אתר מידה מזכיר ותוקף: מחקר חשוב הוכיח שילדים לזוגות חד מיניים סובלים יותר ומצליחים פחות  

להלן הכתבה המלאה:

מחקר חדש: ילדים לזוגות חד-מיניים סובלים יותר ומצליחים פחות

שיעור הבעיות הרגשיות ולקויות הלמידה של ילדים הגדלים עם זוגות חד-מיניים הוא כפול מזה של ילדים הגדלים אצל הוריהם הביולוגיים.

בפברואר האחרון פורסם מחקר חדש בגיליון כתב העת הבריטי לחינוך, חברה ומדעי ההתנהגות, המסתמן כמחקר המקיף ביותר שנערך עד כה בנושא מצבם הרגשי של ילדים הגדלים במשקי בית חד-מיניים. המחקר ניתח את מצבם של 512 ילדים להורים מאותו מין, אשר נבחרו מתוך סקר הבריאות הלאומי בארה"ב (National Health Interview Survey) הכולל למעלה מ-207,000 ילדים בחמש עשרה השנים האחרונות.

על-פי הממצאים, בשמונה מתוך שנים-עשר מדדים פסיכומטריים התברר כי הסיכון שילדים להורים חד-מיניים יסבלו מבעיות רגשיות, בעיות התפתחות, או יזדקקו לשירותי בריאות הנפש הוא כמעט כפול מאשר אצל זוג הורים רגיל (גבר ואישה). לפי ההערכה, שיעור הילדים עם בעיות רגשיות חמורות במשקי בית חד-מיניים עומד על 17 אחוזים, לעומת 7 אחוזים במשקי בית של הורים הטרוסקסואליים, אחרי התאמות בגין הבדלי גיל, גזע, מגדר, השכלת ההורים והכנסתם. השיעורים של הפרעות קשב והיפראקטיביות היו גם הם גבוהים יותר – 15.5% לעומת 7.1%, וכך גם לגבי לקויות למידה: 14.1% לעומת 8%.

מחבר המחקר, הסוציולוג פול סולינס, הציע מגוון השערות לגבי הגורמים לפערים אלה, כולל יציבות במקום המגורים, חוויות של סטיגמה או הצקות, בעיות רגשיות של ההורים (6.1% בקרב הורים בני אותו מין לעומת 3.4% בקרב הורים שאינם בני אותו מין), וכן קרבה ביולוגית. כל אחד מהגורמים הללו החמיר, כצפוי, את מצב החוסן הרגשי של הילדים, אך רק הגורם האחרון – הורות ביולוגית – נמצא כקשור כמעט לכל ההבדלים בשיעורי הבעיות הרגשיות. בעוד שילדים מאומצים מצויים בסיכון גבוה יותר לבעיות רגשיות באופן כללי, האימוץ כשלעצמו אינו מהווה הסבר מספק להבדלים בין ילדים ממשקי בית חד-מיניים לילדים ממשקי בית אחרים. ראוי גם לציין כי למרות העובדה שהצקות בילדות מעלה באופן מובהק את הסיכוי לבעיות נפשיות, אין הבדלים בשיעור הדיווח על חווית הצקות בין ילדים להורים חד-מיניים לאחרים.

האם יש כאן חידוש?

ללא ספק יופיעו בקרוב מבקרים קולניים שיערערו על מסקנות המחקר ויטענו כי הוא אינו מלמד בהכרח על חשיבותו של הקשר הביולוגי. אך ההפך הוא הנכון: המחקר מוכיח הרבה מאוד. בייחוד, שאין תחליף שווה-ערך למתנה המתמידה שיכולים אם ואב ביולוגיים הנשואים זו לזה להציע לילדיהם. אין בכך ערבות להצלחה, ולא תמיד ההצלחה אפשרית. אך בהיעדר הגורם של בני זוג, גבר ואשה, קיים סיכוי לפחות כפול שהילד יחווה קושי רגשי.

יהיו מבקרים שייחסו את ההבדלים בבריאות הנפשית להשפעות של "אימוץ על-ידי זרים", אך בקרב מרבית הזוגות בני אותו המין בסקר ה-NHIS היה הורה אחד שהיה קשור ביולוגית לילד.

