מכתב איום לבן כספית, מאנשי שמאל, בהקשר של הקרן החדשה  

לפני כמה ימים נחת במייל שלי מכתב. ארוך, מנומק ורהוט. גם מעניין. 2 עמודים צפופים, 13 סעיפים, כותרות ביניים, הדגשים. לא הייתי יכול לכתוב את המכתב הזה יותר טוב. הוא חתום על ידי שלושה, ערן מיק, אוהד רוזן ואורן דניאלי. אין לי שום היכרות איתם והם מציינים, למען הסר ספק, שאין להם שום קשר לקרן החדשה לישראל.
קראתי. "אנחנו כותבים אליך, כאזרחים מן השורה, בתחושה עמוקה של דאגה וזעזוע בעקבות פרסומך האחרון בנושא הקרן החדשה לישראל. אנו מבקשים להתריע בפניך כי הינך נוטל חלק במסע הסתה פרוע ומסוכן, המקעקע את יסודות הדמוקרטיה הישראלית ותוצאותיו עלולות להיות הרות אסון". וכן הלאה, כך 13 סעיפים.
למכתבים כאלה אני עונה, כמעט תמיד, תשובות ארוכות ומנומקות. זו חובתי. אבל בינתיים הגעתי לסעיף 11. "איננו לגמרי מבינים מה פשר וטיב הקשר בינך לבין אם תרצו", הם כותבים, "אנו מקווים כי שיתוף הפעולה שלך עימם עד כה אינו נובע מזדון, אלא מחוסר הבנה או איזשהי תפיסה מעוותת..אם בזדון יסודו של שיתוף פעולה זה, ניאבק בזדון זה בכל האמצעים החוקיים העומדים לרשותנו"...
וואללה. זדון. עלו עלי. שיגרתי אליהם תשובה קצרה יחסית בה אני מודיע להם שבהעלאת חשד דרמטי כזה אני רואה סוג של איום. אם יתברר שאתה עוסק בזדון (למה הם מתכוונים למען השם), אז נדע מה לעשות, ולכן אין לי כוונה לענות להם. הם מיהרו לשלוח תשובה שלא התכוונו לאיים, וכו' וכו'. למרות שהתשובה לא היתה משכנעת, ידעתי שאענה להם. אלא שזה קרה בדיוק ערב יום הזכרון. ימי הזכרון הופכים אצלי לחוויה יותר ויותר קשה עם השנים, ואחר-כך הגיעו מסיבות יום העצמאות, ידעתי שאענה להם מיד אחרי. בכל זאת, צריך לשבת ולכתוב תשובה מפורטת. ויש לי, עם כל הכבוד, עוד עניינים על הראש. וגם כמה עשרות מיילים שממתינים לתשובה מדי יום.
לא הספקתי. כעבור יום בודד אחד שוב הופיע מכתב מטעמם במייל, והם כבר מיידים בי את עמיר בניון (אולי כדאי שאודה: אני כתבתי לו את השיר. מה תעשו לי?), ומצרים על כך שלא השכלתי לענות להם, וכו' וכו', וכמובן, לך תדע מה הם יעשו לי עכשיו.
שלחתי להם תשובה נוספת: תנו להתאבל ביום הזכרון ולחגוג עצמאות, ואענה לכם. בסוף אני לא ממש עובד אצלכם, נכון? זה היה המסר.
לא הספקתי. ביום רביעי עם שחר, למחרת החג, טלפון מ"תיק תקשורת". אם אני רוצה לבוא להגיב על אוהד רוזן. מי זה אוהד רוזן, למען השם? התחקירנית מסבירה לי שיש מאמר שלו. איפה? באנרג'י. וואללה. ב"תיק תקשורת" אני לא מופיע כבר שנים (וגם לא אופיע), אבל שווה קריאה. אני פותח אנרג'י ומוצא את רוזן. הוא, מתברר, אחד משלושת המוסקטרים, משטרת הזדון המוכרת לי היטב, והוא ישב וכתב את הגיגיו.
זכותו. וטוב שאנרג'י פירסמו. מצד שני, גם במאמר הזה, שכבר אינו בגדר מייל פרטי, מופיעות הרמיזות: "איננו יודעים ואיננו רוצים לנחש מדוע דווקא קבוצת אם תרצו זוכה לכך", הם כותבים על הכתבות שלי.
אז לפני שנמשיך בדיון, חברים יקרים: להלן מבחן אמריקאי. אנא סמנו את התשובה הנכונה. שאלה: קבוצת אם תרצו זכתה לשני פירסומים בטור שלי (ולא "שבוע אחר שבוע"), כי: 1. הם שילמו לי הרבה-הרבה כסף, וגם קיבלתי פנטהאוז בהולילנד. 2. אני פעיל סמוי של הימין הקיצוני כבר הרבה שנים. מי שצעק "סרק-סרק" בכיכר זה אני. הכינוי שלי בשב"כ הוא "כספית רועמת". 3. סתם, יש לי פטיש לפעילי ימין קיצוני. 4. חשבתי ששני הדו"חות שפירסמה "אם תרצו" מעניינים, מבוססים וראויים לדיון ציבורי. 5. וגם קיבלתי עליהם בלעדיות.

והתשובה הנכונה? 4+5 כמובן. ועוד משהו: עצם העלאת האפשרות הזו של זדון הופכת את שלושתכם, האדונים מיק, רוזן ודניאלי, לעלובים במיוחד. וגם בורים. ולא מאוד חכמים.

