ואז אליהו הנביא דפק בדופן הסוכה  

ואין זו סתם סוכה, מוארת וירוקה, שלומית בונה סוכת חלום. אח הנוסטלגיה, פעם בנו כאן סוכות עם מסמרי עשר, קרשים, סדינים בשלל צבעים, חוטי ברזל מחלידים, פטיש עם חלק אחורי לחילוץ מסמרים, שכפ"ץ עבודה ובעיקר זיעה, הרבה זיעה. כילד חיכיתי לסוכות ולא רק בשל השמחה לישון בסוכה, באוויר הפתוח, עם חתולי הרחוב שהיו נכנסים לסוכה לאכול את שיירי הטוב שנפלו על הרצפה המגולה. עמדתי מביט במסמר עשר בין שיניו של אבי, בסולם הקטן אך היצוק, בפטיש המיוחד, במקצועיות הרבה ובאימי שלא הפסיקה להרוות את אבא ממים קרים ועד קפה שחור מהביל.

וזו הייתה סוכה, על פי כל דקדוקי ההלכה ואף יותר, הספק היחיד שהיה בסוכה שלנו הוא היותה יצוקה בעוצמה כמעט חזקה כבית בנוי לתלפיות. וכשאבא סיים לתלות את קרנבל המצעים על דפנות הסוכה, ישבנו עם עיתונים גזורים, אגרות ברכה מעשה ידנו, שרשרות מדפי A4 שצבענו בצבעים עליזים. עמלנו לקשט את הסוכה, תלינו תמרים חיים, כתבנו שלט : ''ברוכים הבאים'' בפתח הסוכה, הדבקנו בקמח ומים את שרשרות הסוכה, גם אנחנו היינו חלק מהסוכה היפה שניצבה כבית קיץ חלומי שבעה ימים.

את החוויה הזו כבר מזמן אי אפשר לחוש ולהעביר, סוכת הנוחות המוקמת בשלוש וחצי דקות, נותנות את המענה, אך מחסירות את החוויה,בכלל מי אמר שדופן הסוכה צריכה להזיע מאגלי זיעתו של אבי הטפסן המקצוען שכיוון על כל מסמר ועל כל חוט ברזל, על כל קרש ועל כל שמיכה, ובכלל ?
פירוק הסוכה הייתה גם חוויה מעצבת של ביחד, שותפות, הירתמות, שוויון בנטל.

השנה הגדילו לעשות יזמים מביני עניין והמציאו ''סטארטאפ'' מיוחד, ציפוי וריפוד כיסא האושפיזין לסוכה, במספר צבעים, עם הדפסות, קלאסה. אם באושפיזין עסקינן אני חש לחובה לספר על אליהו הנביא שפועל ישועות ללא כיסא האפריון וללא בד הקטיפה האדום/כחול/לבן, הוא חי בנינו ואין לו זקן לבן עבות, אין לו גם גלימה ומצנפת, הוא אוהב ג'ינסים, רכב טוב וחדר כושר.

אליהו הנביא שלי הוא בחור צעיר המפריש מידי שבוע מעצמו למען משפחות נצרכות, בשקט, בצנעה, הוא אינו יודע מי המקבלים הם ולא יודעים מי הנותן. הוא מעניק להם תחושת ביטחון כלכלי, מעניק להם ולילדיהם מזון איכותי בכל יום שישי ובכל מועד וחג. אליהו הנביא שלי לא גדל בישיבות, לא ממית עצמו באוהלה של תורה, הוא אדם מן היישוב שאכפת לו.

הכל החל לפני למעלה משנה, כמו בסיפורי חסידים, כמו במעשיות מהשטעטל או מהמלאח, משפחות נצרכות אספו כל שיכלו לאסוף מבתי התמחוי, מקופסאות שימורים ועד לעוף קפוא והכל כדי להתקין סעודת חג לילדים. אף אחד לא דיבר על בגד חדש, נעליים חדשות,רק על אוכל, לא לישון עצוב ורעב בחג. הם עבדו, לא היו פרזיטים אך יוקר המחייה הכניע אותם, באותו לילה נדדה שנתו של אליהו הנביא או שמא היה זה בעת שהרים משקולות בחדר הכושר? אליהו הנביא החליט להביא מזור לחוליים הכלכלי של שתי משפחות באהבה ובסתר.

יום לפני חג הסוכות נשמעה דפיקה בדופן הסוכה, אליהו הנביא היה עסוק בשטיפת רכבו ושלח את השליח עם מנות מזון משובח, הוא לא ידע את שמם והם לא ידעו את שמו, המזון הונח, עיני המשפחה אורו, דמעה בצבצה בזווית עינה של האם, האב נשא עיניו לשמיים ומלמל מילות תודה, הבת הגדולה כבר סדרה את המזון במקרר, הלילה אפשר לישון בשקט, בלי דאגות, אליהו הנביא ביקר כבר בסוכה.