קבוצות דיון
פוליטיקה ואקטואליה
נושא #10431
|
מנהל
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
|
אהודברח
חבר מתאריך 9.5.07
17802 הודעות | אור ליום ששי כ''ד בסיון תשס''ח
19:44 26.06.08 |
  
 
|
שיא השפל של הפוליטיקה הסיעתית - אמנון לורד
| |
מאת אמנון לורד, 26.06.08 | 10:47 ישראל איננה מדינה דמוקרטית רגילה. היא חצויה. יש בה קוד אחד שמחייב את הפלג השמאלי של הפוליטיקה והוא אומר - המפלגה מעל לכל, הסיעה מעל לכל החיזיון הפוליטי העצוב שהופק אתמול על ידי אהוד ברק הוא שיא השפל של הפוליטיקה הסיעתית, שמאפיינת את החיים הציבוריים בישראל. הפוליטיקה הסיעתית היא הקוד הגנטי שהוריש השמאל למערכת הפוליטית הישראלית והיא שאובה מהתרבות הסובייטית. אם חרומצ'נקו לא יכול נביא את צ'רננקו; ואם צ'רננקו יישר רגליים, ישנו אנדרופוב ובמקומו נבוקוב. אהוד אולמרט הוכיח כי הוא מנהיג סיעתי מעולה, כמו קודמו שרון. מנהיג סיעתי אינו בהכרח מנהיג לאומי. לפי הקוד הסיעתי, אין כמעט ספק שגם צחי הנגבי ורוחמה אברהם הם מועמדים ריאליים לראשות הממשלה בשלב כלשהו. גם במפלגת העבודה, הגורמים המכריעים האמיתיים נמצאים בציר מג'אדלה-עמיר פרץ. הם הסיבה האמיתית לרתיעה של אהוד ברק ממבצע נרחב ומכריע בעזה, והם הסיבה האמיתית לפליקלק המבזה שהוא ערך אתמול בעירום פוליטי מלא לעיני כל. כבר במוצאי שבת, לאחר הכינוס שמג'אדלה ערך עם המגזר הערבי במפלגה, ברק הבין שיש החלטה ערבית לתחזק את ממשלת אולמרט, שהיא טובה לערבים, כפי שהתבטא בגלוי שר המדע והתרבות. במקום לגלות מנהיגות הוא נכנע. אבל הקוד הסיעתי מקובל על קובעי דעת הקהל, כיוון שהוא לא מחייב כל אחריות אישית. אתמול אמר פרופ' יחזקאל דרור במפורש כי שום ממשלה דמוקרטית בעולם לא היתה נשארת על כנה, אלא היתה מתפטרת מיד, אחרי דו"ח כמו דו"ח וינוגרד. אך ישראל איננה מדינה דמוקרטית רגילה. היא חצויה. יש בה קוד אחד שמחייב את הפלג השמאלי של הפוליטיקה והוא אומר – המפלגה מעל לכל, הסיעה מעל לכל; ויש קוד שני המחייב רק את הפלג הימני של המערכת הישראלית. הקוד של המערכת הימנית אכן מחייב אחריות אישית ובדרך כלל האישים מהימין המכהנים בתפקידים בכירים נושאים בנטל האחריות, לטוב ולרע. עכשיו אנחנו בתקופה סיעתית. בתקופה כזאת יש מכשירי אתרוגים ושרצים, ואין שום שיקול לאומי. העובדה היא שגם אלה הסבורים שכל יום של אולמרט בלשכת רה"מ הוא אסון למדינה, נתלים בהכרח לשמר את ציפי ליבני ואהוד ברק. עוד שילוש קדוש, כפי שהיה בזמנו השילוש אולמרט-פרץ-חלוץ. מותר להניח שכאשר הם יגלו סוף סוף את אפסיותו של ברק, הם ימליצו לקדם במקומו את פואד או את מתן או אולי את עמי. כנראה שלינקולן טעה, ואם ניתן לרמות חלק מהעם כל הזמן, זה מספיק. בייחוד אם אותו חלק מהעם הוא שותף מרצון ברמייה. http://www.makor1.co.il/makor/Article.faces?articleId=32104&channel=1&subchannel=5
 |
|
 
  
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
