ימים של חשבון: בני פלד ומלחמת יום כיפור  

ביקורתו של מפקד חיל האוויר במלחמה על הדרג המדיני ובכירי צה”ל רלוונטית ביותר ומהדהדת בעוצמה גם בימינו אלה

"התעלמות סכיזופרנית מהמציאות בשדות הקרב". האלוף פלד ב-1973 | צילום מסך

מפקד חיל האוויר במלחמת יום כיפור היה האלוף בני פלד (2002-1928), אחת הדמויות הביקורתיות והססגוניות ביותר שידע צה”ל. כמו רבים מבני דורו ומשדרת הפיקוד של צה”ל, גם פלד סיים את המלחמה מצולק – אלא שמסקנותיו היו הפוכות מאלו של חבריו. בזמן שהם ביכו את האובדן הגדול, עמד פלד נדהם מול הבכי והנהי לאור ההישגים במלחמה, ובזמן שהם החלו להטיל אשמה זה בזה ולברוח מאחריות, הסיק פלד מסקנות ברורות והחל לעצב מחדש את חיל האוויר. הציטוטים לקוחים מספרו של בני פלד, ימים של חשבון, שראה אור בהוצאת מודן.

תפקוד חיל האוויר
לפני שנגיע לביקורתו העקרונית יותר של פלד על הדרג המדיני והצבאי, כדאי להכיר את הלקחים המבצעיים שהפיק. פלד הסיק מהמלחמה שאסור לחיל האוויר, גם בתפקידו כמסייע לחיל היבשה, להיות תלוי בחיל היבשה בהגדרות המשימה שלו ובמודיעין שהוא מספק. תלות זו, כפי שראה בזמן אמת, הזיקה מאוד ליכולותיו והישגיו של חיל האוויר במלחמה. בדבר המפקד מחודש יולי 1974, דיבר פלד ביושר אופייני על “ההפרשים בציפיות שלנו עצמנו, שלא לדבר על אלה של כוחות היבשה, ממה שאנחנו נהיה מסוגלים לעשות לכוחות יבשה בתנאים שידענו שישררו – היו גדולים מאוד. זאת אומרת, חוסר היעילות היה גדול מעבר למצופה, והתסכול כתוצאה מזה גדול עוד יותר”.

פלד טען שגם בתנאי איום הטילים ששררו במלחמה, וגם מבלי שהושגה עליונות אווירית, לו היה חיל האוויר מקים מערך מודיעין ושליטה אוטונומיים יותר, יכולתו לפגוע בצבא היבשה של האויב הייתה גבוהה הרבה יותר. אמנם, “המחיר שהיינו צריכים לשלם היה גבוה יותר”, אבל “הביטוי של הנשק האווירי נגד כוחות היבשה…היה משנה בצורה חריפה ביותר את תמונת הקרב של כוחות היבשה”.

תסכולו של פלד מסוגיה זו היה גדול במיוחד משום שהכתובת הייתה על הקיר. שיטת התפעול הלא יעילה של חיל האוויר התבררה היטב לפני כן, הן במבצע קדש, הן במלחמת ששת הימים, הן בתרגיל “עוז” של גייסות השריון בסיני והן במשחק המלחמה “מהלומה” שניהל צה”ל ב-1971. אלא מה? במקום לפסול את תורת ההפעלה הלא יעילה ולהחליף אותה כך ש”משימת זרוע האוויר בלוחמת היבשה” תוגדר “כמשימה ראשית, במקום כמטלה של סיוע”, החליט צה”ל “‘לשפר’ את הנוהלים והאמצעים במסגרת ה’תורה'” הקיימת. במילים אחרות, שיטת ההפעלה של חיל האוויר כמסייע לכוחות היבשה נבנתה טלאי על טלאי מתוך חוסר נכונות להכיר בצורך בהגדרתה מחדש והחלפתה.

פלד לא היסס להציג לחיל האוויר גם את המסקנה העקרונית ביותר מעניין זה: “האחריות והסמכות אינן ניתנות לפיצול. זה אולי הלקח העיקרי והקרדינלי ביותר של המלחמה הזו”. לקח זה ילווה את פלד גם לביקורתו על הצמרת הפוליטית של מדינת ישראל, שמשאירה את תחומי האחריות על הצבא וכוחות הביטחון עמומים כדי להרחיק את עצמה מביקורת.

