חידושים בפרשת קרב הל''ה  

אובדן המדענים המבטיחים
עוזי נרקיס נשלח מטעם הפלמ"ח לפקד על גוש עציון, וביום ב' בשבט יצאה שיירה נוספת מירושלים אל הגוש. השיירה הותקפה בדרך, אך הצליחה להגיע ליעדה. "למחרת עם שחר יצאה השיירה בחזרה בדרכה לירושלים, נתקלה בלוחמים ערביים ושני יהודים נהרגו. כשנודע לבריטים שהיהודים נלחמים על הכביש, הם התמהמהו, ורק לאחר זמן רב יצאו לחלץ את הפצועים ולהגיש עזרה. כך אירע גם לשיירה שהותקפה שבוע קודם לכן. הלקח היה ברור: הכביש חסום והבריטים אינם מעוניינים לשתף פעולה או לשמש כוח ניטרלי.
"למחרת הותקף גוש עציון והתפתח הקרב הראשון הגדול במלחמת העצמאות שבו מאות ערבים ניסו למגר גוש יישובים יהודי. לבסוף הערבים נסוגו והותירו בגוש שלושה יהודים הרוגים, פצועים רבים, מלאי תחמושת שאזל ותחושה קשה שגוש עציון לא יוכל להחזיק יום קרב אחד נוסף".
מברקים נרגשים הגיעו מגוש עציון למפקדת המחוז בירושלים וסיפרו על מצבם של הפצועים קשה. "כיום אנחנו יודעים שהם בסך הכל נפצעו באורח קל, והגיעו לבית החולים הדסה, אך עוזי נרקיס היה מודאג מאוד והוציא את המברקים הבהולים. במטה בירושלים הבינו שהמצב קשה ושצריכים לתגבר את הגוש בנשק, בציוד רפואי ובכוח לוחם. התקבלה החלטה מיידית, והפלמ"ח קיבל עליו את המשימה: להרכיב מחלקה שתגיע לגוש עציון".
לצורך המשימה הוקמה אד-הוק מחלקה – זו שעתידה לאחר מעשה להיקרא מחלקת הל"ה. היא כללה אנשי חי"ש ('חיל שדה' של ארגון ההגנה) ואנשי פלמ"ח. "באותם ימים אנשי הפלמ"ח שולבו בעבודות בקיבוצים", אומר ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר-עציון. "מי שסיים שנתיים של שירות בפלמ"ח יצא ל'מילואים', ומחלקת הל"ה היו בעצם 'מילואימניקים' שסיימו את שירותם בפלמ"ח. רובם היו סטודנטים שלמדו באוניברסיטה בהר הצופים. זה היה חודש ינואר, תקופת הבחינות, הם היו זמינים וגויסו למבצע. רובם היו בתחילת דרכם המקצועית וחלקם היו נשואים. גם גיליהם של חברי המחלקה היו מגוונים. הצעיר ביניהם היה בן 16 והמבוגר בן 36".
בין אנשי המחלקה, שמנתה בתחילה 38 לוחמים וכונתה 'יחידת התגבורת', היו סטודנטים מבריקים, שאלמלא נהרגו סביר שהיו בין המדענים הבולטים במדינה. ביניהם היה טוביה קושניר, בן כפר-יחזקאל, חוקר טבע שגילה מיני צמחים שחלקם קרויים על שמו, כמו אירוס טוביה. מפקד המחלקה היה דני מס, בן 24, יליד ברלין, שעלה בילדותו ארצה. הוא היה בן למשפחה דתית ציונית, חבר מסור בפלמ"ח שהחל ללמוד באוניברסיטה אשורולוגיה.
