מי רצח רת החבר סיומה----קומוניסטים בישראל  

אמנון לורד
בשעת אחר צהריים של יום שני, 7 ביולי 1941, יצא מביתו החבר סיומה מירוניאנסקי, מזכיר סניף תל-אביב של המפלגה הקומוניסטית, ולא שב. הנה תיאורו: לבש מכנסי חאקי קצרים והרכיב משקפיים. הוא היה בדרכו למפגש של הנהגת המפלגה ברחוב נחמני 48. המשטרה הבריטית ארבה באותו יום לחברי ההנהגה ועצרה את כולם. בין העצורים היו המנהיג הערבי של המפלגה, רדואן אל-חילו המכונה 'מוסא', שמואל מיקוניס, שמחה צברי ואנשים נוספים שנמנו עם הצמרת. מי שביצע את המעצרים היו שוטרים יהודים ובראשם יצחק שטיינברג, הממונה בבולשת ה-CID הבריטית על הטיפול בקומוניסטים. במשטרה לא נמצאו אחר כך רישומים שמעידים על מעצרו של סיומה, אך היעלמותו בדיוק באותו יום ובעת שהיה בדרכו לפגישה, היא הוכחה שמה שקרה לו קשור למעצר.
בשבועות הבאים הציגה המפלגה את דבר היעלמו באמצעות מודעות רחוב בזו הלשון:
"אל כל הצבור בפלשתינה!
"...מרגע האסרו נעלם החבר סיומה, עקבותיו לא נודעו. המשטרה טוענת ששום דבר עליו לא ידוע לה. (...) אנו מאשימים את המשטרה בתל אביב שבצעה רצח מתועב בענותה את החבר סיומה ובהעלימה את גופתו.
"ענויים ע"י מכות רצח, חריכת כפות הרגליים, ע"י איומי אונס והמתת קומוניסטים, רציחת החברה יעל גרזון בבית הסוהר בבית לחם, רציחת אלפי ערבים לוחמי החופש – זוהי שיטתה של משטרת פלשתינה.
"הרצח האחרון של פועל-קומוניסט ישר, בשטת הרוצחים הנאצים בוצע ע"י משטרת פלשתינה ברגע כשההמונים בכל העולם מתרכזים סביב המפלגה הקומוניסטית – האבנגרד במלחמת ההגנה על ברית המועצות ולמיגור הפשיזם".
האחרונה שראתה את סיומה בחיים הייתה החברה דובה יופה. בעדותה כעבור יותר משבע שנים סיפרה: "(באותו היום) הייתה לי פגישה עם סיומה בפינת רח' השופטים וגדעון על יד הקיוסק של המרפאה המרכזית של קופת חולים, (פגישה) שסודרה לפני כך על ידי החברים. הגעתי לשמה בשעה 4 פחות רבע, זמן שנקבע כנ"ל. התיישבתי והזמנתי לי סודה. כעבור רגע הגיע סיומה והתיישב על ידי. גם הוא הזמין כוס סודה.
"סיפרתי לו על מקרה החיפוש שלי שקרה לפני איזה ימים ושסיומה לא ידע. השיחה בינינו לא נמשכה יותר מחמישה רגעים, מכיוון שסיומה מיהר ואמר לי שיש לו פגישה עם שמחה (צברי) ב-4. סיומה קם והתחיל ללכת ברחוב השופטים לכיוון שד' ח"ן. אמרתי לו שאני הולכת למס' 12 שגם אותו כיוון. סיומה ענה לי שגם הוא נוסע עם אוטובוס מס' 12. נעמדנו בתחנה וכעבור רגע ורגעים הגיע אוטובוס 12. סיומה ואני נכנסנו אליו. בתוך האוטובוס התיישבנו לחוד. אני נסעתי עד סוף הקו פינת אלנבי-יהודה הלוי וסיומה ירד תחנה או שתי תחנות לפניי. יותר לא ראיתי את סיומה בחיי".
עצורים יתומים
מותו של סיומה מירוניאנסקי, כנראה כתוצאה ממכות שספג מהשוטרים, משקף את עוצמת השנאה שעוררו הקומוניסטים בקרב הציבור בארץ – שנאה שרק הלכה וגברה לאחר כינון הברית הרשמית בין סטאלין להיטלר באוגוסט 39', בהסכם אי-ההתקפה שחתמו ריבנטרופ ומולוטוב. הקומוניסטים הארץ-ישראלים היו פנאטים, אכזרים בהסתה המילולית האלימה שלהם - אך גם מצורעים מסכנים, מנודים, מעוררי רחמים. קצין משטרה שהעיד כעבור שנים על הפרשה, סיפר שנהג לכנות את העצורים הקומוניסטים "היתומים". לעצורי לח"י ואצ"ל היה גב מאיים מחוץ לכותלי תאי המעצר, ומי שהעז להכות אותם - היה "מקבל כדור" אחר כך. לא כן לגבי הקומוניסטים.
