איך העלה השמאל את ליברמן  

12/2/2009, 10:23 דני גוטוויין

תחזיתו, כי בבחירות הבאות יקבל 30 מנדטים, מסמנת את היעד שאליו הוא חותר: הפיכתה של ישראל ביתנו למפלגת השלטון

תגיות : אביגדור ליברמן

הישגו של אביגדור ליברמן בבחירות - 15 מנדטים לישראל ביתנו - הוא סיפור האתמול. תחזיתו, כי בבחירות הבאות יקבל 30 מנדטים, מסמנת את היעד שאליו הוא חותר: הפיכתה של ישראל ביתנו למפלגת השלטון.

ליברמן איננו אפיזודה חולפת. בבחירות הנוכחיות דחק את מפלגת העבודה, שנותרה המפלגה הרביעית בגודלה עם 13 מנדטים, ממעמדה כמתחרה על השלטון. חשוב מכך, הוא ביסס את מעמדו ככתובת הפוליטית של קהלי היעד שהשמאל הכזיב.

את גבולות "הרחוב הרוסי" פרץ כבר בבחירות הקודמות, בסיוע הגזירות של בנימין נתניהו. מאז, ככל שהפרטת מדינת הרווחה דנה עוד ועוד ציבורים לחוסר ביטחון כלכלי וחברתי, המוחרף בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, כך גוברת גם הפופולריות של ליברמן, התומך בתפישה הכלכלית של נתניהו, אך מצטייר בעיני תומכיו כמי שיחלצם ממנה.

קורבנות משטר ההפרטה, המחפשים נואשות אחר הביטחון החברתי, היו יכולים להיות שותפים למדיניות סוציאל-דמוקרטית, לו השמאל היה מציע אותה. אלא שהשמאל מגמגם, והם נמלטים מחוסר הוודאות שלו אל זרועותיה של "ישראל ביתנו", ההופכת באופן זה לציר של הפוליטיקה הישראלית.

עוצמתו של ליברמן ניזונה מאותו תמהיל המלבה את הימין הקיצוני באירופה מאז שלהי המאה ה-19: צירוף של משבר כלכלי עם חוסר ביטחון חברתי (ובמקרה של ישראל גם חוסר ביטחון אישי על רקע ביטחוני), היוצר תחושה של חידלון לאומי. זו מושלכת על "אויבים פנימיים" ומעוררת כמיהה ל"איש חזק" שיחליף את הדמוקרטיה, הנתפשת ככושלת, בוודאות וביציבות.

הפשיזם, כדברי זאב שטרנהל, הוא "לא ימין ולא שמאל", וכך שובר גם ליברמן את קווי החלוקה המסורתיים בין שמאל לימין: הוא מוכן לחלק את ירושלים ואף להרחיב את עקרון חלוקת-הארץ של השמאל אל תוך הקו הירוק - וכל זאת כאמצעי לשלילת אזרחותם של הערבים בישראל, כתביעת הימין הקיצוני. גם סיסמת הבחירות שלו, "בלי נאמנות אין אזרחות", שוברת את הקוד המוסרי של הדמוקרטיה, אך תוך אימוץ הגיון ההסתה האנטי-חרדית של שינוי, שהוצגה כהגנה על נפש הדמוקרטיה.

"האזרחות המותנית" בנוסח ליברמן הופכת את האזרחות מזכות אוניוורסלית להטבה מגזרית. רוב הציבור מגלה אדישות לפגיעה זו באושיות הדמוקרטיה, לאחר שהורגל במשך שנים לקבל את העיקרון המגזרי, שבאמצעותו פורקה מדינת הרווחה.

ל"אזרחות המותנית" של ליברמן משמעות כלכלית ברורה: היא עושה עוד צעד גס בדרך להתניה מגזרית של מגוון רחב של זכויות אזרח, מביטוח לאומי ובריאות ועד לעבודה וחופש תנועה. כך מתגלית "האזרחות המותנית" כאמצעי הגנה של משטר ההפרטה: שלילת הזכויות מן הערבים אמורה לשפר את מצבם הכלכלי היחסי של היהודים, אך בלי לפגוע בעקרון ההפרטה.

לתעלול הזה אין לשמאל תשובה. להיפך: "סכנת ליברמן", כמו המלחמה בעזה, סיפקה לו תירוץ להתנערות מן האג'נדה החברתית ולהסתגרות בסדר היום המדיני-המשפטי. במקום להיאבק על לבם של תומכי ליברמן, הפגין כלפיהם השמאל הניאו-ליברלי (שילוב ישראלי ייחודי של יוניות מדינית וימניות כלכלית) אותו יחס שהפגין בעבר כלפי מצביעיו של מנחם בגין מהמעמדות הנמוכים - גינה אותם כ"כהניסטים", התנתק מהם והפקירם.

ליברמן סיפק לשמאל הישראלי תירוץ להתעלם מן הלקח שהפיק השמאל האירופי מקריסת הדמוקרטיות בשנות ה-20 וה-30, ולפיו מדינת רווחה היא תנאי הכרחי למאבק בפשיזם ובתורות השנאה שהוא מפיץ. השמאל הניאו-ליברלי הישראלי, שמשיקולים מעמדיים תומך במשטר ההפרטה, מתכחש לכך שמשטר זה, הרבה יותר מכל זרם מעמקים של שנאה - הוא הקרקע שהצמיחה את ליברמן.

אך אדם אחד מבין זאת היטב, והוא ליברמן עצמו. הוא יודע, כי כל עוד השמאל איננו מציע חלופה סוציאל-דמוקרטית שבמרכזה מדינת הרווחה, שתתמודד עם שורשי האי-ביטחון והפחד, יוכל הוא להמשיך ולמכור באמצעותם בהצלחה את סחורת ה"לא שמאל ולא ימין" שלו.