"דני היה איש רב פעלים", מספר אחיינו, אורן מס. "הוא היה צייר קריקטורות מוכשר. כיום אני מתגורר בבית שבו דני גר, ועד היום נמצא ברשותי חפץ ייחודי של דני, רימון הטמון בתוך ספר שדפיו גזורים. מפליא אותי שבחור בגילו מוכשר להוביל קבוצת לוחמים, ומה שמופלא יותר זה שמאז היו מבצעים אין סוף, ודווקא הל"ה נחרתו כמיתוס. בכל שנה אנחנו עורכים מסע בעקבותיהם, ולאחרונה הקמנו בקיבוץ נתיב-הל"ה אנדרטה חדשה לזכרם". ביום ראשון הקרוב, הוא מוסיף, לאחר האזכרה בהר הרצל, תיערך הקרנת בכורה של הסרט הדוקומנטרי הראשון על אודות מחלקת הל"ה, בהפקת יובל אור מ'אילת תקשורת'.

במסלול הקצר והמסוכן
המסלול שנקבע בתחילה לנתיב ההליכה של המחלקה מירושלים אל גוש עציון עבר בנחל שורק ובנחל רפאים ועלה לגוש דרך ההר. ציר זה הוא המהיר והנוח ביותר מבחינת גיאוגרפית, אך אנשי החי"ש הציעו מסלול אחר, מערבי מזה, הדורש הליכה ממושכת יותר.
"זהו אחד הדברים שהפתיע אותי מאוד", אומר יוחנן בן-יעקב. "סמל המודיעין של הח"יש, אורי גביש, היה מיועד לצאת עם המחלקה. הוא הציע לדני את המסלול הארוך, אך חברי הפלמ"ח העדיפו את המסלול המהיר. גביש לא יצא לבסוף עם מחלקת הל"ה, משום שהיה בין השלושה שחזרו לאחור וניצלו. במשך כל השנים, עד פטירתו לפני כשנה, הוא סירב להתייחס לשאלה מדוע הציע מסלול אחר, ומדוע הצעתו לא התקבלה. שאלנו אותו פעמים רבות, אך תמיד הוא ענה: 'הם בחרו מסלול אחר, ואני כיבדתי אותם והפכתי להיות לוחם ביחידה'.
"כעת מצאתי מסמכים בארכיון צה"ל שהעלו גילוי חדש: היו ידיעות מודיעיניות רבות וברורות שבאזור שבו עבר המסלול הקצר, בנחל רפאים, פעלו בכל לילה כנופיות ערביות חמושות. גביש, כסמל מודיעין של החי"ש, ידע זאת, ולכן הציע מסלול ארוך ולא נוח, אך בטוח. כיום אני מבין שהצעתו נבעה מידיעותיו המודיעיניות. אך מדוע לא קיבלו אותה? התייעצתי עם כמה אנשי צבא שאמרו שכך צבא נוהג בעת מלחמה. אין ברירה, שולחים יחידות גם למקום שיש בו סכנה. חלק מתפקידו של המפקד כולל נטילת אחריות וסיכונים תוך כדי לחימה. דני מס כמפקד בהחלט לקח סיכון. הוא נשמע למפקדיו שבחרו בדרך הקצרה, אבל אני נוטה לחשוב שהמידע המודיעיני לא היה בידו".
המחלקה יצאה לדרך בליל ד' בשבט. הם ירדו לנחל רפאים, ניסו לפלס את דרכם במדרון, אך הסתבכו בטראסות ונתקלו במצוק. הכנופיות הערביות החלו לירות בהם, ושיקול דעתו של דני מס היה שלא להיכנס לגוב האריות. הם הסתובבו ושבו לשכונת בית-הכרם. הלוחמים פנו לישון ולצבור כוחות לקראת הלילה הבא, ובינתיים תוכננו מסלולים אחרים לעבר גוש עציון.
"אחר הצהריים התקבלה החלטה לצעוד במסלול שונה לגמרי, היוצא מאזור הרטוב, בקרבת בית-שמש של היום. צורף ליחידה בחור ששמו יצחק זבולוני, שהכיר את האזור ויכול היה לנווט בדרך. חברי המחלקה נסעה להרטוב במשאית, במסווה של סטודנטים היוצאים ללמוד, וידוע שהם לא נתקלו בשום עיכוב בדרך. יש אומרים שהנשק פורק ונטמן בדפנות המשאית, ויש אומרים שהנשק הגיע מאוחר יותר בטנדר להרטוב".