חוקר של ההגנה, שהזדהה בקובץ מסמכים מיוני 1942 בתור "המלבה"ד", תיאר את הרקע הפוליטי למעצרים: "בקיץ תש"א ביצעה המשטרה מאסרים רבים בקרב הצמרת... והצליחה להגיע אל המזכיר הערבי (רדואן אל-חילו) ואל עוזרו היהודי (שמואל מיקוניס). תעמולתם של הקומוניסטים ל'שלום מיידי' עם היטלר וקריאתם שלא לעזור לאנגליה במלחמתה האימפריאליסטית, גרמו לכך שאנשי פ.ק.פ נאשמו כ'גיס חמישי'".
האירוניה הטרגית היא שסיומה מירוניאנסקי מת כשבועיים לאחר פלישת היטלר לברית המועצות. זה היה הרגע ההיסטורי שבו בוצע הפליק-פלאק האידיאולוגי הגדול בכל הזמנים.
כעבור זמן לא רב הצטרפה ברית המועצות למלחמה בנאצים, ואז גם שינו השלטונות בארץ את יחסם לקומוניסטים. לאלה האחרונים לקח עוד זמן לעכל שהאנגלים האימפריאליסטים הם עכשיו בעלי ברית. רק חודשים ספורים קודם לכן הביעו הקומוניסטים תמיכה במרד של ראשיד עלי אל-כילאני כנגד הבריטים בעיראק. בעוד מאות יהודים נרצחים ורכושם מושחת ונבזז בפרעות הפארהוד, הריעו דוברי המפלגה בארץ ישראל למרד האנטי-אימפריאליסטי והפרו-נאצי.
המסמכים המסגירים את עברה האמיתי של המפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל מצהיבים ומתפוררים. את עקביותה ואת דבקותה במטרה מסמלים האירועים לציון 90 שנה לייסודה. לאיזו מפלגה יש המשכיות כזאת? מישהו זוכר מתי הוקמה מפא"י? האם מפלגת העבודה היא בכלל המשכה של מפא"י?
בישראל העכשווית מוצגת המפלגה הקומוניסטית כ"מפלגת שלום", מפלגה ירוקה, תומכת זכויות האדם והעובד. אבל העקביות הרעיונית מאז ייסוד הפ.ק.פ ב-1919 ועד היום מלמדת שמדובר בניסיון לייצר אנטי-ציונות בעלת פני-אנוש - על משקל סוציאליזם בעל פני אנוש, כפי שניסו להקים בצ'כוסלובקיה ב-1968, והקומוניסטים הישראלים התנגדו לו בכל עוזם. באופן דומה, תמר גוז'נסקי היתה בין מתנגדי הפרסטרויקה של גורבצ'וב, ותמכה בניסיון ההפיכה הניאו-סטאליניסטי נגדו באוגוסט 1991.
שיר מזמור לפרעות
על דבקותם של הקומוניסטים ברעיונותיהם מספר ב-1950 עורכו האלמוני של קובץ מסמכים הנוגעים לפ.ק.פ. "יש המגנים לעתים קרובות את המפלגה הקומוניסטית בארץ על אי-עקביותה בעמדתה העקרונית", כותב העורך, שהעדיף הפעם לקרוא לעצמו "המעתיק". "לנו נראה שגינויים אלה אינם מוצדקים. שכן, לא רבות הן המפלגות שהשקיעו כל כך הרבה להט וקנאות ל'הגשמת הרעיון' כאשר השקיעה המפלגה הקומוניסטית בארץ, בגלגוליה השונים והמרובים. המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל השכילה כמעט בכל שנות קיומה להימנע מערבוב התחומים שבין הטכסיס (כך במקור) החולף למטרה הקבועה. הטכסיס לבש צורה ופשט צורה – הכול לפי תנאי השעה והנסיבות. ואילו המטרה נשארה ללא שינוי ומחוץ לגבולותיה של רביזיה – 'מלחמה בציונות העושקת והפושעת'.
"קובץ כרוזים זה משמש עדות בת-קיימא לדרכה של המפלגה הקומוניסטית בארץ. הכרוזים מעידים בבעליהם ואינם טעונים פירושים.
"ב-1923 מסיתים נגד עבודה עברית, ב-1924 מסיתים את הערבים לכבוש בכוח את אדמות עפולה מידי יהודים, ב-1928 נושאים חזון נלהב לעצמאותה של 'האומה הערבית הפלשתינאית' וב-1929 מכתירים את פרעות הדמים כמלחמת שחרור סוציאלית ולאומית של פועלים ואיכרים ערביים!
