לה פמיליה או המפלצת מלוך נס?  

תצלום: רוני שיצר

ארגון לה פמיליה הוקם בסמוך להעברת בית"ר ירושלים לידיו של ארקדי גיידמק. לאיש, גם ארבע שנים מאוחר יותר, אין שמץ של מושג כמה חברים מונה הארגון, מה מידת ההשפעה שלו על אוהדי בית"ר או על ראשי הקבוצה, וגם אין דבר וחצי דבר מתועד שניתן לייחס לחברים בו. כל עיתונאי שניסה לפצח את החידה נותר עם רמזים בלבד. פעם, לפני שדודו טופז התגלה במערומיו, ייחסו להם אפילו את תקיפת אבי ניר, מנכ"ל קשת. במקום שהחשאיות הזאת תעורר סימני שאלה תקשורתיים, היא הצמיחה דווקא סימני קריאה. כל אקט גזעני יוחס לחבורה, כל פעולה אלימה נוכסה להם. יותר מכל דבר, לה פמיליה הוא למעשה תוצר תקשורתי, והאירוניה הופכת במקרה הזה לכאב מפלח. התקשורת, שהחלקים הרציניים שבה מבקשים לצאת נגד מחלת הגזענות, היא זו שדווקא העצימה את המיתוס סביב הכנופיה.

בניית המציאות
בחוגים לתקשורת באקדמיה התופעה הזאת נקראת הבניית המציאות. התקשורת מנפחת סיפור מעבר למימדים האמיתיים שלו, עד שנדמה שהפיקציה היא האמת. הפרמטרים האמיתיים שמבחינים בין מרבית אוהדי בית"ר לבין הטמבלים שמאיישים את הארגון הזה - מספרים, אמונות, דעות, התנהגות - היטשטשה עד שכל אוהדי בית"ר (יותר מ-400 אלף על פי הערכות) חשודים כחברים בארגון. במסווה של סיקור עיתונאי לגיטימי, הופכים העיתונים הפופולאריים את לה פמיליה לחזות הכל.

תיאוריה אחרת מעולם חקר התקשורת נקראת "ספירלת השתיקה", ובה כבר מדובר על מצב מפחיד בו סיקור תקשורתי חסר פרופורציה לתופעה קטנה עלול לגרום למצב שבו רוב מדומה ייתפש כרוב אמיתי. במצב עניינים שכזה, אוהדי בית"ר נורמטיביים עלולים להאמין כי לה פמיליה אכן מייצגים את רוב אוהדי בית"ר ובשל החשש לסבול מבידוד יחלו להשמיע עמדות שמזוהות עם הארגון. ואיפה אפשר ללמוד הכי טוב על עמדות הארגון? בתקשורת, איך לא.

התקשורת מפחדת
ביום שני, למשל, הציג מדור הספורט של ידיעות אחרונות שבעה מחברי הארגון על השער שלו, והעניק לכתבה את הכותרת "שלטון הפחד". מי הם אותה שבעה, האם כאן זה מתחיל וכאן זה גם נגמר, האם הם מייצגים מישהו מלבד את עצמם, מה מידת ההשפעה שלהם על אוהדי בית"ר האחרים, מה מידת השפעתם על ראשי הקבוצה? עזבו אתכם משאלות קשות. כל התשובות נמצאות בכותרת. התקשורת היא זאת שמפחדת, התקשורת היא זאת שלא מסוגלת לספק תשובות ואת הכישלון שלה היא מנסה להציג כניצחון עיתונאי. לא הצלחנו לפצח את התופעה, אז לפחות ניתן כותרת שתכסה על כך.

במעריב לא העזו להישאר מאחור ומיהרו להחתים כמה דמויות בית"ריות על הצהרה שלפי עיצובה הגרפי מקבילה למגילת העצמאות של מדינת ישראל. בין האישים שחתומים על ההצהרה לפיה ישמחו לראות שחקן ערבי בבית"ר, נמצאים האדונים הנכבדים משה דדש ויו"ר הכנסת ראובן ריבלין. למי שלא זוכר, שניים שכיהנו שנים ארוכות כיושבי הראש של בית"ר ירושלים והיו יכולים להביא שחקן ערבי למועדון, אבל משום מה לא עשו כן. לעומת זאת, לחתום על הצהרה ולקבל אזכור מחמיא בעיתון, זה הרבה יותר קל.

נפיל את התיק על לה פמיליה
אם ארגון לה פמיליה אכן נוסד בסביבות 2005, אז החישוב הפשוט מלמד שכבר ארבע שנים לא דרך שחקן ערבי בבית"ר. אולי לה פמיליה קשורים לזה, אולי הם האחראים הבלעדיים לכך. אולי. אבל יש נתון מטריד יותר, רק מעצם הוודאות שבו. בית"ר ירושלים נוסדה ב-1936 ומאז ועד 2005 לא שיחק בה מעולם שחקן ערבי. האם גם את התיק הזה צריך להפיל על לה פמיליה? האם לגיטימי לתהות ולשאול אם התקשורת מפחדת לקרוא בילד בשמו. אם בוחנים את העובדות, אזי בית"ר ירושלים היא מועדון גזעני, כך גם כל מי שעמד בראשה, שיחק בה ואהד/אוהד אותה. לפחות מ-1936 עד 2005. אבל זה מסוכן מדי. מה יקרה אם אוהדי בית"ר יחרימו את העיתון שיעשה זאת. עזבו, נפיל את התיק על לה פמיליה. כולנו הרי יודעים שבמקרה הכי קיצוני נאבד 20 קוראים.

בשיאו של משבר אלימות חסר תקדים בכדורגל האנגלי הגיעו גורמי תקשורת וגורמי ממשל להסכם כי לא יינתן סיקור לתופעות של חוליגאניזם. החשש היה שהרצון הכן של התקשורת להזהיר מהתופעה ולהציג את כיעורה, רק גורם לכך שאנשים נוטים להאמין שהיא חזות הכל ואפילו מעריצים את הקרימינלים. זאת הסיבה שאינכם יכולים לראות כיום אף אקט של אלימות ביציעים, זאת הסיבה שבריונים לא מקבלים מקום בעיתונים כדי להפיץ את מרכולתם הבאושה. אצלנו, לעומת זאת, כלי תקשורת נלחמים על הזכות ליהנות מהמופרע התורן. מבליטים את השלטים שהוא תולה ביציע, מצלמים אותו רעול פנים, הופכים את משנת השנאה שלו לטקסט קאנוני. התחרות כאן היא מי יביא מופרע גדול יותר ומי יאפשר לו במה רחבה יותר.

והכל, כמה פתטי, תחת הלוגו: "נלחמים באלימות".

הכותב הוא עורך מדור הספורט של בית"ר ירושלים, ואוהד בית"ר ירושלים כבר 30 שנה. למיטב ידיעתו, הוא אינו חבר בארגון "לה פמיליה"