורסקאים היינו במשרה מלאה. משל הבואש חי בתוכנו, משל ספחת, בהרת, צרעת דבקה בנו ומסרבת להיעלם. זהו זמן הגעלה של הציבוריות הישראלית, הפרהסיה, המרחב הציבורי, זמן הגעלה שבא תמיד אחרי שלב ההדחקה, ההכחשה, הכעס, הזעם, ההודאה, ותחילת התיקון. כחברת מופת אם חפצי חיים ,אנחנו חייבים להתחיל ללא רחם, ללא הרדמה, גם אם יכאב, גם אם נצרח, גם אם נזעק ונדמע ללבן באש המחטא, לעקור, להוציא, לרסס, זמן הגעלה.
רשימה ארוכה יש למגעילים עצמם כדי להמשיך לחיות ולנשום אוויר נקי. ראשונים שבהם אנשי הציבור, אחריהם אנשי ההון, אחריהם אנשי התקשורת, אחריהם אנשי הרוח ואחריהם אנחנו, כן אנחנו האזרחים שלא הצלחנו ולא השכלנו לעצור את הטינופת הלאומית, לחסום את סכר הגועל שפשה בארצנו.
אנשי הציבור, ראוי היה שיהיו המשכוכית לפני העדר, נקיים, ללא רבב, שלא עלה עליהם עול שלא נפגמו בשום אופן וצורה, מופת לאדם. אנשי הציבור אמורים להיות המודל לחיקוי בהתנהגותם האישית, המוסרית, נטולי קופות שרצים ושלדים שהעלו רקב ומיאוס. אנשי הציבור שהכיסא לא טרף את קלפי עקרונותיהם, שהשררה לא השחיתה אותם, שבעלי הון וממון לא השתלטו עליהם. אנשי הציבור מחויבים להגעלה משמעותית, להסרת הכתמים, לליבון באש, לנקות מעליהם את הסתיחיה שנדבקה בהם ולא רק שמסרבת לעזוב, אלא אף מתפשטת. ידע איש ציבור, אם יפעל ללא רבב כשטובת המדינה לנגד עיניו, כתר יונח על ראשו ואם יסרח, ריח הליזול יהיה בחלקו.
אנשי ההון, ברכה וכבוד למי שעשו הונם ביושר, באמונה, בכבוד, מי שלא רמסו בדרך בני אדם שהפכו לעבדיהם, מי שנהגו ביושר ולא בעורמה ובעושק באחרים. ההפרדה חייבת להיות ברורה, אנשי הון אינם מחוברים בשלשלאות של טובות הנאה סמויות וגלויות, אינם קשורים בעבותות של ממון וחיוכים לבעלי שררה, אינם נותנים מתנות, אינם גוזלים את הציבור ושודדים את הקופה הציבורית. אנשי ההון שבשנים האחרונות הפכו לבעלי הדעה ולא רק המאה, חייבים לעבור חיטוי בהול בדי די טי ציבורי, לא עוד יוצאים ובאים בבתי אנשי השורה, מותירים ארגזי מתנות, שהם שוחד ואתנן, לא עוד פועלים במחשכים, אנשי ההון מחויבים לא לעשוק, לא לגזול, להרוויח ביושר ולא לחלק מתנות לבעלי השררה, כל כך פשוט, כל כך מסובך.
אנשי התקשורת. חרפת התקשורת בישראל מונחת על השולחן, קרביה חשופים, ריאותיה חסרות אוויר, ליבה פועם באיטיות, גווע, כמעט גוסס מעומס הבושה, ההגעלה של אנשי התקשורת היא הגעלה מתמשכת, בלבה רותחת, אלו שמכרו ''תקשורת אובייקטיבית'' שכולה אינטרסים, שכולה מצג שווא, רמייה וכזב, עורכים שהתגלו כנמר של נייר. כאלו שהבוסים שלהם קובעים מה ייקרא עם ישראל. מה יהיה התוכן, אילו תמונות יושמו, מי יענו ומי יעשו, מי ירומם ומי יושפל. זו אותה מחלה חשוכת מרפא שפשתה באתרי החדשות, בטלוויזיה לערוציה ובעיתונות הכתובה. אלו מובילי הדעה והאג'נדה של החבר מהממשלה, אלו אותם שקנו כתבות ממוינות המאדירות את שמם על חשבון משלם המיסים, אלו אותם שבמילים גבוהות ניתחו, פירשו, קבעו וחתכו ומאחור היו רק שלמונים ואינטרסים.
אנשי הרוח. מסופרים ועד רבנים, מהוגי דעות ועד סוחרי פשפשים במסווה רוח, אלו האנשים שלא השכילו להעז לצאת ממשבצת הימני והשמאלי, ממקום הנוחות, שלא היו כצופה, המתריע, העומד בשער, אלא התבצרו בעמדותיהם, אנשי הרוח שידעת מראש מה יאמרו, מה ילהגו, מה יכתבו, והרבנים שנושאים את אשמת המוסר של האשם, לא קרעו קריעה ואמרו עד כאן. לא זעקו ברחובה של עיר, לא הודיעו על תענית נגד השחיתות שפשתה כאן. אנשי המילים התבצרו במילים הידועות, החלולות, הצפויות, הריקניות, הם חייבים ליבון משמעותי, הם חייבים סריקה בברזל עם שמן זית, בכל זאת הם אנשי הרוח, כדי שבפעם הבאה לא יגיעו לחזק חשוד בשחיתות ובהסתאבות, כדי שבפעם הבאה יסלקו את הימין והשמאל וידברו על המוסר האנושי, על חברת מופת, על האמת.
ואחרונים חביבים הזקוקים לליבון משמעותי עם הגעלה במרחב הציבורי הם אנחנו, הציבור, אשר שמע וקרא, והמשיך בשגרת יומו, לא יצא לרחובות, לא הקהיל ציבורית, לא יצא למחות, לזעוק, לדרוש, להפגין, לא פתח בשביתת רעב, לא אמר: ''עד כאן'', הציבור מימין ומשמאל, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, מושבניקים ועירוניים, עולים חדשים וותיקים, כולנו היינו מחויבים לעצור את רכבת השגרה, לצאת מקרונות הנוחות, לא להחריש, לא להבליג, להבעיר את אש המחאה, לדרוש להיות עם חופשי בארצנו, בלי שחיתות, בלי אינטרסים, בלי הון, שלטון, עיתון ומקומון. לעצור בגופנו ממש את הסלע המתדרדר המאיים למחוץ אותנו אל סופנו.
זמן הגעלה הוא עכשיו, לא מאוחר עדיין, כל הזמן שהבערה בוערת, אפשר