ליבסקינד בבלוג: גילויים חדשים על אילנה דיין וחבריה  

הכתבה שפרסמנו השבת, למי שבכל זאת החמיץ, הביאה את סיפורו של פסק הדין נגד דיין, של הכתבה ב'עובדה' שהפכה את סרן ר' לאיש חסר לב שיורה בגופת ילדה פלשתינית ואת מה שהתחולל בבית המשפט על דוכן העדים ומשתקף בפרוטוקולים. דיין, מה לעשות, לא יוצאת שם טוב. זה היה יכול להיות פחות נורא אם היא היתה מסוגלת להודות בחלק מהפגמים שנפלו בעבודתה. זה נשמע רע כשבמשך שעות ארוכות של עמידה על הדוכן היא בנתה תפישת עולם עיתונאית שלמה סביב כל פאול שביצעה.

האיש שהפך בזכות עובדה לחסר לב. סרן ר'. (צילום: אדי ישראל, עיבוד מחשב)

לקלמן יש אג'נדה

חזרה אל מאחורי הקלעים: הכל התחיל ביום חמישי שעבר, כשעורך 'עובדה', דורון גלעזר, עודכן על ידי עורך 'סופשבוע' של 'מעריב' על הכתבה המתוכננת. גלעזר, אם להשתמש במילים עדינות, לא אהב את הרעיון. זכותו. אפשר להניח שאחרי חודש שלם של שתיקה צועקת מצד כל כלי התקשורת המרכזיים, שבחרו לקבור את הסיפור ולא לספר עליו לצרכניהם, הוא אפילו הופתע.

במוצאי שבת הוא התקשר אל עורך 'מעריב', יואב צור, ובפיו הטיעון המנצח ולפיו "לקלמן יש אג'נדה". האמת? נכון. מודה. יש לי אג'נדה ואני אפילו לא מתבייש בה. אלא שלא ברור מה לאג'נדה הזו ולסיפור הפשוט מאד שבפנינו, ושבמרכזו תכנית טלביזיה שהפילה על סרן צעיר בצה"ל תיק שלא היה ולא נברא. ואם יש לי אג'נדה, אז השופט לא קבע שאין בכתבה אמת ויש בה עריכה מגמתית ופסולה שהפכה את הקצין הקרבי הזה לרוצח פעוטות? כדי להבין את זה הרי לא צריך אג'נדה. מספיק זוג עיניים וטלביזיה.

אלא שבכך אי אפשר להסתפק. משום שמשהו עמוק הרבה יותר עומד מאחרי טענת האג'נדה, טענה שלמחרת היום השמיעה גם אילנה דיין בעצמה ואחריה עשה את זה גם זמיר דחב"ש, מי שבימי שגרה פועל כיחצ"ן של בית המשפט העליון, ונקרא גם הוא אל הדגל בנסיון להביא לדחיית הכתבה. כי מאחרי הטענה הזו עומד ריח מקארתיסטי מסוכן של ניסיון לסתום פיות. משום שלחבורת הפלורליסטים הזו לא מספיק שעל כל מאתיים עיתונאים עם אג'נדה דומה לשלהם יש אחד עם אג'נדה אחרת. הם רוצים מאתיים מול אפס. הם לא רוצים לשמוע רעשי רקע. הם רוצים לנגן סולו. לא מספיק להם לשלוט ברוב מוחלט של עמדות ההשפעה. הם רוצים לשלוט בכולן. עד האחרונה.

הצטרפה לטוענים נגד האג'נדה. אילנה דיין (צילום: אלדד רפאלי)

שלטון הצחוק

וחייבים להודות שצריך הרבה בטחון להשמיע את הטענה הזו כשקוראים לך דורון גלעזר ואתה מסתובב עם רזומה מפואר של פעילות פוליטית אקטיבית בארגוני שמאל קיצוניים. מה שמתכוונת החבורה הזו, כשהיא מדברת על האג'נדה שלי, זה שאין לה שום בעיה עם אג'נדות כל עוד הן באות מהכיוון הנכון, כמו אלה של אילנה דיין או של גלעזר, של אהרון ברק או של דורית ביניש. רק מפאת כבודו של העיתון שלי, שגלעזר ערך עד לא מכבר, לא אספר כאן עד כמה הרחיקה לכת האג'נדה הזו שלו.

ללוחמים הללו, בעד מה שמכונה "שלטון החוק", יש תפישת עולם מרתקת. הם חסידים ענקיים של השיטה הדמוקרטית עד שהיא מצמיחה להם שר משפטים שלא מתאים להם. הם תומכים בחופש הביטוי עד שמישהו מתכוון לכתוב מילת ביקורת עליהם. הם מטיפים לנו מבוקר עד לילה על הצורך לכבד את בית המשפט, בדיוק עד הרגע שפסק הדין מוציא אותם רע.