כיום לא נותר הרבה מהמושבה הרטוב. זו היתה מושבה חקלאית, שנוסדה בשנת 1895 בידי עולים מבולגריה. היא נהרסה בפרעות תרפ"ט (29'), הוקמה מחדש, נהרסה שוב במלחמת העצמאות, ולימים הוקם על אדמתה המושב נחם.
"המחלקה הגיעה למושבה בשעה שבע בערב, ולהערכתי, הטנדר עם הנשק הגיע שעה וחצי מאוחר יותר. למרות זאת, הם יצאו לדרך רק בשעה 23:05, על פי עדותו של גביש. איני יודע להסביר מדוע הם התעכבו בהרטוב. אולי היה עיכוב בנשק, בארוחת הערב, בהתארגנות? במברק שנשלח מירושלים לגוש נאמר: 'הערב בשעה שמונה יוצאת מחלקה אליכם מהרטוב. תגיע בין שתיים לשלוש'. אבל גם עם העיכוב, לפי החשבון הזה הם היו אמורים להגיע לגוש בחמש-שש בבוקר.
"מפקד המושבה הרטוב, רפאל בן-הרויא, מספר שאמר לדני מס: 'תחכו, תצאו מחר בערב'. בן-הרויא ציטט בפני כמה פעמים את תשובתו של דני מס: 'נתגלה, נתגלה. אנחנו כבר נהיה קרובים לגוש ואז לא אכפת לי'. צריך להבין שעשרה ימים קודם לכן דני מס היה מפקד גוש עציון, הוא הכיר היטב את הדרך, וההסבר לדבריו הוא האמונה שבשעת הזריחה הם כבר יהיו רחוקים מהכפרים ג'בע וצוריף, ויהיו בשלב הטיפוס לאורך ששת הקילומטרים האחרונים לפני הגוש, באזור שבו אין כפרים ערביים. דני היה בטוח שאנשי גוש עציון יבואו לקראתם, והסיכוי שערבים יפגעו בהם ויחסמו את דרכם לא קיים. לכן הוא לא חשש שהם יתגלו באור היום ולא רצה להתעכב עוד לילה".

מחנה אימונים ערבי
במשך שנים משחזרים מטעם בית ספר שדה כפר-עציון את מסלול ההליכה בעקבות מחלקת הל"ה, ולמרות כל העיכובים בדרך, תמיד המטיילים מצליחים לגמוע את הדרך מהר יותר מאשר הלוחמים עצמם. "גם כשצעדנו עם 400 ילדי בית ספר, כולל הפסקת קפה בדרך", אומר בן-יעקב, "הגענו מוקדם יותר למקום שבו הם התגלו עם אור ראשון. תמוה בעיני מה עיכב אותם בדרך. אולי הם חשדו שעוקבים אחריהם ונעצרו? אולי הם טעו בניווט? צריך לזכור שהם הלכו עם מטען כבד על גבם, אך למרות זאת, הם היו צריכים לעבור את אזור הכפר צוריף מוקדם יותר".
מיד לאחר היציאה לדרך מהרטוב, נקע אחד הלוחמים את רגלו. מס בחר שני מלווים שיחזרו עם הפצוע להרטוב: את משה חזן ואת אורי גביש. הם נפרדו במקום שבו נמצא כיום מושב זנוח, ול"ה הלוחמים המשיכו בדרכם.