גם מחקר נוסף שחקר משפחות "מתוכננות" מאותו מין – כאלה שנוצרו תוך שימוש בטכנולוגיות רבייה – גילה את המשמעות של קשרים ביולוגיים: סולינס מציין כי "מחקרים אלה הכירו מזמן בכך שההיעדר קשרים ביולוגיים משותפים יוצר קשיים ייחודיים במערכת היחסים. האם המולידה ובת זוגה נתונות לתחרות, התמודדות וקנאה על תפקידי האמהות השונים, דבר שעלול לגרום לילדים לחרדות ביחס לביטחון האישי ולזהות העצמית שלהם".

מחקר מבוסס אוכלוסייה זה יצר מאגר של למעלה מ-2,700 זוגות בני אותו מין, שהוגדרו כ"אותם אנשים שבן זוגם המדווח או החי יחד איתם כזוג נשוי היה מאותו מין כמוהם". זהו מדד הדומה לזה שבו נעשה שימוש במפקד האוכלוסין בארצות-הברית, אך יש לו יתרון של בהירות לגבי האופי המיני או הרומנטי של השותפות (בכך שהוא מחריג אנשים שהם פשוט שותפים לדירה ושניהם בני אותו מין). בקרב אלה, ל-582 היו ילדים מתחת לגיל 18 במשק הבית. 512 מתוכם השיבו על סדרה של שאלות.

http://mida.org.il/wp-content/uploads/2015/02/F150202YZ02.jpg
עדיף ככה. משפחה מסורתית בבילוי. צילום: פלאש90

שקרים וסטטיסטיקות

אין זו הפעם הראשונה שנעשה שימוש בנתוני סקר הבריאות הלאומי בארה"ב לניתוח משקי בית של הורים חד-מיניים ובריאות ילדיהם. כתב-יד שהוצג בכינוס השנתית של אגודת האוכלוסייה של אמריקה (Population Association of America) בשנת 2014 הראה נתונים דומים. אך באופן מוזר, מחקר זה התעלם מנושא הבריאות הנפשית. במקום זאת, המחברים בדקו רק מדד יחידי: דיווחים של הורים על "תחושתם לגבי הבריאות הכללית של הילד". מכיוון שמדובר במדד התלוי בעיקר בסוג משק הבית, ברמת הכנסה ומקום מגורים, אין להתפלא כי המחברים הגיעו בשמחה למסקנה ש"אין הבדלים".

אינני מופתע.

ההשוואה בין שני המחקרים, המתפרסמים בסמיכות, מספקת אשנב לבחינת מצבם של מדעי החברה בכל הנוגע לחקר משקי בית חד-מיניים. קיימת העדפה בקרב החוקרים ועורכי כתבי העת – ואולי אף שאיפה – להציג ממצאים אפסיים. ואכן, תוצאות המחקר משתנות בהתאם למחבר, ולא בהתאם לאוסף הנתונים. מדובר באופן הצגת הנתונים, היוצר את ההבחנה בין המחקרים מבוססי האוכלוסין שמנפנפים בהם כהוכחה לכך ש"אין הבדלים", לבין אלו שמקובל להוקיע כ"מדע זבל".

למעשה, סקרי אוכלוסין של משקי בית להורים חד-מיניים נוטים כולם להראות את אותו התוצאה, ללא קשר למקור הנתונים. יש בכך עדות למעלות של מדגם אקראי ולחסרונות של הסתמכות על מדגם לא-אקראי, שלטענת סולינס מעודד "הטיה חזקה שכתוצאה ממנה מתקבלות תוצאות חיוביות שקריות… במדגמים מגויסים של הורים בני אותו מין". הוא צודק. מחקרים הנשענים על חקר מבנים משפחתיים חדשים (NFSS), מחקר אורך על הגיל הרך (ECLS), מפקד האוכלוסין של ארה"ב, (ACS) מפקד האוכלוסין הקנדי, וכעת על סקר הבריאות הלאומי בארה"ב (NHIS) מציגים כולם נרטיב בסיסי בר-השוואה, שעיקרו מסתכם בכך שילדים הגדלים בבית עם אם ואב נשואים מגיעים לתוצאות הטובות ביותר.