ביום ראשון אחרי הצהריים עבר גלעזר את כל הגבולות ובניסיון נואש אחרון לעצור את הכתבה התקשר לעורך 'מעריב' ואיים עליו בסגנון שלקוח מהמדור הסיציליאני ואשר בוודאי עוד ידובר בו בעתיד. באותה שיחה מתלהמת הרהיב עוד גלעזר עוז ובניסיון לעשות לי דה-לגיטימציה טען לקשרים פסולים ביני לבין השופט נעם סולברג, שפסק נגדו. לא פחות ולא יותר. למי שמתעניין אספר שאת השופט הזה, כך למיטב זכרוני, פגשתי לפני משהו כמו 13 שנה כשהגעתי לראיין את היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, והוא שימש כעוזרו. אחר כך ראיתי אותו פעם נוספת ל- 60 שניות בעת שזומנתי להעיד בפניו בתביעה שלא הייתי צד בה, עדות שבוטלה בסופו של דבר. הטחת הבוץ ההיסטרית הזו של עורך 'עובדה', הכל מתוך ניסיון לקעקע את האפשרות לספר לציבור הקוראים מה בדיוק קרה במשפט שבו קיבלו הוא וחבריו על הראש, היתה בלתי נסבלת. היא בלתי נסבלת אצל כל אדם. היא בלתי נסבלת שבעתיים כשמדובר במי שיש להם מה להעיר כמעט לכל אדם על הגלובוס.

הכיפה שלי ושל השופט

נדמה לכם שכאן נגמר הסיפור? חכו. ביום חמישי בבוקר הגיע העיתון אל המנויים. בערב התקשרה אלי כתבת של אתר האינטרנט 'וואלה' וביקשה שאתייחס ל"תלונות" שנשמעות כלפי הכתבה, לפיה היא מונעת מ....נכון, אג'נדה. מכיוון שאת המילה הזו היה נראה לי שכבר שמעתי כמה פעמים בימים האחרונים ונדמה היה לי שאני אפילו מסוגל כבר לזהות את המקור שלה, בקשתי לדעת מי בדיוק ה"מתלוננים". הסתבר שלמי שטילפן אל הכתבת היה עוז רוח גדול ללכלך אותי ואת 'מעריב' ועוז רוח מצומצם קצת יותר כדי לעמוד מאחורי הדברים. "תגידי", שאלתי את הגברת מ'וואלה', "לא נראה לך קצת לא אתי שאנשים מתקשרים אלייך כדי להתלונן על האתיקה העיתונאית שלנו, אבל לא מוכנים לעמוד מאחרי הטענות שלהם עצמם?". הכתבת הסכימה לומר שמדובר ב"גורמים בסביבת עובדה".

זו, אגב, לא היתה הפעם הראשונה שפחדנים מהאזור הזה משמיצים ובורחים למסתור. למחרת פרסום פסק הדין הם עשו את זה ב'הארץ'. "גורם בערוץ 2", צוטט שם כשהוא מתייחס לפסק הדין וטוען כי "יותר מאשר הוא מלמד על הכתבה, הוא מלמד על תפישת עולמו והשקפתו של סולברג לגבי כללים עיתונאיים וחשיבות חייהם של הפלסטינים". ל'הארץ', שמנהל בעצמו נגד השופט מלחמת עולם, כמובן נקיה לחלוטין מאג'נדות, לא היה אכפת לפרסם את ההשמצות הללו מבלי להכריח מישהו לעמוד מאחריהן בשמו.

כך או כך, התזות שהעלתה באזניי כתבת 'וואלה' באשר למוטיבציות שלי, אחרי השיחות שניהלה עם אותם "גורמים בסביבת עובדה", היו כל כך מסובכות, שאני לא משוכנע שאני מסוגל אפילו לשחזר אותן. מה שאני כן זוכר זאת הטענה שלשופט סולברג ולי יש כיפה על הראש (זה נכון) ושגלעזר שמאלני והשופט ימני (לגבי סולברג אין לי מושג, לגבי גלעזר דווקא יש לי), ולכן הוא פסק נגדו. כשהתברר לי שכל השיחה הזו, בינינו, מתנהלת מבלי שהכתבת קראה את פסק הדין, התעייפתי.