"מתברר שכאשר בחרו את המסלול הזה, הפיקוד הבכיר של 'ההגנה' ידע שבצוריף יושב מחנה אימונים שהוקם חודש לפני כן על ידי עבד אל-קאדר אל-חוסייני, שהתאמנו בו מאות לוחמים עם נשק חם. גיליתי ששבעה ימים לפני שהל"ה עברו במקום, יגאל ידין שלח מטוס שיצלם ויאסוף מידע על המחנה. השאלה היא מדוע לא בחרו במסלול אחר, במיוחד כשכיום אנחנו יודעים שהלוחמים ממחנה האימונים השתלבו בקרב מול הל"ה. הדבר הבולט שניתן ללמוד כאן הוא שאצל הפלמ"חניקים לא היתה תרבות של שימוש נכון במידע מודיעיני. במהלך העבודה היה מי שאמר לי שהם לא התייחסו ברצינות למודיעין. זו היתה תחילת המלחמה, ומעולם קודם לכן לא יצאה קבוצת לוחמים עם כל כך הרבה נשק לקרב. הקרב הראשון היה יום קודם לכן. מובן ששיקולים אלו לא היו של דני מס ולוחמיו, אלא של הפיקוד הבכיר".
לוחמי מחלקת הל"ה המשיכו בדרכם והגיעו סמוך לצוריף. שני לוחמים צעדו בראש ויתר הכוח התקדם מאחור. לפתע נתקלו שני הבחורים שבראש הכוח בשתי נשים שקוששו עצים. "לצורך העבודה בדקתי מידע שנמסר בעיתונות הערבית, וגם שם מצוין שזו היתה דרך הגילוי של הל"ה. הבחורים הבינו שהנשים חושדות בהם, ולכן הם צעקו לעברן בערבית: 'אנחנו מההגנה הערבית'. אולם הן לא האמינו, השליכו את הזרדים ורצו בצרחות לעבר הכפר. אני מעריך שהבחורים היו בדילמה עצומה באותו רגע. השעה היתה שש בבוקר, יתר הכוח נמצא כחמישים מטר מאחוריהם, ואם הם יפתחו באש על הנשים בשעה כזו יוזעק כל הכפר. לדעתי לא היה כאן שיקול מוסרי, אלא שיקול ענייני. הם יכולים היו לרוץ אחרי הנשים, לקשור אותן ולסתום את פיותיהן, אך להערכתי, עד שהם חשבו מה לעשות, אולי ברגע של היסוס, הנשים כבר היו קרובות לכפר. יכול להיות שהם נפגשו עם דמויות נוספות, עם רועה או זקן.
"ידוע לנו שבפעולה קודמת באזור פתח-תקווה, שעליה פיקד דני מס, כאשר עמדו לתקוף אוהל שבו ישבו מבוקשים, נשמע מתוכו קול בכיו של תינוק. דני דרש לעצור את הפעולה, הושיב בצד את האם עם התינוק ותפס את הערבים המבוקשים. אין לי ספק שדני וחייליו היו אנשים מוסריים מאוד. במשך שנים קיימנו בתנועות הנוער דיונים כיצד היו צריכים הל"ה לנהוג עם המקוששות ועם רועה הצאן. לפגוע בהם או לא? בעיני זהו דיון חשוב מאוד שיש לנהל אותו, ואם הטריגר לדיון הם הל"ה, אז הם הרוויחו הרבה, כי הם הפכו את צה"ל ואת החברה הישראלית למוסריים יותר. אך עם זאת, לדעתי הם לא ניהלו שם דיון על טוהר הנשק".
גם משפחתו של דני מס שמעה על דיוני טוהר הנשק, אך לאורן מס הדבר לא נראה הגיוני. "דני באמת היה אדם טוב לב", אומר מס, "ובשביל הסיפור זה יפה שהוא ריחם על הרועה או על המקוששות, אבל לומר שהוא ויתר על משימתו וסיכן את חבריו, לא נשמע לי סביר".

קרב עם כניסת השבת
צעקות הנשים המקוששות הגיעו מהר מאוד לצוריף ולמפקד מחנה האימונים. השמש זרחה ומצבה של המחלקה היה בכי רע. הדרך לגוש עציון חסומה, ודרך הנסיגה מסוכנת. הם פנו צפונה וירדו לוואדי עציונה, הנמצא למרגלות גבעת הקרב. "הניתוח שלי הוא שהם חשבו להתבצר באחת הגבעות עד החשכה", אומר בן יעקב, "או להתחמק מהרודפים אחריהם ולהגיע לגוש עציון מצפון. להערכתי, התנהל בוואדי קרב בבוקר יום שישי בין השעות שבע ועשר. אחרי כן השתרר באזור שקט. מפקד משטרת חברון הבריטי, היימיש דוגין, שמע על אודות הקרב, אולם כשהוא הגיע לצוריף ב-12 בצהריים כדי לברר מה קרה, אנשי הכפר לא סיפרו מאומה".
