http://www.news1.co.il/Archive/003-D-42860-00.html?tag=10-51-28באתר News1 התפרסמה לא מכבר ידיעה תחת הכותרת "שאל את הרב", ובה הובאה התייחסותם של שלושה רבנים חשובים על הנוהג שפשט לאחרונה, לשאול רבנים שאלות דרך ה-SMS (מסרון) או דרך האינטרנט.
אולם בלב הבעיה לא דנו הרבנים הנכבדים הנ"ל כלל. האם מותר בכלל לרב לפסוק הלכה למי שאינו בן קהילתו?! או בניסוח ההלכתי: למי שהרב איננו ה"מרא דאתרא"1 שלו? זה אולי ייראה משונה לקוראים, שהורגלו כל-כך שלכל אחד יש את "הפוסק שלו", אולם זו הלכה מפורשת בתלמוד: "אמר אביי: האי מילתא דאמור רבנן אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לא משום דמיחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא למימרא. דהא אנא, הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל, אפי' הכי לא מסתייעא לי מילתא למימר (כתובות ס: ). תרגום: אמר אביי אותה אימרה שאמרו חכמים, שאסור להורות הלכה במקום שיש רב אחר, נאמר אפילו על ביצה בגבינה (שנחשב לדבר הלכה שכל ילד בגן יודע), לא משום שזה נראה כביזוי תלמיד חכם, אלא משום שאין סיוע מן השמים לפסק ההלכה (ובלי סיוע של הקב"ה אין הרב יכול שלא לטעות). ואביי מוסיף, שהרי אני שקיבלתי מרב ושמואל את ההלכה ופסקתי במקום שאסור היה לי לפסוק - טעיתי.
שמא יחשוב אדם כי זו פרשנות שלי לגמרא?! לא ולא! את זה אומר בפירוש ר' מנחם מאירי בספר הפסקים שלו "בית בחירה" ואלו דבריו: "לעולם אל יורה אדם במקום רבו, אפילו היה הרב מוחל על כבודו, והוא שאמרו כאן 'הא דאמור רבנן: אפילו 'ביעתא בכותחא', לא לישרי איניש במקום רביה, לאו משום דמיחזי כאפקירותא' ופירשו בו עד שאם ימחול הרב על כבודו - יהא רשאי בכך, אלא משום דלא מיסתייעא מילתא. ומעתה אפילו מחל הרב על כבודו או נתן לו רשות דרך כלל להורות שלא בפניו כדרך שנראה שהרשה רב יוסף את אביי בכך שאין כאן עוד אפקירותא - אין ראוי לעשות כן שהדבר קרוב לבא לידי שגיאה: (מאירי, כתובות ס: ) ומוסיף תוס' הרא"ש שם: "דודאי יטעה".
ולמדנו כלל גדול בפסיקת הלכה. אין לך פסק הלכה שאינו צריך סיעתא דשמיא. והקב"ה מסייע רק לרב שפוסק למי שהוא ממונה לפסוק לו. והרב מופקד לפסוק רק לבן מקומו. לכל אדם אחר לא רק שאין סיעתא דשמיא אלא להפך מכשילים אותו מן השמים, כי אסור לו בכלל לפסוק לאותו אדם.
אולם יתרה מזו. כבודו של הרב "מרא דאתרא" הוא כבוד התורה. חכמים דיברו קשות על מי שפוסק במקום בו יש מרא דאתרא והשוו זאת "למי שיורד לאומנות חברו". ואמרו על הפסוק ביחזקאל (י"ח, ו) "ואת אשת רעהו לא טמא" - שלא ירד לאומנות חברו (סנהדרין פא). וכך פסק "בעל ערוך השלחן": "וכבר כתבו גדולי עולם שעכשיו המנהג שכל שיש רב בעיר אסור לאחר לבא בעיר ולהתיישב שמה והיא הסגת גבול וגזל גמור... שלא ראינו מימינו מנהג זה, אלא אנשי העיר בוחרים להם רב פלוני להורות ולדון... פשיטא ופשיטא שכל הבא להשיג גבולו הוה גזלן (ערוך השולחן2, יו"ד סימן רמ"ה סעיף כ"ט). ומוסיף החת"ם סופר3: "בזמן הזה שמקבלים רב ועוקר דירתו... ובא... פשוט שהבא בגבולו גרע מיורד לאומנות חברו... והרי זה כגוזל ממש... (חת"ם סופר תשובות יו"ד סימן ר"ל).
איך יכול רב להעיז ולפסוק הלכה למי שאיננו בן מקומו? ועוד למי שיש במקום מגוריו "מרא דאתרא"? ושמא יאמר אותו רב אני נמצא מחוץ לשלש פרסאות ממקומו של ה"מרא דאתרא" (בהסתמך על התלמוד בסנהדרין ה: "תניא תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל), ואזי אין עלי האיסור לפסוק. נענה לו: (א) הרי השואל נמצא במקומו הגאוגרפי של הרב "המרא דאתרא" שלו; (ב) מי אומר ש"שלש פרסאות" זה מרחק גיאוגרפי? כיום ניתן לשוחח פנים מול פנים מכל מקום, לכל מקום בעולם, ומה זה משנה אם הרב שעונה לו ופוסק לו, עושה זאת טלפונית, או דרך גלי האתר ברדיו, או באמצעות האינטרנט או במשלוח SMS? בכל מקרה זו ירידה לאומנות חברו.
האם לא הגיע הזמן להפסיק את המנהג המגונה הזה שרבנים עונים באינטרנט וב-SMS על שאלות של שואלים אנונימיים מבלי לדעת מי הם ומה מעשיהם, ללא היכרות אישית איתם? האין זכורים להם דבריו של "הנודע ביהודה"4 שנשאל שאלה בעת הצגת המועמדות שלו לקהילת פראג, והוא טעה בפסיקה, והסביר זאת כי טעה משום שלא הייתה לו "סיעתא דשמיא" כי השאלה לא הייתה אמיתית אלא "קושיית קלוץ" רק בכדי להכשיל אותו?
זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