חילוקי הדעות מתמקדים לעתים נדירות בתוצאות הנתונים. מה שעומד בבסיס חילוקי הדעות הם אופני ההצגה והפרשנות של הנתונים על-ידי החוקרים. ניתן להציג את הנתונים של ילדים חד-מיניים כטובים (אם לא עדיפים), בממוצע, אם מנטרלים סדרה של גורמים מתועדים שנפוצים בעיקר אצל בני זוג חד-מיניים: חוסר יציבות במערכת היחסים, חוסר יציבות במגורים, אתגרי בריאות ומצבים רגשיים, קשיים כלכליים (בעיקר בקרב זוגות של שתי נשים), וכן – ואולי באופן המשמעותי ביותר – ההיעדר של שני קשרים ביולוגיים עם הילד. אם תנטרל את הגורמים הללו, אכן תמצא ש"אין הבדלים" שנותרו. כשעושים זאת מתקבל הרושם ש"הילדים בסדר", למרבה הנוחות הפוליטית.

הפוליטיזציה של המחקר החברתי

נטייה זאת משקפת דפוס אפייני למדעי החברה המבקש לתור אחר השלכות "בלתי-תלויות" של משתנים, דבר המאפשר השמטה – או אף התעלמות – ממגוון הגורמים המסבירים כיצד פועלות תופעות חברתיות במציאות בפועל. באותה מידה, אפשר לומר בביטחון מלא שאחרי נטרול גורמים כמו בעלות על בית מגורים, חוסר יציבות בדיור, חד-הוריות, ורמות התעסוקה השכונתיות, לא נמצא קשר כלשהו בין משקי בית עניים לבין ההישגים החינוכיים של ילדיהם.

האקדמיה מעדיפה טיעונים בזכות נישואים והורות של בני זוג חד-מיניים, עד כד-כך שכל השקפה אחרת מלבד תמיכה מהדהדת – כולל מסקנות מחקריות – זוכה להוקעה פורמלית ובלתי-פורמלית. מי כמוני מודע לכך. התגובה טעונת חומר הנפץ למחקרי משנת 2012 אודות מערכות יחסים הוריות חד-מיניות והשפעותיהן על הילדים ממחישה שמה שקורה כאן קשור לתופעה רחבה הרבה יותר מאשר לתשובות על שאלות המחקר של מחקרים אמפיריים. תגובות חריפות אלה מציבות סימן שאלה לגבי עצם המטרה והרלוונטיות של מדעי החברה. האם המטרה היא להבין טוב יותר את המציאות החברתית, או רק לנצח בוויכוחים פוליטיים?

http://mida.org.il/wp-content/uploads/2015/02/F121217MA51.jpg
משטר הפוליטיקלי קורקט מונע דיון. צילום: פלאש90

האמת עדיפה

תוצר לוואי חשוב של הכרה בנתונים האמתיים, יכול להיות יושר אינטלקטואלי רב יותר בקשר למערכות יחסים כאלה. אכן, חוקרים מסוימים הודו בקיומה של "נטייה להמעיט בערכם של גורמים כלשהם של חוסר צדק בין בני זוג מאותו מין… במידה מסוימת עקב המנטרה הרווחת שזוגות בני אותו מין שוויוניים יותר מזוגות שאינם בני אותו מין".

אין זו ההודאה המשמעותית היחידה. יותר ויותר חוקרים מתקוטטים בגלוי על אופיה של הנטייה המינית עצמה, מה שמצביע על חוסר הבשלות של מדעי החברה בתחום זה. קיימים גם דיווחים רבים על החלפת הזהות המינית בקרב בוגרים צעירים, עובדה שאינה מתיישבת עם הנרטיב הנפוץ לגבי מצב קבוע ובלתי משתנה של זהות מינית.

אז האם ראוי שחוקרים יאמינו לדיווחים עצמיים לגבי אוריינטציה מינית? אם אנשים מדווחים על משהו שונה כעבור כמה שנים, האם עלינו לייחס זאת למיניותם המסתגלת, או שמא עלינו להתייחס אליהם כאל מעמידי פנים שמטרתם להתעמת עם מנהלי הסקרים? העובדה שחוקרים במדעי החברה נוהגים להשתמש בקונסטרוקטיביזם החברתי כמעט בכל נושא למעט בתחום האוריינטציה המינית, היא אירונית למדי.

