מאת: אורי שמחוניכבכל שנה באוקטובר חוזר ריטואל הניתוחים בדיעבד לגבי מלחמת יום הכיפורים. איך לא היינו מוכנים, איך לא ידענו, לא הערכנו נכון, נתפסנו עם המכנסיים למטה. ובכן, אפשר לסכם עשרות שנים, ספרים, מאמרים, ניתוחים ומה לא במשפט אחד - לעולם לא נהיה מוכנים למה שעוד לא קרה. לא רק אנחנו, ולא רק בענייני ביטחון. גם בכלכלה, בפוליטיקה ובחיינו הפרטיים. קשה לחזות, בעיקר את העתיד.
רבות השתנה מאז אוקטובר 73', והטרמינולוגיה האופנתית מדברת על מהפכות בשדה הקרב. אז מהפכות אין. יש התפתחות אבולוציונית של הטכנולוגיות ושל האויבים, ובעקבותיה התפתחויות מהותיות באופי שדה הקרב העכשווי. מגדירים את שדה הקרב כא-סימטרי, כתשובות מתוחכמות שפיתחו האיסלאם הקיצוני וארגוני הטרור לעליונות הטכנולוגית המערבית. המלחמה יוצרת הזדמנויות לשני הצדדים להביא את יתרונותיהם המוחלטים לידי ביטוי. זוהי הא-סימטריה האמיתית. בשתי המלחמות האחרונות, מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה, למעט התקיפות האוויריות - שהיו יעילות ביומיים הראשונים, ושבהן גם הושגו מרבית ההישגים, אם לא כולם - נלחמנו את המלחמה שלהם. לחימה בשמורות הטבע בלבנון, טיהור בתים בבינת ג'בל או בעזה - זאת המלחמה שלהם, לא שלנו. אין לנו, ולא יהיה לנו, שום יתרון יחסי במקומות האלה. להילחם דווקא שם ודווקא ככה זוהי שטות.
שדה הקרב הבא יהיה כנראה העורף הרך. מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה סימנו באופן ברור את נקודת התורפה שלנו. ראינו לאחרונה את תרגיל העורף הגדול. שמענו הערכות על תחזיות למאות טונות על מרכזי הערים ועוד רעיונות אימים, וזה ממש לא חייב לקרות. מערכות ההגנה כמו כיפת ברזל ומערכות אחרות - טובות ויעילות ככל שיהיו, והן, ללא ספק, הישג טכנולוגי יוצא מהכלל - יוכלו להגן על כמה מטרות אסטרטגיות, אך בוודאי לא על ריכוזי אוכלוסייה לאורך זמן. הדרך היחידה להגן על העורף באמת היא קיצור דרמטי של משך הלחימה. הדרך היחידה לקצר את משך הלחימה ללא יותר מ-48 שעות היא לגרום לזעקה בינלאומית וללחץ כבד להפסקת אש מיידית.
כדי שזה יקרה, צריך לשכוח ממושגים כמו מידתיות. זה מונח מושאל מתחומי חיים אחרים. מלחמה אינה משחק פינג פונג. זהו המשחק שלהם, לא שלנו. זה לחלוטין לא מוצדק ובלתי מוסרי לאפשר פגיעות באזרחים שלנו, העיקר שלא לפגוע באזרחי אויב. זהו אלטרואיזם, והאלטרואיסטים נכחדים.
מובן שצריך לעשות הכל כדי להימנע ממלחמה, לא צריך להיות לשם כך פעיל שלום. אלו הנקראים פעילי שלום לא הביאו, לא כאן ולא במקומות אחרים, שלום. הסכמי שלום כאן ובעולם נעשו על ידי אנשי מעשה ריאליסטים ופרגמטיסטים. אבל כשברור שהמלחמה היא בלתי נמנעת - מהלך הפתיחה חייב להיות התקפה נרחבת על כל התשתית האזרחית של מדינת האויב, על ראשי השלטון, אישית, כשאיש אינו חסין, כולל בתיהם הפרטיים, היכן שהמשפחות מסתתרות, לא משרדיהם הריקים ממילא. מטוסים וטילים לא צריכים לעשות עבודה של טרקטור. צריך לפגוע בגיבורי הפה שלהם ישירות. אף מטיף ואף משלח מתאבדים עוד לא שלחו את בנם. צריך לפגוע בתחנות הכוח, בבנקים - בכל מה שכואב באמת. עד שתקום זעקה נוראה שתגרום להפסקת אש מיידית.
יאמרו לנו, ומה לגבי חוקי מלחמה? ובכן, העולם יגנה אותנו בכל מקרה, זהו מצבנו הבינלאומי ולא חשוב כרגע איך הגענו לכך שהחוקים חלים רק עלינו. אנשים טובים וחכמים ישאלו אם אנחנו רוצים להיות כמוהם. התשובה היא לא. אבל היצר הבסיסי, הראשוני, יצר הקיום, שהיה כאן לפנינו ויישאר כאן אחרינו, אינו מודע לכך שאנשים כתבו ניירות המגבילים את השפעתו, ולו היה יודע - היה צוחק. התקינות הפוליטית חשובה כגבבה, החזקים ימשיכו להכתיב חוקים לחלשים, ויצר הקיום יישאר כמו שהוא. מי שלא מבין זאת מעוות את המציאות. העולם יגנה אותנו? בטווח הקצר בוודאי, בטווח הארוך תלוי בתוצאות. העולם מעריץ מנצחים ומתעלל בחלשים.
מקור: http://www.israelhayom.co.il/site/newsletter_opinion.php?id=7182&hp=1
גאה להיות ישראלי
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