סוף האמת לצאת

בסופו של יום, ועל כך מגיע קרדיט גדול לעורכי 'מעריב' שעמדו בלחץ, פורסמה הכתבה כמתוכנן. סיפרנו לקוראינו את סיפורו של משפט הדיבה הזה, שאחרים בחרו שלא לספר. דווחנו על חוות הדעת הזהות שהגישו לבית המשפט רוני דניאל, שלום קיטל ורפיק חלבי, שהופיעו בניסיון לעזור לדיין. תארנו את הדרך שנחשפה על הדוכן ושבאמצעותה מנפנפים בערוץ 2 לכל הרוחות אזרחים שמתלוננים נגד הטאלנטים של הערוץ. לא חסכנו מהם גם את דבר הפגישה שניהל במהלך המשפט האלוף גיורא איילנד, בידיעתה של אילנה דיין, עם סרן ר', בניסיון להוריד אותו מהתביעה. מי שחושב שאין עניין ציבורי בדברים הללו, שיקום. מי שחושב שאפשר להסתיר אותם מהציבור, שיתבייש. מי שרוממות חופש הביטוי בפיו אבל סבר שעם לחצים ואיומים אפשר לחנוק את פרסום הדברים, טעה.

הדברים אמורים גם באשר למקהלת העיתונאים, שבחרה להגן על חברת המיסדר שמעדה, תוך התקפה בוטה על פסק הדין. לא שיש לי בעיה עם מי שתוקף את פסק הדין. אבל יש לי בעיה עם מי שעושה את זה בלי להכיר את הפרטים ובלי לקרוא את ההחלטה של בית המשפט. ראשון בחבורה הזו היה רזי ברקאי. פסק הדין, שמחזיק 130 עמודים, היה קשה וארוך לקריאה ולפיכך בעיתוני הבוקר שלמחרת פרסומו עוד לא ניתן היה לאתר שום מאמר רציני בעניין. לא בעד ולא נגד. לרזי הספיקה העובדה שעמיתה ותיקה קיבלה בראש כדי להכריז שלוש פעמים במהלך תכניתו שמדובר ב"פסק דין שנוי במחלוקת". אתם שואלים מי בדיוק שנה אותו במחלוקת? כדי לא להשאיר את השאלה הזו פתוחה הביא ברקאי את פרקליטה של אילנה דיין, עו"ד מיבי מוזר, שלמרבה ההפתעה היתה לו אכן חתיכת מחלוקת עם פסק הדין.

עיתונות משובטת

אחר כך הגיע תורו של רון בן ישי, שבטור מצחיק במיוחד הביא בתוך מרכאות ציטוט מפסק הדין, שלמרבה המבוכה בכלל לא מופיע בו, ועליו בנה תזה שלימה כנגד השופט.

מי שרוצה ללמוד פרק בהלכות עיתונות דה-לה שמאטה מוזמן לקרוא את פסק הדין ואחר כך את שורת המאמרים שפורסמה נגדו כמעט בכל כלי התקשורת. תוכלו למצוא שם, בלי מאמץ גדול, את עקבותיו של דף מסרים וירטואלי שהועבר בין כמה פרשנים.

כך, לדוגמא, מספרים כולם על הקטע שבו תקף השופט את דיין על כך שהפחיתה בשידור עשרה חודשים מגילה של הילדה ההרוגה במוצב גירית והופכים אותו לאחד מעמודי התווך של פסק הדין. קשקוש. הקטע הזה פשוט לא קיים. סולברג מזכיר את הטעות הזו של דיין בכלל בהקשר לכך שהיא בחרה להשמיט מרשת הקשר שהיתה בידה את דבריו של סרן ר', שהעריך שהיא בת 15 ל- 18. הא ותו לא. מה זה אומר, לדעתכם, כשכמה פרשנים עושים את אותה טעות? שכולם למדו בפקולטה למשפטים אצל אותו מרצה מחורבן?

ומה עם זה שכמה פרשנים - במופע טלפתי מדהים ששם בכיס הקטן את 'אורן הקטן' - מסבירים כאיש אחד שדיין לא עסקה בתכניתה בסוגייה המצומצמת של וידוא ההריגה של ר' אלא בסוגיות רחבות יותר, בדיוק נמרץ כפי שטענה דיין ובניגוד מוחלט למה שכתב השופט? גם זה במקרה?

ומה תגידו על כל מי שכתב שהשופט סולברג קבע שבפרשה אין עניין ציבורי? הרי כל מי שקרא את פסק הדין יודע שאין אמירה כזו. פשוט אין. אז איך גם כאן כל הפרשנים לקו באותו סוג של דיסלקציה? זה לא מזכיר לכם קצת את מה שקרה בחוות הדעת של קיטל, דניאל וחלבי? הרי סולברג קובע במפורש שהשאלה צריכה להישאר ב"צריך עיון", בלי להכריע בה, וגם שם הוא מתייחס אך ורק לשאלת העניין הציבורי בנסיבות המיוחדות של הכתבה, שהתבססה על חומרי חקירה, שהביאו לכתב אישום, שכבר הוגש באותו יום. האם באיזה שהוא מקום סולברג מעלה את הטענה שמותה של ילדה פלשתינית, בנסיבות שבהן מתה אימאן אל המס, איננו עניין ציבורי?

