הכישלון ופשרו- ההסבר לכשל ההסברתי של ישראל  

עבור רבים – בארץ ומחוצה לה – הכשל של ישראל בתחום ההסברה הוא חידה, שהרי לישראל איפיונים רבים שהיו אמורים להעניק לה תמיכה בלתי מסויגת בזירה הבין-לאומית של מרבית מדינות המערב.

לאמיתו של דבר, ההסבר לכשל ההסברתי של ישראל פשוט למדי – אם כי קשה לעיכול: הסיבה לכך שישראל מובסת בקרב ההסברתי היא העובדה שלמעשה... היא אינה רוצה לנצח בו!

במבט ראשון הסבר זה נראה בלתי מתקבל על הדעת, אולם עיון חטוף בעובדות יספק לו תימוכין מוצקים.

הלא כאשר באים לאמוד את רצונו של ארגון להשיג יעד מסוים, אחד המדדים החשובים ביותר הוא כמות המשאבים שהארגון מקצה להשגת אותו יעד. במקרה של ההסברה, התקציב שמדינת ישראל מקצה לפעילות זו נע בין הפאתטי לאבסורד – ומגיע בקושי לסכום שתאגיד מסחרי "בינוני פלוס" מקדיש לפרסום.

הגורם ל"חסכנות" יתר זו אינו היעדר משאבים. אחרי ככלות הכול, כשמדינת ישראל חפצה להשיג יעד בלתי מתוקצב, היא תמיד ידעה למצוא עבורו את המשאבים הדרושים. לדוגמה: כאשר הוחלט לבנות את גדר ההפרדה נמצאו לכך מיליארדי שקלים, למרות שלא הוקצבו למטרה זו מראש. כך, כאשר הוחלט על "ההתנתקות" מחבל עזה, נמצאו ללא קושי מיליארדי הדולרים הנחוצים. זאת ועוד, כאשר החלה להתהוות ההחלטה על "ההתכנסות" משטחי יהודה ושומרון, העובדה שנדרשו עשרות מיליוני דולרים ליישום המהלך לא הרתיעה איש – על אף שברור היה כי מרבית המימון לכך לא יהיה על חשבון משלם המיסים האמריקני.

על כן, אין מנוס מן המסקנה העגומה, שבעיני מעצבי המדיניות הישראלית קידום דימויה של ישראל ומעמדה ברחבי תבל אינו עניין התופס מקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומי. הרי אילו הוא היה כזה, אין ספק שהיו מוצאים משאבים רבים הרבה יותר למימוש מטרה זו.

השילוש הקדוש

כעת, נשאלת שאלת השאלות: מדוע ישראל הרשמית מפגינה רפיסות כה רבה במערכה התקשורתית ובמלחמה על דמותה. התשובה טמונה במבנה החברה הישראלית ובזהותן של הקבוצות שבפועל מחוללות את האירועים ומעצבות את המציאות בה. וכאשר מדובר בעיצוב המציאות הישראלית, מתברר כי מבחינות רבות תוצאות הבחירות אינן רלוונטיות כלל.

כך לדוגמה, אריאל שרון נבחר על סמך פסילה מפורשת של המדיניות החד-צדדית של מתחריו, אך לאחר בחירתו נאלץ לבצע את אשר פסל. באופן דומה, יצחק רבין נבחר על בסיס שורה שלמה של "לאווים" ביטחוניים, כגון: לא למשא ומתן עם אש"ף, לא לנטישת ביקעת הירדן, לא לחלוקת ירושלים ולא להקמת מדינה פלשתינית. אולם לאחר שנבחר – ובלי לקבל מנדט מחודש – אימץ מדיניות שונה לחלוטין, שמהותה היתה הפיכת כל ה"לאווים" הניציים התקיפים הללו ל"הנים" יוניים ותרניים – מדיניות שלמעשה הוצעה על ידי סיעות השמאל אשר לא זכו לאמון הציבור.

מכאן, שהקבוצות המחוללות, הלכה למעשה, את האירועים בישראל הן בעיקר משולש של אליטות, שלא נבחרו, אך רודות בציבור ביד רמה: האליטה המשפטית, האליטה התקשורתית והאליטה האקדמית (לפחות אותו חלק באקדמיה שיש לו ממשק עם שתי האליטות הראשונות: הפקולטות למדעי החברה, המשפטים ומדעי הרוח).

כך למשל האליטה המשפטית יכולה למנוע כל מהלך אסרטיבי שבכוונת המערך הפוליטי הנבחר לבצע (עיינו ערך הכשלת הניסיון להפסקת זרם החשמל לעזה); כך למשל האליטה התקשורתית יכולה ליזום כל מהלך ותרני שבכוונת המערך הפוליטי למנוע (עיינו ערך התנתקות, ובמידה רבה – ערך הסכמי אוסלו); וכאשר נדרשת גושפנקה מקצועית למהלכים מעין אלה, האליטה האקדמית המגויסת תהיה תמיד נכונה להעניק אותה.