"והשנה – שנת 1929 – קסמה במיוחד למפלגה הקומוניסטית. פעמיים, שלוש וארבע, בעברית ובערבית, ובעיקר בערבית, חוזרים הם אל המאורע הגדול – 'התחלתה של מהפכת הפועלים הערביים' (פרעות 1929!) ושרים לה שיר מזמור רווי ערגונות טמירים.
"כמובן, לא פשוט ולא קל היה להופיע לפני יהודים שעלו לארץ-ישראל (לא על מנת 'לבנות ברית רפובליקות ערביות') עם מטען אידיאולוגי כזה. שלוש השפות שבהן נכתבו הכרוזים הקומוניסטיים, חילצו את המחברים לא פעם ממצוקה. בעברית ובאידיש מטיפים למלחמת מעמדות (הציונים בכלל המעמדות האויבים), ואילו בערבית הדברים הם פשוטים הרבה יותר – מלחמה (כפשוטו, בכלי ירייה) באנגלים ובציונים עד גירושם המוחלט מהארץ.
"עם שינוי הקוניונקטורה בארץ הזדרזה פ.ק.פ להיעלם מן האופק ובמקומה עלתה לזירה מק"י. האם חל כאן גם שינוי אחר מלבד השם?
"עיקר ירושתה של פ.ק.פ התנחל למק"י. גם היא אינה רואה לעצמה זכות קיום אלא בפרצות החומה. מה נשתנה אפוא? למען האמת – מעט מאוד. תחת הקומינטרן בא הקומינפורם ותחת פ.ק.פ. – מק"י. אם יוצא כעבור שנים קובץ שני של כרוזי מק"י, נגיע שוב אל אותה מסקנה אליה אנו מגיעים עם קובץ כרוזים זה. בתוכנו שוכן גוף זר ועוין, אשר קיומו נתערער לשעה קלה עם 'הקטקליזם הארעי' ששמו מדינת ישראל, ועתה הוא מנסה להתאושש מן ההלם ומוסיף לרמוס ערכים ואמונות כדי לבצע הוראות הרסניות, מרחוק באו".
את המסמך המדהים הזה מצאתי בארכיון עיזבון ההיסטוריון דר' שמואל דותן ז"ל. על כריכת הקרטון יש סימני זיהוי של תיוק, אך אין זיהוי של הגוף שלטובתו נערכה חוברת הכרוזים. הדעת נותנת שמדובר בגוף שראה בקומוניסטים יעד למעקב. רמת ההתנסחות במבוא מלמדת על חוקר מבין דבר, אך אין זה מסמך אקדמי.
ריאקציה ישבנית עולמית
האם היה זה ברור מנקודת ההתחלה של פעילות הקומוניסטים בארץ, שהם ייקחו על עצמם תפקיד של "גוף זר ועוין"? בזמנו עיינתי בעבודת הדוקטור של חוקר ישראלי בארצות הברית מאמצע שנות ה-70, שמתוכה אפשר היה להבין שבשנים הראשונות הפ.ק.פ התנדנדה. אנשיה תפקדו בסביבה שהייתה לא פחות קומוניסטית מהם, אך גופים כמו גדוד העבודה והשומר הצעיר באותה עת היו בעלי אוריינטציה ציונית, ובעיקר נבדלו מהפ.ק.פ בכך שלא היו משועבדים פוליטית ומנטלית למוסקבה.
במוסקבה התלבטו באותה עת מי הציבור שיש בו הפוטנציאל המהפכני שיאפשר להילחם ביתר יעילות ב"אימפריאליזם הבריטי". היו שסברו שהאלמנט היהודי, המורכב מיותר ויותר מהגרים, הוא זה שייטיב להילחם. סביר לשער שפרעות 1920 ו-1921 שכנעו את הקומינטרן להשליך את יהבו על הערבים. תפקיד הקומוניסטים יהיה מעתה להתסיס את הערבים, באמצעות הסתה נגד היהודים – כדי לגייסם למאבק בבריטים.