וכשיובל יועז, עיתונאי שאני מחבב בדרך כלל, כותב לגבי "סולברג, החובש כיפה ומתגורר בהתנחלות", ש"קשה להשתחרר מהרושם שבהקשר זה משפט אילנה דיין, שהתגלגל לידיו, נראה לו כהזדמנות של ציבור שלם לבוא חשבון עם התקשורת האליטיסטית, התל אביבית, שאינה מקפידה בכבודם של חיילים", זה לא נכתב משום אג'נדה, נכון? זו הרי פרשנות משפטית צרופה, לא?

ואחרון חביב ברשימה הזו הוא נחום ברנע, שהסופרלטיבים שחילק לאילנה דיין במאמר שפירסם אחרי פסק הדין יכולים להתחרות רק בסופרלטיבים שהיא עצמה חילקה לו שנתיים קודם, כשישבה בוועדה שהחליטה להעניק לו את פרס ישראל.

וזה לא נגמר רק אצל העיתונאים. שלושה ימים אחרי מתן פסק הדין התראיינה השופטת בדימוס, נשיאת מועצת העיתונות, דליה דורנר, בגלי צה"ל ועשתה גם היא את אותה טעות בהקשר לקביעת השופט באשר להעדר העניין הציבורי. כשהתקשרתי אליה כדי לברר איפה בדיוק קראה את הדברים בפסק הדין, לא זכיתי לתשובה עניינית.

תדע כל אם עבריה

אי אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי מילה אחת אחרונה של התייחסות לשלושת הגנרלים, אל"מ פינקי זוארץ, תא"ל גל הירש והאלוף גיורא איילנד, שהתייצבו במשפט לצידה של אילנה דיין במאבק מול סרן ר', וחתמו למענה על תצהירים שמספרים על ניסיונם המוצלח איתה. אני זוכר שיחה שהיתה לי עם גל הירש לפני שנתיים לערך. הירש עבד אז על כתיבת ספרו והתקשר אלי כדי לבקש רשות לפרסם בו מאמר שכתבתי בעניינו אחרי הזובור שערך לו בשידור חי האלוף דורון אלמוג, בעקבות מלחמת לבנון השניה. "רוע במקום רעות", קראתי אז למאמר. הירש אהב אותו. הוא נגע לליבו. הפריע לו מאד שאותה רעות שעליה גדל וגידל חיילים נעלמה כשהיה כל כך צריך אותה, ברגעים הקשים שלו. הירש, זוארץ ואיילנד לא היו קשורים לארוע שעליו נתבעה דיין, אבל כשהיא פנתה אליהם וביקשה שיחתמו למענה על תצהיר הם בחרו להוציא אצבע משולשת לקצין הקרבי, שזעק שדיין שפכה את דמו, וללכת איתה. אילנה דיין עשתה עליהם כתבה ואולי עוד תעשה. מסרן ר', יש להניח, לא יצא להם כלום. תת אלוף גל הירש יכול לדבר עד מחר על "הרעות". האלוף גיורא איילנד יכול לספר עד מחרתיים על "ערכי גבעתי". שיתביישו.

דורנר הידידה

לפני כשבועיים כינסה נשיאת מועצת העיתונות, דליה דורנר, את המועצה וביקשה לשכנע את החברים להצטרף להליך הערעור שתגיש אילנה דיין לבית המשפט העליון, במעמד של "ידיד בית המשפט". כמה ימים קודם לכן, כשהודיעה על כוונתה זו, התקשרתי אל דורנר - כדי להרגיע את החשד המעיק שהיא מעניקה טיפול VIP ליקירת בית המשפט העליון - ובקשתי ממנה להיזכר מתי עוד הגישה בקשה כזו. דורנר לא נזכרה בשום מקרה שקשור לתביעת דיבה דומה.

סוף דבר

העריכה שביצעו אנשי 'עובדה' בכתבה על אודות סרן ר' היתה משהו שלעיתונאי הגון צריך להיות קשה להתגאות בו. הרוח הרעה שנושבת בעיתונות הישראלית וסביבה מאז פרסום פסק הדין בעניין, מלמדת שלכל נקודת שפל יש נקודה נמוכה ממנה.

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=79974780b5e0d394fddbd1a00f4f21d3&id=830