וואלה מודה לראשונה שהתקשורת הישראלית הינה זבל זבל  

עסקת חילופי השבויים עם החיזבאללה הבהירה שכל צעד משמעותי שנקטה ישראל בעשורים האחרונים, נעשה בלי שיקול דעת

אילו הביטוי "תחושה קשה" היה מחצב-טבע, ואילו כל המלים והפעלים הבנויים מהשורשים "קוה" "חבק" או "רגש" היו ניתנים להיוון כלשהו - ישראל היתה יכולה להתבסס השבוע סופית כמדינה העשירה והחזקה ביותר בעולם. שכן מלבד אי-אלו מלות-קישור הכרחיות, שתיארו את מקומם של הכתבים והשדרנים, ואת זיקתם של מרואייניהם לעסקת החליפין עם חיזבאללה - משפטים כמו "מלווה בתחושה קשה" ו"כולנו מחבקים את המשפחות" מילאו שוב את ההוויה.

ישראל פועלת נגד כל שיקול רציונלי

"רצינו לקוות שהחטופים ישובו בכל זאת כאנשים חיים, למרות המידע המודיעיני". אשכנזי (רויטרס)

http://news.walla.co.il/?w=/2919/1315408

"האם ניצב לפנינו גאון שלא ברא השטן?" (AP)אמנם עסקת החילופין השבוע היתה רציונלית וסבירה מכל קודמותיה, אבל היא הזכירה את הרקע שמאחוריה: כמעט כל צעד מז'ורי שנקטה ישראל בעשורים האחרונים - מאמונת-התם ביאסר ערפאת, דרך הנסיגה החד צדדית מלבנון, תגובת היתר לאינתיפאדות, ועד ההתנתקות ומלחמת לבנון השנייה - נעשה לא רק בלי מחשבה מושכלת, אלא אפילו בהתרסה כנגד השיקול הרציונלי הקר. אפשר היה לכנות זאת "ניצחון התקווה" אילו לפחות היה כאן ניצחון כלשהו. אבל בהיעדרו - נשארנו רק עם "הרצון לקוות": מין אמונה מיסטית כאילו משאת הנפש לבדה, ו"אנרגיות חיוביות", ישנו את המציאות תוך קיצור דרכיה ועקיפת חוקיה.

מבחינה זו, ישראל אולי הקדימה את זמנה: היא גילתה זה מכבר את "הסוד" - כשמו של אחד מרבי המכר של ה"ניו אייג'", הגורס שאם רק נעצום חזק את עינינו ו"נרצה לקוות" - הדבר יקרה. אם רק "נתחבק עם המשפחות", נשמיע נאום מוחץ או "נצטלם עם אסד" - המציאות תשתנה מעצמה, בלי שום צורך לעשות משהו בנידון (כגון, להכין את הצבא למלחמה, או לנהל מאבק מדיני תבוני, או לעשות ויתורים מושכלים במו"מ של ממש). אבל למרבה הצער, ישראל חיה במרחב שכולו "אולד אייג'": מולה יש אנרגיות שליליות של אויבים שעמדותיהם הבסיסיות לא השתנו במילימטר זה עשרות שנים, ואשר דבקים ברציונל התועלתני הבסיסי ביותר מבחינתם. וכך, כאשר מנהיג כמו חסן נסראללה מצליח לתעתע ולשחק בנו וב"רגשותינו" כמו במריונטות - עלינו לשאול את עצמנו: האם באמת ניצב לפנינו כזה גאון שלא ברא השטן, או שמא הברנש פשוט פלש למגרש שאותו הפקרנו - מרחב החשיבה המעשית והפיקחית, שבעבר כה ייחדה אותנו באזור?