בינתיים החלו להסתמן דאגות גם בצד הישראלי. בשעה עשר נשלחו סיורי מטוסים קלים של ההגנה לחפש את המחלקה. עזר ויצמן היה בין הטייסים שחיפשו עדויות והתקהלויות אך לא ראו דבר. "בעבר ידענו שהקרב הסתיים בשעות הבוקר, אך כיום אנחנו יודעים שבין השעות עשר וחצי לשתיים וחצי לוחמי המחלקה היו עדיין בחיים, מסתתרים בוואדי בצמחייה העבותה. נראה שבשעה שתיים וחצי הם החליטו לעלות לראש הגבעה. אולי הם העריכו שהם יכולים לעלות בלי להתגלות, ואולי שהערבים החלו להקיף אותם מכל עבר, עם תגבורת מהכפרים הסמוכים".
המחלקה העפילה לראש גבעת הקרב, ושם התנהל הקרב החל משעה שלוש עד השעה ארבע וחצי, סמוך לכניסת השבת. נמצאו על הגבעה כמויות גדולות של נשק, אך כל העדויות, גם מהמקורות הערביים, מעידות שהיהודים נלחמו עד הכדור האחרון. בידיהם של כמה לוחמים הרוגים נמצאו אף אבנים. הערבים שבו לכפריהם, ולאוזניו של המפקד דוגין הגיעו שוב שמועות, והפעם על פצועי קרב ערבים המאושפזים בבית החולים בחברון. הוא נסע בשבת בבוקר לצוריף לברר מה קרה. תחילה התושבים התחמקו ממנו, אך בהמשך הוא פגש את שתי המקוששות, והסיפור על אודות הלוחמים היהודים נחשף בפניו.
שני רועים צעירים הנחו אותו אל הגבעה כדי לראות את הגופות, ויחד עמם אסף דוגין את הגופות אל ראש הגבעה וחזר לצוריף. שני עשורים לאחר מכן, בשנת 1970, הביאו תושבי כפר-עציון את הקצין הבריטי דוגין מבריטניה לארץ, אירחו אותו ועלו איתו לגבעת הקרב כדי שישחזר את מאורעות אותו יום. "דוגין סיפר שליד הגופות הוא מצא 18 פתקאות הכתובות בעברית", אומר בן-יעקב. "מובן שהוא לא ידע מה כתוב בהן, אך הוא אסף אותן ומסרן לאחד מקציניו. הפתקאות נעלמו, ומאז ועד היום טרם אותרו. ייתכן שהן מצויות באיזה ארכיון".
דוגין העביר קשר למפקדת הבריטית עם הידיעה על מותם של החיילים, אך עד שהדבר נודע להגנה, חלפו עוד כמה שעות. "אחד הדברים שהפתיעו אותי במהלך העבודה היה למצוא שבשעה שש בערב שבת, כשעה לאחר סיום הקרב, ישב ביפו איש אצ"ל שתפקידו היה להאזין לשיחות טלפון של ערבים ביפו. הוא קלט שיחה בין הסוכן של העיתון היפואי 'א-שעב' לבין הכתב בחברון, שדיווח על הקרב ועל ההרוגים. זהו המידע הראשון שהגיע לכוחות היהודיים אודות הקרב. לא מצאתי עד היום בשום מקום שמישהו מחברי האצ"ל העביר ידיעה זו לחברי ההגנה, וזו שאלה מעניינית ולא פשוטה. ייתכן שאילו האצ"ל היה מעביר את הידיעה, לא היו שולחים בשבת יחידת חיפוש בעקבות מחלקת הל"ה, והיו ניצלים חייו של החייל מיחידה זו שנהרג".