אהודברח
חבר מתאריך 9.5.07
17802 הודעות | אור ליום ששי כ''ד בסיון תשס''ח
20:01 26.06.08 |
|
|
1. תגובה מאד מרשימה למאמרו של לורד - מומלץ מאד לקרוא
בתגובה להודעה מספר 0
| |
בשל הייאוש מהמציאות, ברחתי לפנטזיה שם מצאתי את זה: נאום של ותיק ממפלגת העבודה בכנס של המפלגה: חברי היקרים, הוזמנתי לשאת דברים במפגש החשוב והמכובד הזה ואני מקווה להצדיק את הכבוד הזה שניתן לי היום. משך שנים רבות הייתה התקווה של כולנו כאן לחיים בשלום עם שכנינו הערבים. כולנו היינו רוצים לדעת שאנו יכולים ללדת או להוליד בנים זכרים ללא שעננת האיום של השרות הצבאי תרחף מעליו. היינו רוצים ליהנות מהיתרונות הכלכליים הגלומים בשותפות הפוטנציאלית עם שכנינו הערבים. כל מי שיושב כאן היום היה רוצה לדעת כי יש ביכולתו לנסוע לכל כיוון במשך שעה, שעתיים או שלוש וליהנות מאווירה אחרת, אוכל אחר, צלילי שפה אחרת וריחות ומראות אחרים. לפני כ-15 שנה נעשה ניסיון נועז להפוך את החלום הזה למציאות. חבר'ה, הגיע הזמן להיות כנים: האם יש אדם אחד באולם הזה אשר אינו רואה כי ניסיון זה כשל? איך חלום השלום הפך לסיוט? מה קרה לנו? איך הפכנו שבויים, חסרי אונים, מול המפלצת הזו שקמה עלינו לכלותינו, מפלצת ששמה, בפשטות ובאכזריות, הוא "תהליך השלום"? מאז הניסיון האמיץ של רבין ופרס נרצחו כ-1200 בני אדם, כ-10000 אחרים הפכו לנכים ומצולקים ועשרות אלפים מוגדרים כנפגעי חרדה, כלומר פגועי נפש, איך קרה שעדיין לא השכלנו להתנער מזה? לא זאת אף זאת: במקום להתנער מזה, הלכנו והתדרדרנו: אימצנו את הבריחה וההתקפלות לאסטרטגיה ממש! נכון, עטפנו את זה במילים יפות: נסיגה, התנתקות, התכנסות. אבל אם כל אחד ואחד באולם הזה ימריא רגע לגובה שיאפשר לו מבט ממעוף הציפור, הוא יגלה את התמונה המבישה האמיתית של מצבינו: מתרוצצים כעכברים מסוממים במבוך, בורחים מכל עימות עם החתול הנורא, נכנסים עמוק יותר ויותר אל המחילה ממנה כבר אי אפשר יהיה לראות אור יום ושם נאלץ לשבת, בחושך הלח, מתרגלים לריח העפר אשר עומד להיות משכנינו הקבוע. חברי היקרים, גם אם יש כאן כאלה אשר עדיין אינם רואים את זה כך, תהיו בטוחים כי שכנינו רואים ומבינים את זה. הרי בראש ממשלתנו עומד אדם אשר הכריז מפורשות, במילים הכי ברורות: עייפנו! מה לנו כי נלין על נסראללה ומתקפתו האכזרית עלינו? נסראללה הוא כריש, זה טבעו. האמירה של ראש הממשלה העידה על חברה חלשה ופצועה. נסראללה פשוט הריח את הדם. יושבים פה באולם הזה אנשים אשר מנווטים בעוז רוח את חייהם כדבר שבשגרה. אנשי עסקים ובעלי תפקידים אשר המשא ומתן שגור על יומם. האם מישהו כאן היה מעז לנהל את ענייניו הפרטיים באופן בו מתנהלת המדיניות שלנו? האם מישהו כאן יכול היה להרשות לעצמו להפגין את החולשה הממאירה הזו אשר מאפיינת את המו"מ אשר מנהלת ישראל עם העולם? נכון, זה החל באקט נדיב, של מנצחים, של אנשים הרוצים לקבוע את גורלם בידיהם, כשלום של אמיצים. אבל