כמה דברים לפני שאגיע לעצם העניין: לדעתי, השיר של עמיר בניון מבחיל. בכלל, מה שקרה ליוצר המוכשר הזה מאז גילה את האור הפך אותו ממוסיקאי מצויין לאיש דוחה. בדיוק כפי שקרה לאריאל זילבר, מגדולי היוצרים של המוסיקה העברית, שהפך לסהרורי. אני מתפלל ומקווה שזה לא יקרה לאחרים. יש כבר סימנים אצל אהוד בנאי, היוצר מספר 1 (לדעתי) של העשור האחרון. אני מקווה שאלה סימנים שרק אני רואה.
ועוד משהו: אני לא משתגע על סגנון הקמפיין של אם תרצו. כתבתי את זה, וגם אמרתי להם את זה. ההליכה על נעמי חזן היתה מיותרת ומטופשת. גם השימוש ביום הזכרון היה פוגעני. יש להם קמפיינר ימני עם קבלות וזה מה שהוא יודע לתת. אבל צריך לזכור: זו זכותם המלאה.

עכשיו לעצם העניין: במאמרו, מתייחס אלי אוהד רוזן וכותב ש"בלעדיו, לקבוצה סהרורית הממומנת בידי הימין הקיצוני האוונגליסטי לא היה כל הד". הנה דוגמה נפלאה להתנשאות השמאל. כל מה שלא שמאל, זה סהרורים. הקבוצה הסהרורית הזו, מר רוזן, עשתה לא מזמן אירוע שנואם הכבוד בו היה שר החינוך. בוידאו דיבר גם ראש הממשלה. במסיבת עצמאות שלהם אופיר אקוניס ורונית תירוש יהיו הדיג'ייס. אקוניס ותירוש מייצגים יחד 55 חברי כנסת.
ועוד: מאז שהדו"חות של אם תרצו יצאו לאור, התבררה לי כמות והיקף התמיכה בקבוצה הזו ובמסריה. אלופים לא מעטים בצה"ל דיברו איתי על זה. בעבר ובהווה. כמעט באשר אלך, נתקלתי באנשים שעודדו, שהפצירו להמשיך. אני אומר מידיעה אישית, בוודאות מוחלטת, שגם בצמרת צה"ל יש תמיכה משמעותית במה שאם תרצו עושים. ולא רק בקשר לענייני דו"ח גולדסטון והתביעות נגד קצינים, אלא בעוד נושאים, כמו החדירה לתוך צה"ל עצמו. בנושא הזה, אגב, לא נגעתי. לא הייתי שלם עם הדברים והשארתי אותם באוויר.

בכל המאמר המלומד של מר רוזן, כמו גם במכתב שלו ושל חבריו, לא היתה התייחסות לעצם הטענות. לעובדות שנחשפו בדו"חות של אם תרצו. גם הדו"ח שפירסמה אחר-כך הקרן החדשה, שניסה לקעקע את העובדות הללו, לא הצליח. למה? כי אי אפשר להתווכח עם עובדות ועם אמת.

אלא מה? על פי המוסקטרים שלנו, לשמאל מותר להאשים, לרדוף, להלשין וכו', ולימין אסור. כי הם מגנים על חופש הביטוי בקנאות, אבל רק אצלם. הנה מה שרוזן כתב: "גם אם איננו מסכימים לכל עמדה, הזכות להביע אותה היא חלק מנשמת אפה של הדמוקרטיה, ואם לא נשמור עליה היום, לא יהיה מי שישמור עלינו בעתיד".
זה בקשר אליו. זה בקשר לארגוני הקרן החדשה, או בכיריה, שרוזן "לא תמיד מסכים לעמדותיהם". ומה עם אלה שחושבים שיש לקרן החדשה קצת יותר מדי קשר לתביעות נגד קצינים ישראלים (קרן "פורד" מממנת גם את הקרן החדשה וגם את התביעות הללו)? או לאלה שחושבים, ויודעים להוכיח, שלארגונים הקשורים בקרן החדשה יש קצת יותר מדי קשר לשטף החומר שזרם לדו"ח גולדסטון?

לי, זה נשמע מעניין. ראוי. שווה דיון. רוזן, מיק ודניאלי חושבים שהיינו פשוט צריכים להשאיר את הכרזות והשירים והקמפיין של אם תרצו תלויים באויר. לא להגיד לציבור על מה הסהרורים האלה מדברים. להתעלם. כמו, אגב, שהתקשורת התעלמה מזרמי ימין במשך עשורים במקום הזה. אז זהו, שהם טועים. התקופה הזו חלפה מהעולם. כמו שגברת אחת, שמונתה לאחרונה למנהלת אגף מידע ב"בצלם", העלתה פוסט שהופך אותנו לנאצים ומכיל דברי הסתה ושנאה מהחריפים וחריגים שנאמרו אי פעם. לה מותר. זה בשמאל. הם, הרי, רק מעלים פוסטים וכותבים שירים. מי שקורא את הפוסט הזה, של ליזי שגיא אחת, לומד כמה דברים על שנאה. "אם תרצו" הם הנזירה תרזה בהשוואה אליה. נו, אז איפה המאמר של מיק-דניאלי-רוזן? איפה הפניה הנרגשת ל"בצלם", הדרישה להדיחה לאלתר, התהיה איך אפשר שמישהי שאחראית על המידע של בצלם, העניין הכי רגיש של האירגון הזה, נחשפת כשונאת ומתעבת של הרעיון הציוני באשר הוא?

נמתין בסבלנות.

בינתיים, נדמה לי, דבר אחד ברור. לא "אם תרצו" הם הסהרורים של הסיפור שלנו, אלא דווקא אלה שחושבים שצריך לסתום להם את הפה. אסור לסתום את הפה של אף אחד. רצוי וצריך לקיים דיון ציבורי, ואולי גם בירור מקצועי, של הטענות.