במהלך השבת הועברה הידיעה להגנה. דוגין שכר כמה נערים שיפנו את הגופות מההר, אך כאשר עלה לגבעה מצא את הערבים מתעללים בגוויות.
"ההתעללות בגופות היתה מחפירה", אומר אורן מס. "ראיתי את התמונות הזוועתיות שצילם דוגין, שבהן לא נראית גופה אחת שלמה. הקרב היה הוגן, הם ניצחו אותנו, אבל על מה שהם עשו אחר כך לגופות אי אפשר לסלוח. על כך החשבון לא ייסגר גם בעוד מאה שנה".
דוגין פינה את הגופות מההר, והן הובאו ביום שני בבוקר לגוש עציון. הרב אריה לוין הגיע מירושלים, יחד עם אנשי החי"ש והפלמ"ח, וגופות ל"ה הלוחמים זוהו. הם נקברו בקבר משותף, ומפת קבורה ציינה היכן קבור כל אחד מהם. עם סיום המלחמה, בחשוון תש"י, הוצאו חללי הל"ה מבית הקברות בגוש עציון והועברו לבית הקברות בהר הרצל. אלא שהתרשים שציין את מיקום קבורתו של כל אחד מהם נעלם, ולכן נוצרה בעיית הזיהוי, שנפתרה באופן מיסטי, כאשר הרב אריה לוין פתח ספר תנ"ך וזיהה פסוקים שבהם מופיעים שמות הנופלים.
בן-יעקב רואה את סיפור הקרב של הל"ה כחלק מסיפור חייו. הוא מאמין שקרב זה, כמו יתר סיפורי גוש עציון, הם ממחוללי הזהות היהודית ציונית מודרנית במדינת ישראל. בעיניו הקשר העמוק של אדם לארצו עובר דרך בני אדם, מעבר לחוב שאנו חבים לנופלים. לאורך השנים היווה סיפור הקרב של מחלקת הל"ה מיתוס, שבו מרובים סימני השאלה. "חשבתי שהגיע הזמן לשחזר את האמת בפרשה, עד כמה שאפשר", מסכם בן-יעקב ומודה שעדיין נותרו כמה סימני שאלה ללא מענה.

עיקרי גילוייו של בן-יעקב
* ליד צוריף היה מחנה אימונים ערבי, ומאות מחניכיו השתתפו בקרב.
* היתה בידי 'ההגנה' ידיעה מודיעינית בדבר מיקומה של כנופיה ערבית באחד ממסלולי ההליכה שהוצעו תחילה למחלקת הל"ה. בפלמ"ח התעלמו ממנה, אולי כחלק מתרבות של זלזול במודיעין.
* הקרב התנהל בשני שלבים בהפרש של ארבע שעות, שבהן לוחמי המחלקה הסתתרו וכך לא גילו אותם מטוסי ההגנה. חלקו הראשון של הקרב התנהל למרגלות "גבעת הקרב" וחלקו השני התנהל בראשה.
* איש אצ"ל יירט את ההודעה שהועברה מחברון ליפו בדבר נפילת החיילים בקרב. זו היתה הידיעה הראשונה שהתקבלה על ידי יהודי, אולם לא ידוע אם היא נמסרה להגנה. לו נמסרה מיד, ייתכן שלא היתה נשלחת יחידת חיפוש בשבת בוקר, והיו ניצלים חייו של חייל מיחידת זו.
* בנוסף לגילויים אלו, מתייחד מחקרו של יוחנן בן-יעקב בכך שיש בו לראשונה הצלבה של המידע הקיים על הקרב עם מידע שאסף ממקורות ערביים.

כל הזכויות שמורותל מקור ראשון - עיתון ישראלי לאומי
האתר של בינמיקה בניית אתרים ועיצוב אתרים
http://www.makorrishon.co.il/article.php?id=3012