לא קשה לזהות שזהו המכניזם, אשר בצורות שונות הוליד – ועדין מקיים – את מרבית התהליכים המדיניים שאירעו בשני העשורים האחרונים.

מה זה אומר עליהם

הבנת ההתרחשויות במציאות הישראלית מחייבת הכרה בכך שלאותן אליטות רבות עוצמה יש השקפות עולם הנשענות באופן מוחלט על האמונה המעין-דתית, שהנוכחות הישראלית בשטחי יש"ע (כיום יו"ש) היא שורש כל רע במדינה ובעולם כולו כמעט. השקפה זו – המלוּוה בעוינות נגזרת בלתי מתפשרת כלפי מפעל ההתיישבות שמעבר לקו הירוק וכלפי ציבור המתיישבים בו – אינה עמדה פוליטית שכלתנית בלבד המבוססת על עובדות וניתוחן, והניתנת לשינוי עם שינוי בעובדות. היא למעשה מצב נפשי הקשור קשר אמיץ לדימוי העצמי של הנמנים על אותן קבוצות, למעמדם ולמקובלות החברתית שלהם בקרב עמיתיהם, ליוקרתם המקצועית ולעתים אף לאפשרויות פרנסתם. מי שמעז להעלות הרהורי כפירה בדבר תקפותה של עמדה זו עלול למצוא עצמו נפגע מאד בתחומים הללו.

למאמץ למנוע את ערעור תקפותה של השקפת עולם זו השלכות מרחיקות לכת. כך למשל, מונע מאמץ זה מן המשקיעים אותו ומאלה הנתונים להשפעתם להציג את הצד הערבי, ובמיוחד הצד הפלשתיני, כפי שהוא באמת. הרתיעה מהצגת המציאות השוררת בצד הערבי – על אכזריותו, שחיתותו, פיגורו וקנאותו – מונעת מישראל את הצגת עמדותיה, את חששותיה ואת הסכנות האורבות לה באופן משכנע, הן בפני הציבור הישראלי והן בפני דעת הקהל בעולם.

אחרי ככלות הכול, הצגה תקיפה מעין זו תשים ללעג את השקפת העולם של אותן אליטות, שפירושה המעשי הוא יצירת גבול בינלאומי חדש, העובר כמה אלפי מטרים בלבד מהפרלמנט הלאומי ומכל משרדי הממשלה כמעט; חשיפת שדה התעופה הבינלאומי היחיד במדינה להפגזה מכלי נשק פרימיטיביים המופעלים כיום מהשטח שננטש; הפיכת צירי התחבורה העיקריים (כבישים ומסילות ברזל) לפגיעים להתקפה ועקב כך – לניתוק ואף לשיתוק אשר ימנעו תנועה יבשתית ברחבי המדינה, וזאת באמצעות נשק קל בלבד; הפקרת השליטה במקורות מים עיקריים (כשליש מן האספקה הזמינה כיום) לשליטה פלשתינית; הכנסת מתקני תשתית עיקריים, כגון תחנת הכוח בחדרה, לתוך טווח הנשק הנמצא כיום בשימוש נגד ישראל, ועימם גם 80% מאוכלוסיית המדינה ו-80% מפעילותה הכלכלית.

החיפוש אחר הויתור הגואל

המאמץ לשמר את אותה השקפת עולם מחייב אפוא את הצגת הצד הפלשתיני באור חיובי הרבה יותר מכפי שהוא בפועל ואת הצד הישראלי באור שלילי יותר – אחרת אין הצדקה (או שפיות) במסירת אזורים כה חיוניים לשליטה פלשתינית. זוהי השקפה שנועלת את המחזיקים בה במסלול הזוי של חיפוש מתמיד אחר "הוויתור המיתולוגי האחרון", שאם היהודים רק ייאותו לו – יגיע הסכסוך הישראלי-ערבי לקיצו. בסופו של דבר, זוהי השקפה המחייבת אימוץ של עיקרי הנרטיב הפלשתיני ודחיית אלה של הנרטיב הציוני.

כך נוצר מצב המונע מישראל כל אפשרות ליזום אסטרטגיית הסברה התקפית המכוונת להבסת היריב, וגוזר עליה טקטיקה הגנתית-תגובתית בלבד אשר נדונה לכישלון מראש.

זהו אם כן פשרו של כשל ההסברה הישראלית. תיקון המצב אינו פשוט אך גם אינו בלתי אפשרי. אולם כמו בכל בעיה, השלבים הראשונים של מציאת פתרון מחייבים ניסוח של הסוגיות כתנאי להבנתן, וגיבוש דרכי התמודדות עמן. דרכים אלו – הראויות לרשימה נפרדת – מטרתן תהיה להביא לחשיפה פומבית של האחראים למחדל על כסילותם ורדידותם, ועל כזביהם. רק כך ניתן יהיה לנטרל את השפעתם ואת הנזק הלאומי הקשה הכרוך בה.