הסוף ידוע. עד שהיהודים עצמם לא עברו רדיקליזציה אנטי-בריטית, המשחק הזה של הסתה ואלימות נגדם רק שירת את "האימפריאליזם הבריטי". מוסקבה הייתה הראשונה להבין זאת, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. אך בראשית שנות ה-30, חיסול פיזי של היישוב היהודי, רצוי באמצעות גירוש יהודים והברחתם, עדיין נחשב ליעד ריאלי. הקומוניסטים בארץ ניסו להראות דוגמה אישית על ידי מימוש 'תוכנית אוגנדה' משלהם: ירידה קבוצתית לבירוביג'אן, פרובינציה סיבירית שנועדה על ידי הסובייטים לשמש מולדת ליהודים. על המהלך הם דיווחו לציבור באמצעות "גילוי דעת" מתאריך 17.8.1932:
"אל ציבור הפועלים והעמלים בפלשתינה,
"למה אנחנו עוזבים את פלשתינה והולכים להתיישב לבירובידז'אן? אנחנו פלוגת המהגרים הראשונה לברובידז'אן חושבים זאת לחובה ערב נסיעתנו לברית המועצות... להסביר את הנסיבות שהניעו אותנו לעזוב את הארץ הזאת בה חיינו שנים ובעבודות פרך הקרבנו את שנות העלומים בעד אינטרסים מעמדיים זרים – ולנסוע לברובידז'אן.
"אנו עוזבים את הארץ לא רק מפני שהציונות איננה מסוגלת לתת פתרון למצוקת המוני היהודים... אלא בגלל זה שהציונות, החל במאה השחורה, הרביזיוניסטים וגמור ב'רדיקלים' מסוג של פועלי ציון והשומר הצעיר, היא כוח ריאקציוני שחור. קשור מהודק בריאקציה הישבנית העולמית.
"...הניסיון של שנים בתוך המציאות הפלשתינאית גילה לפנינו את פרצופה האמיתי של הציונות ואת מהותה הכיבושית הוא הראה לנו את הציונות בתור לוחם אקטיבי עם שאיפות השחרור של העמלים הערבים. בשם האידיאלים הציוניים 'הסוציאליסטיים' נהפך הפועל היהודי ל'כובש' ולקוזק צאריסטי, בתור נשק ההמונים העמלים, ובשמם נהפך היישוב היהודי למשרת של השלטון הזר ורק מעמיקים את התהום בין הפועל הערבי והיהודי.
"...הפשע הזה עומד בהתאם למהות הריאקציונית של הציונות ולכל מעשי מרמה שהודות להם הציונות מתקיימת. האם זה בגדר אפשרות לשחרר מיליונים יהודים עמלים באמצעות כידונים?... כל פועל ישר בעל הכרה מעמדית כנה יוכרח לענות: לא! התשובה הזאת מהוה את הסוד לעזיבתנו את הארץ ולהגירתנו לברית המועצות הארץ בה נפתרה השאלה הלאומית של יותר ממאה עמים עמלים; נגדה מתנהלת פעולת הסתה ושיסוי מצד כל שונאי מעמד הפועלים ובתוכם לא בשורה האחרונה מצד הציונים. הארץ שעיני העמלים של כל העולם נשואות אליה בהערצה.
"אנחנו נוסעים לבירובידז'אן היות וחזקה אמונתנו כי בעזרת 160 מיליונים אחים למעמד וממשלת פועלים יעלה לנו להגשים את הריכוז והפרודוקטיביזציה של השכבות הרחבות של ההמונים היהודים על יסוד הבנייה של המולדת הסוציאליסטית.
"לא נשק בידי הבורגנות 'שלנו' אלא בוני החברה הסוציאליסטית והיחידה הטריטוריאלית הסוציאליסטית של הפועל היהודי. לא כובשים ולא קוזקים המתיישבים על קרקע זרה גזולה נהיה, אלא עמלים אשר יחד עם מיליונים חברים למעמד נתן יד לבנייה הסוציאליסטית (...)
"הפלוגות הראשונות היוצאות לבירובידז'אן, האחראי: שטיפלמן זאב".
כותב על הפרשה אותו "מעתיק" מ-1950: "ייאמר לזכותם של הקומוניסטים היהודים, שביקשו לקיים בגופם את החלטת גירושם של היהודים מארץ-ישראל, כדי לפלס דרך לרפובליקה ערבית. ב-1932 נתבשרנו על 'הפלוגות הראשונות היוצאות לבירובידז'אן', מתוך אמונה שלמה ש'יעלה בידם להגשים את הריכוז והפרודוקטיביזציה של ההמונים היהודים' (מעניין: הנאצים תפסו טרמפ על הרעיון והתקדים הזה כדי להונות את היהודים בעת גירושם למחוזות המזרח. הקומוניסטים היהודים הכניסו עצמם מרצון למעין מחנה ריכוז של התיישבות מחדש, והנאצים דחפו לשם את היהודים – א"ל). הפלוגות הראשונות היו גם האחרונות. היוצאים, לא זו בלבד שלא הקימו מקום מחיה להמונים, אלא שגם עקבותיהם נעלמו. האחרים – לא העיזו לנסות את מזלם".