“אסטרטגיה” של פעולה-תגובה
בניתוחו של פלד, חלק מרכזי מתחושת הכישלון במלחמת יום הכיפורים נבע מהלך הרוח שהשתרר בזמן מלחמת ההתשה. תקופה זו התאפיינה בפעולות מוגבלות בתנאי עליונות ישראלית, שבהן ויתרו על הישגים מבצעיים כדי להבטיח שלא תהיינה אבדות ישראליות. הרגלים אלו הובילו ל”תוצאות חינוכיות חמורות” כדבריו, כלומר, ההרגל והאמונה של טייסים שניתן לבצע משימות צבאיות ללא אבידות.

שיטת התגמול של “פעולה-תגובה” נחשבה בעיני פלד לאנטי-צבאית. בלשונו: “ישראל…הגיבה בפעולות תגמול על פי השיטה של “בא כיסא הלך שולחן”, שהיא; מכות קטנות ומכות נגד, שיצרו אווירה של התעסקות בקטנות”. זו הייתה “המסגרת המחשבתית” שהכתיבה לצה”ל ולממשלה את הערכות הביטחון. כפי שאמר פלד לאנשי החיל מיד אחרי המלחמה: “למדתם להבחין יפה בין מלחמה ממש לבין פעולות תגמול יזומות, שאינן אלא שימוש לא נכון בכוח צבאי בכלל ובכוח אווירי בפרט”.

למסגרת מחשבתית זו הייתה לדעתו של פלד אחריות מרכזית לכך שכאשר החל האויב לצופף את מערך הטילים שלו ולהפיל את מטוסינו, נכנס חיל האוויר להלם. הסטריליות של פעולותיו בתקופת מלחמת ההתשה, יחד עם הצמצום המחשבתי שליווה אותה, יצרו ציפיות והרגלי עבודה רעים מאוד לשעת מלחמה. כדברי פלד:

“ממקומי בתא השליטה יכולתי לחוש, לראות, לשמוע, ואפילו להריח את תגובת חיל האוויר לעובדה שלא יהיה כאן מקרה של “זבנג וגמרנו” … “השמדה מסיבית” … (מושגים שרווחו לפני המלחמה), אלא יהיה כאן קרב נמשך ועקשני … ראיתי וחשתי את הקושי שבהסתגלות למצב זה … בפניהם של אנשי המודיעין שעמדו בפני יאוש … ברתיעתם של מפקדים מסוימים … בהתנהגותם של מתכנני מבצעים … בחוסר הבנתם של מפקדים … שצריך להמשיך ולהחזיק בעליונות האווירית ואי-אפשר “לסיים” את ההשגה ולנוח”

נקודה נוספת שהטרידה את פלד היא ההשקעה העצומה של חיל האוויר בתכנון משימות השמדת איום הטילים, כאשר התכניות נשענו על הנחות אופטימיות מאוד בנוגע לתנאי פתיחת המלחמה: שישראל תקבע את שעת ההתקפה, שלא תהיה עננות נמוכה בכלל, ושיהיו ראות טובה, מודיעין מדויק, ו-96 שעות שיוקדשו כולן להשגת עליונות אווירית. חלק מן האופטימיות הזו נבעה מהאופי של פעולות התגמול, שבהן השליטה במאפייני הפעולה גבוהה מאוד, לעומת זמן מלחמה, שבה השליטה בתנאי הביצוע נמוכה ביותר.

מובן מאליו שהנחות אלו עלו בתוהו מיד כשהחלה המלחמה, כמו גם תכניותיו של חיל האוויר. אפילו השליטה בשעת התקיפה נגנזה בשל הססנות הדרג המדיני לצאת לתקיפה מקדימה (כתוצאה מלחץ אמריקני). לסיכום, כפי שהתבטא פלד בהרצאה בפו”מ, “התכניות להשמדת מערך הטילים המצרי והסורי היו נפלאות, אבל הנחות היסוד לביצוען לא היו של מפקד צבא אלא של מפיק מחזמר”.

מלחמה מוצלחת
החל מתום המלחמה ניסה פלד להסביר שמלחמת יום כיפור הייתה למעשה סיפור הצלחה, וניסה להבין את ההכחשה, הדיכאון וההלם הציבוריים והצבאיים ממהלכה. גם חיל האוויר, כמו צה”ל בכלל, סיים את מלחמת יום כיפור באווירה קשה. הוא איבד למעלה מרבע ממטוסיו ומעל לחמישים אנשי צוות אוויר, בשחיקה מתמשכת במהלך המלחמה.

