החיזוק היומי של רונן קרתא  

בוקר טוב
חיזוק יומי - כז' טבת

פרשת - "וארא" - לעצור את הכעס

אומן לחימה זקן התגורר בכפר נידח. לאחר שנים של התבודדות, והתמקדות במטרה, החליט הוא להעביר את תורתו לדורות הבאים. לשם כך הוא הזמין אל ביתו צעירים רבים ולִמדם את אומנות הלחימה.

באחד הימים הגיע אל הכפר לוחם שהיה ידוע ברוח לחימה חסרת פשרות. הלוחם הצעיר מעולם לא הפסיד בקרב, ולאחר ששמע על אומן הלחימה הוותיק הוא הגיע כדי לנצח אותו.

תלמידיו של המורה הזקן ניסו לשכנע אותו אחרת, אבל הזקן נענה לאתגר. למחרת, נאספו כולם בכיכר הכפר. אומן הלחימה הזקן ניצב במקומו ללא תזוזה ואילו הלוחם הצעיר החל להסתובב סביבו ולהתגרות בו.

הוא זרק לעברו עפר, ירק בפניו, צעק לעברו עלבונות והכפשות. במשך שעות, הוא לחץ ודחק באומן הזקן, אך זה נשאר אדיש ולא שלף את חרבו.

בסופו של יום, תשוש ומושפל, הלוחם הצעיר אסף את חפציו ועזב את הכפר. תלמידיו של הזקן פנו אליו ושאלו בפליאה: “איך יכולת לשאת בעלבון הזה? מדוע לא שלפת את חרבך, ול רק כדי להוכיח לנו שאינך פחדן?”

הביט בהם הזקן והשיב: “כשאדם בא אליכם עם מתנה ואתה לא מקבלים אותה. למי שייכת המתנה?"
“למי שניסה לתת אותה”, השיבו התלמידים.

"ככה זה גם לגבי קנאה, כעס ועלבון” אמר הזקן, “אם אתם מתעלמים מהם ולא לוקחים אותם ללב, הם נשארים אצל מי שנושא אותם”

*"וַיֵּט הֲרֹן אֶת יָד עַל מֵימֵי מִצְרָם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָם" (שמות, ח, ב)*

במכה השניה הרים אהרון את המטה והעלה מהיאור צפרדע. אומר המדרש שעלתה רק צפרדע אחת, ולפי שהיו המצרים מכים בה, הייתה מתֶזֶת נחילים נחילים של צפרדעים.

כל מצרי ניסה את כוחו להכות בצפרדע, וזו, במקום למות, השריצה עוד ועוד צפרדעים. אומר הסטייפלר: "מה גרם למכת הצפרדע להביא איתה חורבן למצרים על ידי מיליוני צפרדעים? הכעס של המצרים.

כל אחד כעס על השני שלא מצליח להרוג את הצפרדע וניסה אף הוא את כוחו, כל אחד הגביר את הכעס שלו כלפי הצפרדע ובכך גרם לה להביא עוד ועוד נחילי צפרדעים. אם רק היו מבינים שבכל מכה שלהם יוצאות עוד ועוד צפרדעים, ועוצרים את מידת הכעס, היו יכולים להציל את נפשם ממכה קשה ביותר. המכה התרחבה רק בגלל מידת הכעס שלהם..."

אין אדם שלא כועס, שהרי בטבע האדם לכעוס ולהוציא את הכואב לו. אולם גם כשאדם כבר מגיע לנקודת הרתיחה והוא מוציא זעפו, יידע לעצור זאת מיד. שהרי הוא זה הנפגע הראשי מהכעס שלו עצמו.

אומרת המשנה: "קָשֶׁה לִכְעֹס וְנחַ לְרַת, חָסִיד" (אבות ה, יא)

גם כשאדם כועס, אך מתרצה במהירות נקרא חסיד, לפי שמתגבר על טבעו ועוצר את רתיחת גופו.
אדם העוצר את כעסו מעמיד את העולם, הוא מבין שאין בכעסו כל תועלת, כי להזיק היא תזיק רק לו, ותועיל, ספק אם תועיל לאחרים.

תהיה חכם, אל תיכנס למקומות בהם הכעס ישתלט עליך, תחפש את מקום השלווה והנחת, גם תהיה אדם רגוע יותר וגם בריא יותר... ("חיזוק יומי" - רונן קרתא)

יום טוב, שבת שלום ובשורות טובות
לגאולת והצלחת עם ישראל ברחמים רבים. אמן!