 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
העכבר ששתק3
גולש אורח
| יום רביעי א' בסיון תשס''ח
08:58 04.06.08 |
  
 
|
7. מנצל את ההזדמנות כדי להמליץ על ספר פחות מוכר של קסטנר
בתגובה להודעה מספר 0
| |
בניגוד לרוב ספריו המוכרים, מדובר בספר המיועד בעיקר למבוגרים: "המיניאטורה שנעלמה" - ספר שמעלה חיוך מאוזן לאוזן לכל אורכו, ולפעמים אפילו גורם לצחוק בקול.
הנה קטע מביקורת עליו:
"יש עוד סוג אחד של ספרים מצחיקים: כאלה שאולי אינם מעוררים פרצי צחוק פתאומיים או התקפי צחוק מתמשכים, אלא שלכל אורך הקריאה בהם יש לך, בינך לבין עצמך, מין חיוך מתמשך שכזה. לא מוקצן, לא מתפרץ, לא פומבי, סתם חיוך של: "אנא עארף? החיים מצחיקים אז צוחקים".
"המיניאטורה שנעלמה" של אריך קסטנר (כן, כן, ההוא מ"אמיל והבלשים"), שיצאה לאור לאחרונה בהוצאת חרגול, הוא אחד מאותם ספרים נדירים של חיוך מתמשך. הנה כותרתו של הפרק הראשון: "אבא קולץ אוכל פלטה נקניקים". התחלתם לחייך? מהנקודה הזו ואילך ולאורך כל הספר לא תוכלו להפסיק.
מעשה בקצב אומן ברלינאי, שמעול ם לא עזב את עירו, שקם בוקר אחד, עולה על המעבורת ונוסע לדנמרק. שם הוא יושב לו במרפסת של מלון דאנגלטרה ובודק אם הנקניקים הדניים ראויים למוניטין שיצאו להם. כאשר מגיע המלצר עם מבחר מייצג, נחרד הקצב אומן. "ואם קצב אומן נחרד למראה פלטת נקניקים, חייבות להיות לכך סיבות כבדות משקל. קולץ נחרד עד מאוד. 'ללא ספק יש כאן אי הבנה', אמר, 'הזמנתי פלטה קטנה ואתה מביא לי פה נקניקים בשביל גדוד', המלצר משך בכתפיו. 'אדוני ביקש לחקור את הנקניק הדני'. 'אבל לא את כולו בבת אחת', רטן קולץ.
הקצב קולץ אחז בסכין ובמזלג. 'ובשביל זה ברחתי', מלמל, מזועזע כולו".
בשולחן שליד הקצב אומן יושבת העלמה אירנה טרובנר, מזכירתו של אספן מיניאטורות נודע שערב קודם לכן רכש במכירה פומבית מיניאטורה של הנרי השמיני שצייר הולביין. העלמה טרובנר אמורה להעביר את המיניאטורה לברלין, אבל כנופיה של גנבים מנסה לשדוד ממנה את המיניאטורה היקרה.
עם הזמן מתברר שלמיניאטורה יש העתק ושלטרובנר יש מלאך אלמוני שמשגיח עליה. העלילה מסתבכת והולכת, ובמסע שבין דנמרק לברלין אנחנו מתוודעים למוכסים דנים וגרמנים, לערי הקיט שלחוף הים הבלטי ולמשטרת ברל ין האדיבה ומסבירת הפנים. אפילו הגנבים הברלינאים מצטיירים בספר כאנשי תרבות ונועם הליכות, שעניינם בגניבה הוא, לכל היותר, עניין ספורטיבי.
ואז תוך כדי חיוך אתה עוצר רגע ונזכר מתי נכתב הספר. ב35'. וקשה שלא לתהות מה בדיוק קרה בתוך שנתיים שלוש לבנו של הקצב אומן קולץ, אוטו, שיש לו חנות בקייזרדאם, או לבנו השני, הוגו, שיש לו חנות ברחוב שלוס, שטגליץ, והוא עושה נקניק כבד יוצא מן הכלל, או לארווין, חתנה של בתו הבכורה, שיש לו חנות בשדרת לנסברגר והמומחיות שלו היא סלט בשר והוא יודע להכין מיונז שמשכיח כל דבר אחר.
קשה גם שלא לתהות מה קרה לבנו הבכור ארנו (חנות ליד ברייטנבאכפלאץ), לחתנו האחר גיאורג (רחוב אולאנד) ולאחיו קארל (ליד שפיטלמרקט). אותו קארל שגידל יונים ו"למרות שאמרתי לו שאדם שחייב להרוג עגלים, שלא ילטף יונים. זה חסר טעם".ולרגע, כשמהרהרים באותה פיסה של בורגנות ברלינאית שבין שתי מלחמות, באותו הרף עין שבו כשמדברים על הקצב מברלין מתכוונים לאנשים שהתעסקו בנקניקים יבשים וברולדות שינקן, החיוך קצת נמחה מהפנים. הרי אותם שוטרים אדיבים ונעימי סבר, אלה שמוציאים אדם ממיטתו באמצע הלילה אבל מקפידים לפנות אליו בנימוס מופלג, אותם שודדים שמנהיגם אוסר עליהם לירות בבני אדם כי הם יודעים שהוא לא אוהב את זה, הם אותם אנשים שחודשים אחדים אחר כך כן, נכון, הדברים ידועים.
וכך, כדי ליהנות באמת מהספר, צריך לעשות מאמץ מודע, שאיננו קל במיוחד, לנתק את מה שקורה בו מהמקום והזמן שבהם מתרחשת עלילתו (בכל זאת, ברלין 35').
מי שמצליח בכך ייהנה מאגדה מחויכת על אנשים טובים שמתגברים על אנשים טובים פחות, ועל ערכן האמיתי של המידות הטובות. מי שלא, יוכל להקדיש רגע להרהור על המידה הלא מועטה של אירוניה שיש בשמו של הספר. מפני ש"המיניאטורה שנעלמה" היא לא בהכרח אותו ציור קטן של הולביין שבו מצויר המלך השמנמן, אלא דווקא אותה פיסה של שגרה הגונה, טרום זוועתית, של גרמניה וברלין, של קצבים אומנים וסוכני ביטוח מקסימים, של עלמות נעימות הליכות ושל שודדים ג'נטלמנים, של שוטרים אדיבים וסטודנטים צעירים, אותה מיניאטורה של נורמליות מחויכת, שבתוך זמן קצר עתידה היתה להבדיל מהציור של הולביין להיעלם לנצח."
http://www.nrg.co.il/online/archive/ART23/799.html
ועוד על הספר:
http://www.xargol.co.il/index.php?cat=2&name=all&book=1006&nav=1
|
|
  
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