טרוריסטים יהודים
הפנאטיות האמיתית של המפלגה הקומוניסטית נחשפה בהתייחסותה לאירוע תמים, שקשה למצוא בו "עוול", "אי צדק" או מעשה נפשע כלשהו: העדלאידע של תל-אביב ב-1934. הפ.ק.פ גינתה בזעם אלים את חגיגת פורים התמימה, והוקיעה את הפועלים העבריים בשמחתם:
"השודדים הקולוניזטורים הציונים הכריזו כבר על 'שמחת העם', על 'החג העממי' – ה'פורימיאדה' (עדלאידע – המעתיק). הומים וסואנים כבר רחובות תל-אביב. מה שמחים כל כך עופות-הבז הציוניים? האם משום שהיטלר עינה ברעב ובמצוקה מיליוני פועלים, מחזיק מאות אלפי מהפכנים ופועלים לוחמים במחנות-הסגר ובתי כלא, עורף ראשים ויורה בעשרות ומאות פועלים?... האם מרוצים הציונים ('היחידים הדואגים לכלל ישראל') שהפאשיזם נוקט מלחמת השמד נגד המוני הפועלים ומגרשם בהמוניהם ממקומות מושבותיהם?
"כן, ודאי, דווקא משום כך שמחים הציונים. הציונות חיה כעת ב'תקופת-קוניונקטורה'. היא עצמה לא פיללה לשותפים טובים כהיטלר, דולפוס וכל מיני תליינים פשיסטיים של פועלים ויהודים. כן, ודאי, משבאה חשכה לעולם, משנשמעות אנחותיהם ואנקותיהם של פועלים מעונים ויהודים נרדפים, נהיה אור ברחוב הציוני.
"...אולם אתם, פועלים יהודים, כלום יכולים אתם לעמוד בשמחה זדונית זו? האם תתנו לגרור אתכם אחרי נשפי-מסכות ומשחקי-פורים אלה? כלום אינכם מבינים כי 'החג הלאומי' הוכן במיוחד כדי שתשכחו את המאבק הנטוש בעולם כולו בין האנושות העובדת לבין מדכאיה? האם אינכם מרגישים כי המולת פורים ומשחקי 'אסתר המלכה', יד ביד עם הבורגנות הזוללנית ובניהם ובנותיהם של ספסרים, הם ניסיון שפל להרדימכם... בה בשעה שבכל העולם מתעורר המרץ המהפכני ונערך לקרב?
"פועלים יהודים! מאשריכם הציונים, השונאים הגרועים ביותר... שותפיו של האימפריאליזם האנגלי, המתיישבים על הקרקע שנחמסה מפלחים ערביים עניים, עופות-בז ציוניים אלה מכל המינים... הם כולם מתכוננים לערוך שמחת-פרא ברחובות תל-אביב.
"מלחמת עולם קרובה, פאשיזם הנושא מוות ושעבוד... אכפת להם לציונים? אדרבא, לשכר את הפועלים... לא לתת למצפונם להתעורר... להגדיל את העלייה, להגביר את שוד הקרקעות, לרמות עוד יותר את המוני הפועלים היהודים בגרמניה, פולין, רומניה וארצות אחרות, להמשיך ולהגביר את הרפתקאת הדמים הציונית – הנה למטרה זו דרושים להם הקרנאוואלים ומשחקי פורים.
"פנו עורף בבחילה ל'חגי העם' הכוזבים... הניחו זאת לבנים ולבנות העשירים של הציונים, אל תתנו למשוך אתכם אל הבוץ של משחקי מוקיונים משפילים, מטומטמים, ריאקציוניים וכוזבים".
מי שקורא את הטקסטים הפוליטיים בעלי קול הפח, מזהה מיד שהמושגים התעמולתיים שבהם השתמשו הקומוניסטים בשנות העשרים והשלושים עברו מאז גיור אקדמי. "הריאקציה הישבנית" הפכה כמובן לקולוניאליזם, לצורך דה-לגיטימציה בימינו, אבל הכול נשאר אותו דבר.
שנתיים לאחר אותה עדלאידע, ב-1936, הצטרפו פעילי הפ.ק.פ בחדווה לטרור הערבי, קראו להפסקתם של העלייה וכיבוש הקרקע, והאשימו את הציונות במלחמת השמדה נגד העם הערבי. להעלאת המורל בשורותיהם הם חשפו באחד הפרסומים שלהם, 'האור' מיום 7 ביולי 1936, כי יהודים חברי המפלגה הם שתרמו שלושה פיגועי טרור למאמץ המלחמתי נגד הציונות: "הפצצה לבית הפועלים בחיפה נזרקה על ידי חברי פ.ק.פ לפי פקודת מרכז המפלגה. הפצצות בתערוכת תל-אביב הונחו לפי פקודת פ.ק.פ. הפצצה ברחוב רמב"ם גאולה בחיפה הונחו (כך במקור) גם היא לפי פקודת המרכז".