מתישהו, מצאנו עצמנו על הברכיים, מבקשים. ואחר כך זוחלים על גחוננו, מתחננים. והיום אנחנו כבר אוכלים את העפר, בזויים, מושפלים ? וחוטפים. איך הגענו לזה? איך הפכנו, ממעצמה אזורית, ששולחת את זרועותיה לאנטבה, לעירק, לביירות ולטוניס על מנת להסיר איומים, להכות באויבים ולהרתיע חורשים רעה, למועצה אזורית עלובה אשר כל זב ומצורע מזנב בה? יש סדר הגיוני בו מתפתחת חברה והופכת לעם ככל העמים. ההתפתחות הנורמטיבית, הטבעית, היא בטחון אזרחי, שגשוג כלכלי, פריחה תרבותית, איזון חברתי ? ושלום. הרעיון שנתפשר על כל אלה ונעשה קודם כל שלום, הוא רעיון חולני המבטא את מצבינו הנפשי ביחס לשלום כאובססיה. אולי כאן המקום להזכיר את האמירה של יצחק רבין זכרונו לברכה, אשר אמר: ראשות הממשלה עבורי היא אופציה, לא אובססיה. בזכות הגישה הזו, כפי שכולנו יודעים, הוא הפך אחר כך לראש ממשלה. אולי זו גם הגישה הנכונה ביחס לשלום ? אופציה. לא אובססיה. לא אובססיה שמביאה, ככל מחלת התמכרות אחרת, לפגיעה בנפש וברכוש, לאובדן בוחן המציאות התקין, לרגשי אשמה, לחוסר שיקול דעת, לאובדן השליטה על חיינו. אופציה. נבסס את החיים שלנו ונתמודד עם אותם אתגרים אשר יש ביכולתנו להצליח בהם. החינוך, התשתיות, בעיות המים ואיכות הסביבה. נשקיע בספורט, בתרבות, בתיירות. נתרכז בעצמנו. הרי ברגע שיבוא הערבי וידו מושטת לשלום, ניקח אותה! אם יהיה זה פרס או בגין, את היד המושטת לשלום ייקח כל אחד. אין זה נכון שבגין עשה שלום עם מצריים. סאדאת עשה שלום עם ישראל. בגין פשוט לא הפריע. הוא בסך הכל וידא שבטחון המדינה לא ייפגע. הוא הלך על ויתורים עצומים, אבל על דבר אחד לא התפשר ? בטחון האזרחים והמדינה. בינתיים, חברי המכובדים, המפלגה בה חברים רוב הנמצאים כאן, הלכה לאיבוד בדרך. סבך העצים סביבנו אינו מאפשר לנו לראות את היער. שוב, מעוף הציפור יכול לתרום כאן. לשחרר אותנו מכבלי הרטוריקה של "השלום", מההתעסקות הקטנונית ב"כן בחירות בקדימה, לא בחירות בקדימה". התדרדרנו למצב המשפיל שכל מה שיש לנו לומר על מנת להצדיק את עצמנו זה "רק לא ביבי". בשם ה"רק לא ביבי", אנחנו מונעים את הבחירות שישימו קץ לביזיון הזה ששמו ממשלת אולמרט ואשר מפלגת העבודה שקועה בו עד צוואר. הקבעון המחשבתי והשיתוק האינטלקטואלי הביאו לכך שהאדם העומד כיום בראש המפלגה והמועמד הנתפס כראוי ביותר להנהיגה הוא... אהוד ברק! הרי האיש היה אסון בראשות ממשלת ישראל! איך זה יכול להיות שכל מה שהמפלגה המפוארת הזו מסוגלת לייצר זה מיחזור של הכישלון הכי גדול שלה?! לדעתי זה בגלל שהמפלגה הזו משותקת בשל אי היכולת שלה לקחת אחריות על הטעות של אוסלו והניסיון הפתטי הזה לאחוז בקרנות המזבח של השלטון גורר אותה להמשיך עם הרטוריקה הנבובה של ה"שלום" והאיומים בנוסח "רק לא ביבי". הבושה הגדולה היא שיש כאן אמירה קשה של המפלגה על עצמה: "אין לנו מה למכור". אני חושב שזה לא נכון. אני חושב שלמפלגה המפוארת הזו יש תקומה. אך