לאיזה בית ספר שלחת את בנך? (מאמר פרובוקטיבי)  

אולם תיאטרון ירושלים היה מלא בבוגרי מחזור פ"ח של הגימנסיה העברית ובני משפחותיהם. על הבמה עלו בזה אחר זה מורי הכיתות, רכזת השכבה, מנהלת החטיבה העליונה, נציגת ההורים, המנהל ונציגי הבוגרים של הגימנסיה העברית ונשאו ברכות לבוגרים החדשים.

הם איחלו להם שיהיה להם כל טוב, שיגשימו את כל משאלותיהם. כמה פעמים חזרו אמירות על כמה שהילדים האלו מיוחדים. ושוב, "שתיהנו" "ויהיה לכם טוב" "ותעשו כל מה שאתם רוצים". המנהל אמר משהו על אמת וצדק, אבל לא פירט את כוונתו, וזהו.

אף לא אחד מן המחנכים והורי התלמידים של הגימנסיה העברית, אחד המוסדות המכוננים של מהפכת החינוך שחוללה התנועה הציונית, לא אמר לתלמידים שיש להם תפקיד בעולם. למשל: להגן על מדינת ישראל. או להביא שלום. להיאבק להקטנת הפער החברתי. להמשיך את מפעל תיקון האדם של התנועה הציונית. לתקן את יהדות זמננו המקולקלת. להיאבק בשחיתות. לבנות מחדש מערכת ערכית שהתפוררה. להוביל את התעשייה עתירת הידע. להיות חוקרים או יוצרים.

במערכת החינוך בימינו, כמו בטיפול הפסיכולוגי, אסור להיות שיפוטי. אסור להביא מערכת ערכית מגובשת ולחנך אליה. החינוך צימצם את עצמו לעיסוק רק באינטרסים צרים מאוד של היחיד: תעודת בגרות ו"שיהיה לו טוב". משל היה למכון לעיסוי האגו. למה צריך לחזור כל כך הרבה פעמים על "כמה שאתם מיוחדים". מה מיוחד בנוער שרק רוצה ש"יהיה לו טוב"?

התלמידים, שלא אותגרו למטרות גדולות מהם, לא יתגייסו למפעלים חברתיים או לאומיים. לא יתקנו מערכת ערכית קורסת. לא יביאו שלום. חלק מהם גם לא יתביישו יותר להשתמט מן הצבא. נאמר להם, בפירוש, שהם אחראים רק לאושרם האישי.

התלמידים, שלא קיבלו תפקיד ממחנכיהם, יבלו הרבה שנים בחיפוש אחר אושר שעשוי לחמוק מהם. החינוך המתחנף לילדים משאיר אותם קטנים ומונע מהם את מה שלימד יוסף חיים ברנר את תלמידיו בגימנסיה הרצליה בשנות העשרים: אושר הוא תוצר של מעשים נכונים. "אשרי האיש" המקראי הוא אישור שאדם מקבל, שקשייו לא היו לשווא. שמפעליו רצויים. אושר הוא תוצר לוואי של התגייסות למפעל שממנו אדם מקבל את תחושת שייכותו ומשמעות קיומו.