כנופיה אקדמית
תקופת המאורעות, כמו גם ימי מלחמת העולם השנייה, גרמו לאחדים מקרב חברי הפ.ק.פ להתרחק מהמפלגה. אצל חלק זה היה נתק גמור, אצל אחרים תחילתה של חשיבה אידיאולוגית חדשה, שניסתה ליצור סינתזה עם הרגש הלאומי היהודי שהתעורר לפתע - בניגוד לתזיסים של מנהיגי המפלגה.
בסוף 1939 יצאו שליחי הוועד המרכזי של הפ.ק.פ לברר מה קורה בסניף הירושלמי, שם סומנו לפחות שני חברים סוררים, אטינגר ואברמסקי, לימים פרופסורים באוניברסיטה העברית. עיקר המחלוקת הייתה סביב הבנת מלחמת העולם השנייה. בעיני המפלגה זו הייתה מלחמה אימפריאליסטית, שבה הנטייה היא לראות את הבריטים והצרפתים כצד הרע, ואילו היטלר הוא כידוע שותף, צד להסכם ריבנטרופ-מולוטוב עם הסובייטים. לעומת זאת, אטינגר ואברמסקי עמדו במפגיע על דעתם כי היטלר וצ'מברליין אשמים במידה שווה בפרוץ המלחמה. "אבל בכרוז המפלגה מאשימים רק את צ'מברליין ודלדייה, ואומרים כי היטלר סוכנו של סטאלין וצריך לעשות הכול שסטאלין אומר", הם מצוטטים בפרוטוקול הבירורים עם הוועד הירושלמי. אנשי הוועד אף התחצפו והעזו לקרוא לתנועה הלאומית הערבית – כלומר, הפוגרומיסטים של 36'-39' – "תנועה פשיסטית". עקב כל אלה פורק הוועד, וזו כנראה הייתה ראשית צמיחתה של תנועת 'הקומוניסטים העבריים', שיצאה מהארון המפלגתי באמצע שנות ה-40.
באותו פרוטוקול עמדה על הפרק גם השאלה "איך צריכה להיות העבודה ברחוב היהודי?". ומסביר נציג התא הירושלמי: "התפקיד של חברינו הערבים לשבור את הציונים, ותפקידם של החברים היהודים להחליש מבפנים". באותה תקופה יצא המדריך הפנימי של הקומוניסטים לפעולה פוליטית קונספירטיבית. החברים הירושלמים פעלו בהתאם לזאת תחת הכותרת "העבודה הלגלית ושיטת הסוס הטרויאני". כלומר, הסתננות לארגונים חוקיים כדי לבצע פעולה חשאית חתרנית בתוכם. אך "ב-39' הודיע הוועד המרכזי על התנגדותו לשיטת העבודה בארגונים הלגליים"; הם חששו שהסוסים הטרויאניים יושפעו, מה שנקרא ישרפו את האצבעות, ויהפכו לציונים. "התפקידים שהעמיד הוועד בפני חברינו ברחוב היהודי העובדים לגלית הם: 1. לפעול להריסת הארגונים על ידי זה שמקוממים את ההמונים נגד המנהיגות... יש להשתמש בסיסמאות מלחמה אנטי-ציוניות בארגונים הלגליים... תפקידנו לפורר את הציונות".
בירושלים פעלה היטב שיטת "הסוס הטרויאני" של חדירה למוסדות, והשאירה את חותמה העמוק עד היום. מוקדי ההסתננות היו 'בצלאל' והאוניברסיטה. מה שכונה בעבר בזלזול "סלון קומוניזם", הוכח לאורך השנים כשיטה המהפכנית היעילה ללוחמה נגד חברות דמוקרטיות. מסמך ממארס 1941, שמקורו לא מזוהה אך כנראה הוא דו"ח של הש"י ('שירות הידיעות' של ההגנה'), תיאר את המתחולל באוניברסיטה העברית.