זה לא יקרה אם נמשיך לברוח מהמציאות ולהתחמק מהעימות הבלתי נמנע על דרכינו עד כה ודרכינו מכאן והלאה. חשוב לי לומר מספר מילים על דמוקרטיה. הדמוקרטיה אינה כלי משחק בידי גוף כזה או אחר. הדמוקרטיה היא האמצעי הנכון ביותר להגיע לביטחון, שגשוג ושלום. הניסיון העלוב לדחות את הבחירות בכל מחיר, מחיר שאותו משלמת החברה הישראלית, קיים בגלל אותה הסיסמה המלכדת תמיד: "רק לא ביבי". במסגרת ה"רק לא ביבי" עברנו עברות קשות בתחום הדמוקרטיה והכבוד לאזרח. הכל החל בביטול העימות הטלוויזיוני בין ברק לביבי ב-99. אינני יודע אם יש מדינה מערבית דמוקרטית אשר לא מתקיים בה עימות בין המתמודדים על ראשות המדינה. ביבי ניחן ביכולת רטורית, הופעה וכושר שכנוע. כיאה למועמד בחברה דמוקרטית אשר אמור לשכנע בוחרים להצביע עבורו. במקום להתמודד עם האתגר הזה ולבוא לציבור עם היכולת לשכנע, ברק פשוט ברח! אין מילה אחרת. מאז, הביזיון הזה חזר על עצמו עוד 3 פעמים! פשוט בושה. מי שלא זקוק ליכולת רטורית זה אסאד, זה ברז'נייב ועוד מנהיגים שלא חייבים דין וחשבון לאף אחד. אחר כך באו הבטחות שלא קוימו, הפרת כללי יסוד כמו הגדלת הממשלה מ-18 ל-24 שרים, כי אהוד ברח מלומר "לא" לחברי מפלגתו. אגב, ביבי לא ברח מזה, הקפיד על החוק של 18 שרים והותיר לא מעט אנשים ממורמרים בשל כך. השחיתות המוסרית המשיכה בשתיקה בחקירות בנושא העמותות, בהמשך ניהול מו"מ עם ממשלה של תשעה שרים וקואליציה של 25 ח"כים ובסוף הקדנציה ה"מהוללת" הימנעות מהליכה לבחירות כלליות. מנעו מביבי את ראשות הממשלה, זה נכון, אך גם עיכבו בהרבה שנים יקרות את חשבון הנפש היסודי וההתאוששות של מפלגת העבודה. באופן טבעי, כאשר השחיתות הזו פשתה והפכה לנורמה, הפכה גם השחיתות הבוטה ללחם חוקינו עד שבשיאו של תהליך ההסתאבות, העמדנו על ראשינו את סמל הפוליטיקאי המושחת, הציני, הנכלולי: עורך הדין אהוד אולמרט. כולנו יודעים שאם תהיינה בחירות היום, הליכוד מנצח ומקים ממשלה. למה למנוע את זה? שיתכבד נתניהו ויעמוד בראשות הממשלה! איזה אסון הוא גרם בקדנציה הקודמת שלו? עם יד על הלב, האם לא היה מוצלח הרבה יותר מברק שלנו? אז שיהיו הליכוד בשלטון 4 או 8 שנים. מה יש? באמריקה השלטון מתחלף כל 8 או 12 שנים בין הדמוקרטים לרפובליקנים. זה רק מגביר את התחרותיות, מחדש את הכוחות, מאפשר יציבות שלטונית וחשבון נפש לאופוזיציה. אפשר לנצל את הזמן האיכותי הזה כדי לאסוף את עצמנו, להתארגן על הרצונות והרעיונות שלנו, למצוא את דרכנו חזרה ללב הקונצנזוס. המפלגה הזו, בשנים האחרונות, הפכה שבויה בידי זרמים פוליטיים אשר אין לה דבר איתם. בילוי באופוזיציה יאפשר לה להתנער מהם ולחזור לעצמה. מאת: ירון אבישר(תל אביב) 26.06.08 | 11:38 התגובה הנ"ל נרשמה בתגובה למאמרו של אמנון לורד, לא נגעתי, הבאתי מילה במילה. |
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
גירסת הדפסה
הולכים לקלפי-מגיע לנו יותר,כי אנו יכולים לאוייבנו.