ממיזם הסקר של הדמוגרף מיכאל רוזנפלד מאוניברסיטת סטנפורד 'כיצד נפגשים זוגות ונשארים ביחד' (How Couples Meet and Stay Together – HCMST), נמצא כי בעוד 3 אחוזים מהאנשים ההטרוסקסואלים הנשואים דיווחו על משיכה לבני המגדר השונה מבן זוגם הנוכחי, הרי שכ-20 אחוזים מהגברים ההומוסקסואליים דיווחו על משיכה כזאת, וכך גם 33 אחוזים מהנשים הלסביות.

בהתאם לנתונים, ניתן לצפות כי בשנים הקרובות יזנחו את הטיעונים המשפטיים הרווחים כיום, הנשענים על הנחת קביעותה של הנטייה המינית. למעשה סוציולוגים מעולם לא חיבבו גישה מהותנית-ביולוגית מסוג זה, אך סכרו את פיהם מתוך תחושת מחויבות פוליטית כלפי תנועה שהם סייעו בהולדתה. לא עוד.

במקום להעלים עין, אנשי מדעי ההתנהגות, יאלצו להתמודד עם הנתונים המובהקים של עוני קשה דווקא בקרב נשים לסביות משכילות באמריקה (כפי שמתגלה בסקרים מטעם ה-ACS, NFSS, NHIS ו-HCMST). עד עתה, בחרו החוקרים להשתמש בהכנסה כמשתנה בקרה במחקרים על ילדות, מה שאפשר להם להימנע מהתמודדות עם ההתאמה חסרת התקדים בין השכלה גבוהה להכנסה נמוכה בקרב אוכלוסיית הזוגות הלסביות. גם כאן, החוקרים הזניחו את השאיפה להבנת העובדות לטובת ניצחון במאבקים פוליטיים.

התמודדות עם הנתונים תוכל ללמד גם הרבה יותר על יציבותן של מערכות יחסים של זוגות הומוסקסואלים. על-פי מחקרים מבוססי סקרי אוכלוסין שטרם פורסמו, נמצא כי ניתן להשוות בהקשר זה רק בין זוגות חד-מיניים ורגילים ללא ילדים. כאשר מדובר בזוגות עם ילדים, שיעור הפירודים של זוגות חד-מיניים הוא יותר מכפול מזה של זוגות הטרוסקסואלים. מה שעדיין לא ידוע הוא האם הבדל הזה ייעלם עם קבלת זכויות נישואין על-פי חוק. אני מטיל בכך ספק, היות ומערכות יחסים חד-מיניות ייחודיות גםמבחינות אחרות. אך זוהי שאלה אמפירית.

כמסתבר, מחקר המבנים משפחתיים חדשים (NFSS) לא היה ייחודי. הוא היה פשוט יותר שקוף ממרבית מערכי הנתונים והציע תמונה ברורה יותר של המציאות המבלבלת של משקי בית רבים באמריקה. הוא עשה את העבודה שמדעי החברה אמורים לעשות – לתאר ולהאיר באופן מקיף את העובדות האובייקטיביות – אך בעשותו כן הזמין עוינות חסרת תקדים.

בבוקר יום חמישי אחד לקראת סוף יוני 2015 יפרסם בית המשפט העליון האמריקני את הכרעתו בנוגע לשינוי המוסד הוותיק ביותר שקיימה האנושות מאז החלה לרשום את קורותיה. אך מה שלא ישתנה באותו יום תהיה מציאות חייהם של ילדים הגדלים במשקי בית חד-מיניים. וכפי שמוכיחים המחקרים, הביולוגיה קובעת כי מצבם גרוע יותר מזה של ילדים למשפחות רגילות. לא משנה כמה חקיקה, התדיינות משפטית, או תרועות עידוד תישמענה, את זה לא ניתן לשנות.

_____

המאמר פורסם לראשונה בכתב העת המקוון Public Discourse: Ethics, Law and the Common Good. אנו מודים למערכת כתב-העת על הרשות לתרגמו לעברית.