למרות אלה, פלד הראה שאין כל בסיס עובדתי לרוח הנכאים הזו. הוא ערך השוואה לתפקוד חיל האוויר במלחמת ששת הימים, והראה כי החיל אמנם שילם מחיר גבוה יותר מבחינה אבסולוטית במלחמת יום כיפור (הוא גם היה כמעט פי שניים גדול יותר), אך ביחס לכמות המשימות הגדולה יותר, הן הביצועים של חיל האוויר והן שיעורי האבדות שספג היו טובים יותר. בלשונו: “המחיר ששילם חיל האוויר במלחמת ששת הימים היה כפול מזה ששילם ביום הכיפורים, הן באובדן מטוסים והן בצוותי אוויר, יחסית לכמות המשימות שביצע. שני מטוסי קרב לכל 100 משימות ו-10% מטייסיו, לעומת מטוס אחד לכל 100 משימות ו-5% מצוותי האוויר”.

תוצאות משחק המלחמה, שהסתיים בניצחון צה”ל, היו אמורות להציב את הציפיות למחיר הריאלי של מלחמה בכל החזיתות: מלחמה בת 28 יום, שבה ייפגעו כ-10,000 אזרחים, ייפצעו 20,000 חיילים, ויהרגו 8,000 חיילים. חיל האוויר איבד בתרגיל כ-120 מטוסי קרב ו-150 מאנשיו. מבחינת צמרת הצבא, התוצאות הללו היו משביעות רצון. “משחק המלחמה“, מספר פלד, “נחשב (פה אחד) כסביר יחסית לתנאי הפתיחה והסיום של המלחמה החזויה“.

לנוכח הנתונים הללו, הסביר פלד, ההשוואה של “מהלומה” למלחמת יום הכיפורים “מצביעה בבירור על כך שמלחמת יום הכיפורים היתה ההיפך הגמור ממחדל“. המלחמה נפתחה בנסיבות גרועות יותר ממשחק המלחמה, וגרוע מכך, בשלושת הימים הראשונים היה “איבוד עשתונות של הממשלה וצמרת הפיקוד והמטה של כוחות היבשה … שהתפשטו בציבור כשריפת יער, כאשר המדיה הקרינה והגבירה את מצב הרוח האפוקליפטי הזה לציבור בעורף”.

ולמרות כל אלה, המלחמה נמשכה 16 ימים, המצרים נבלמו כעשרה קילומטר מהתעלה, הסורים נהדפו והירדנים הורתעו. העורף לא נפגע וסיים את המלחמה עם אפס אבידות, וצה”ל ספג כ-2,900 הרוגים ו-7,000 פצועים.

נקודה אחרונה לסוגיה זו, שהטרידה מאוד את פלד, נוגעת לדיון שהתקיים בחדר הרמטכ”ל במהלך ה-11 וה-12 באוקטובר. בדיון זה הציג פלד את השחיקה במטוסים של חיל האוויר, שתוציא אותו בקרוב ממעגל ההתקפה. כתוצאה מכך היו מי שייחסו לפלד את אותה אווירת הנכאים שאפיינה את צמרת צה”ל. אלא שגרסתו של פלד שונה בתכלית: הוא הגזים בכוונה בנתונים, כדי לדחוף את צמרת צה”ל ההססנית, שהייתה יכולה לשבת על המדוכה עוד ימים, להתקפה. כדבריו: “האילוץ שהצגתי כסיבה מכריעה היה אמור להוות איום ברור וגס על אלו שאיבדו את הכושר לחשוב רציונלית, פחדו לקבל אחריות על מעשה והעדיפו גישה פסיבית”.

התוצאות ההיסטוריות
פלד תיאר כיצד ההתייחסות ההיסטרית למלחמת יום הכיפורים יצרה מנטליות של כישלון, תבוסה וחוסר ביטחון כללי בצמרת המדינית, הצבאית ובציבור. כל ניסיון להציג את המלחמה כהצלחה, נהדף “בזעם כללי” ובמטח של האשמות של חוסר רגישות לחללי המלחמה ומשפחותיהם וחיפוש תירוצים.

האווירה הזו, טען פלד, אחראית לשינויים הכבירים שהתחוללו בפוליטיקה הישראלית, והיא תורמת מרכזית לכך שהשלטון בישראל, שמעולם לא אהב להכריע, הפך לערך את ההתעלמות מהמציאות ו”ההתחמקות מהצורך להחליט”. גם ההשפעה על צה”ל הייתה דרמטית. מפקדי הצבא הבינו שלמעשה במערכת הזו אין להם אפשרות להצליח, משום שהדרג המדיני בורח מאחריות, בזמן שלאנשי הצבא “אין שום אפשרות להישפט על מעשיהם על פי אמות מידה ידועות מראש… על פי קריטריונים שייקבעו גם הם לאחר מעשה, ושיהיו פונקציה של מצב הרוח הציבורי והצרכים הפוליטיים”.