"אחרי 6 שבועות עבודה בשדה החקירה בקשר עם התנועה בירושלים באתי לידי המסקנות דלקמן", כותב המקור. "חוג האינטלקטואליים – קיים תא קומוניסטי סלוני בין השדרות הגבוהות ביותר באינטליגנציה בירושלים. הם נמצאים בליגה לשיתוף יהודי-ערבי ומחוצה לה. יש להבדיל בין אנשים שונים בחוג זה. כך למשל יש להבדיל בין רב' בנימין, קלוריסקי לבין מגנס, ברגמן ולבין אבי שאול ג' שלום וכו'. לדעתי הראשונים הם אנשים שאיבדו את השפעתם בציבור היהודי ומחפשים להם חוג השפעה אחר, בו בזמן שהשניים הם קומוניסטים סלוניים במלוא מובן המילה (לא ברור מי הם "השניים", אך נראה שכוונת מחבר המסמך למתרגם אבי שאול, שהיה ידוע כקומוניסט, ולגרשום שלום - א"ל).
"החוג השלישי וחלק הגון מבין הסטודנטים הם קומוניסטים אידיאולוגיים ופעילים, וכפי הנראה קיים גם קשר ארגוני ביניהם, כי מורגשת תמיכה מוסרית ועזרה הדדית ביניהם. כן תמכו בכל כוחותיהם הסטודנטים הקומו' ב(עקיבא ארנסט) סימון בקנדידטורה שלו הן למכון הפדגוגי באוניברסיטה, וכן תמך סימון באופן מעורר התפלאות ב(שמואל) אטינגר שהתקבל כתלמיד למכון הפדגוגי, על אף התנגדות הנהלת המכון. ביחס לאטינגר הייתה התנגדות רבה... כי לא רצו לתת לו להיכנס, סימון דרש בכל כוח השפעתו להכניסו, הדבר עורר חשד בין יתר חברי ההנהלה.
"יש חושבים שכל הכנופיה הזו באוניברסיטה נתמכת על ידי סלי הירש – עורך 'בעיות היום', אם כי אין לי ידיעות ברורות על כך. כן גם הופיעו צ'רנוביץ, אטינגר (קומוניסטים ידועים אם כי מוסווים באותה עת – א"ל) וחבריהם במסיבת ויכוח פוליטי שנתקיים מטעם הגוש, במקום שנאם סימון וקיבל מנה הגונה משני מוסמכים אשר הוכיחו לו כי מסקנותיו דומות למסקנות ועידת הפ.ק.פ שהייתה לפני כמה חודשים בארץ... כאשר סימון הגיע להתרגזות, התפרץ בצעקות שאמנם הוא מקבל או מכניסים לו דרך הדלת את 'קול העם', בכל זאת הוא דוחה בכל תוקף נגד האידנטיפיקציה הזאת, צ'רנוביץ ואטינגר התערבו אז בפעילות רבה והתרוצצו מסביב לסימון עד גמר המסיבה... אחרי כל מה שראינו לעיל יש לחשוב בהחלט שהקשר ביניהם הוא גם ארגוני".
לפי הדו"ח, סימון היה כנראה קומוניסט מהמעגל של אלה שאינם מחזיקים בכרטיס חבר. אנשי רוח רבים התקרבו לחוגי הקומוניסטים או לחוגי השומר הצעיר באמצעות ארגוני החזית, כאשר ברית המועצות נשאה בעיקר נטל המערכה נגד הנאצים. התבטאות אופיינית השמיע הסופר אביגדור המאירי, ב"אסיפת ידידות" לברית המועצות ב-1942: "לא רק שהייתי מוותר על השפה העברית, אלא הייתי נותן את התורה כולה בתמורה לניצחון של ברית המועצות", אמר.
העד ששתק שבע שנים
משהפך היטלר לאויב, החליטו הקומוניסטים שמאורעות 36'-39' לא היו מרד אנטי-אימפריאליסטי מהפכני, ויתרה מכך - שהתנועה הערבית היא פשיסטית (בימינו חזרו הרדיקלים של האקדמיה לגרסה הקומוניסטית המקורית, שלפיה המופתי בטרור האנטי- יהודי שלו הנהיג מלחמת שחרור). החברים היהודים היו מתוסכלים מהעובדה הגלויה שחבריהם הערבים במפלגה המתפצלת נוטים לצד גרמניה הנאצית. הם עצמם נדדו לעמדה כמעט פרו-ציונית, יד ביד עם המגמה של סטאלין, שהחל מסוף 1944 כבר תמך בפתרון של מדינה יהודית. ארגון לח"י ומשה סנה מההגנה יישרו איתו קו מימין; הקומוניסטים יישרו קו משמאל.
לאחר נאום גרומיקו באו"ם, שהביע תמיכה בהקמת מדינה יהודית (מאי 1947), הפכו הקומוניסטים היהודים לחלק מהמאמץ הלאומי. הערבים לעומתם התרכזו בליגה לשחרור לאומי, שכמובן שללה את הקו החדש. הפלג של 'הקומוניסטים העבריים', שיצא מהפ.ק.פ, אף הפך במידה מסוימת לאקטיביסטי בתפיסת המלחמה שלו יותר מבן-גוריון ומפא"י.
1948 הייתה מעין חגיגה של שיבת הבנים האובדים. מזכיר המפלגה מאיר וילנר חתם על מגילת העצמאות. מוסקבה הכירה בשירות האנטי-אימפריאליסטי שהיישוב היהודי מסוגל לספק לה. הגל היה פרו-סובייטי. ואלמנתו של סיומה מירוניאנסקי, קלרה, חשה שזהו הזמן המתאים לתבוע מרשויות המשפט של מדינת ישראל שזה עתה קמה, כי יחקרו מחדש את פרשת מותו של בעלה ויסלקו את החשודים בהריגתו משורות המשטרה. התחושה הייתה שהקומוניסטים המנודים-מפעם יכולים לחלוק סוף סוף את חוויות הקורבן שלהם עם הציבור, וחגיגה של קתרזיס וקירוב לבבות יהודי רותח יחבשו את פצעי העבר.
תפוח האדמה הלוהט התגלגל למפתנו של היועץ המשפטי לממשלה הראשון, יעקב שמשון שפירא. ב-27 בספטמבר 48' קיבל היועמ"ש קובלנה מעורך הדין של קלרה מירוניאנסקי על רצח בעלה, שבע שנים קודם לכן. ש' סופר מאגף החקירות החל בחקירה. בין העדים היו ארבעה קציני משטרה שהוחשדו כמי שהכו למוות את סיומה מירוניאנסקי ביולי 41'.
לאחר ששמע את העדויות השונות, פקפק היועמ"ש באפשרות שסיומה נרצח על ידי השוטרים: "13 מתוך 14 העדים שהעידו לא אמרו לדעתי שום דבר העלול להטיל צל של אשמה על מישהו מארבעה הקצינים. רק עד אחד – מיכאל כהן – העיד נגדם, ועדותו היא חומר האשמה היחיד נגדם. כהן מספר שבקיץ 1941, כשהוא היה שוטר בתפקיד של מזכיר הבולשת ביפו, הוא ראה את ארבעת הקצינים משתתפים בהכאת סיומה מירוניאנסקי במקלות, אלות ואגרופני ברזל, הכאה שכתוצאה ממנה מת האיש".
היועץ שפירא ציין כי העד שתק במשך שבע שנים, ו"סיפר את הדבר בפעם הראשונה כשבא להעיד להגנת עצמו במשפט בו נאשם ברצח אשתו ויצא חייב בדין בהריגה ונענש בחמש-עשרה שנות מאסר". בכל זאת, "בגלל ההתרגשות הציבורית שקמה סביב עניין זה שמטיחים במשטרה", החליט היועמ"ש להקים ועדת חקירה.
"שלא ירביצו בו יותר מדי"
דיוני הוועדה התנהלו בתל-אביב, כשבחוץ משתוללת מלחמת העצמאות. מיכאל בן יהודה כהן, העד שישב במאסר על רצח אשתו, סיפר: "היה עוד ריב: ראיתי האכזריות והברוטליות של האנשים האלה; אסרו יהודי כאילו קומוניסט והם הכו אותו עד מוות בדם קר ובמכשירים קהים, אני ראיתי את זאת כשהאיש נפל ארצה. הכו אותו בן-אפרים, שמאי, שטיינברג, גולבין ועוד. אלה שהזכרתי שמותיהם היו העיקריים. שמו של האיש היה סיומה מריומנסקי. זה היה בהתחלת המלחמה. כן רדפו אז קומוניסטים. זה היה במשרדי ה-CID ביפו. אמרתי להם שרק רוצחים יכולים לעשות דבר כזה. לא הודעתי לתובע הכללי. כל הקצינים האלה עבדו אז ביפו, פרט לבן-אפרים, שליווה את האסיר מתל-אביב ליפו".
לקראת סיומה של אחת העדויות, העביר חבר הוועדה שטנר פתק לנחום ניר-רפאלקס: "ניר יקירי, כוח הישיבה הפיזי (!!!) מוגבל לעוד 5 רגעים. אני מקווה שהוא ייגמר – אחרת אצטרך לבקש הפסקה. ש."
בדו"ח של סופר מאגף החקירות נכתב כי העד מיכאל כהן "לא הכיר את תמונת סיומה במסדר הזיהוי". בדו"ח המשטרה העיד אליהו גוז'נסקי כי הוא "נדבר לפגוש את סיומה מירוניאנסקי לאחר המפגש בבית ארלוזורוב לקבל תוצאות הפגישה. סיומה לא הופיע למועד. נודע לאליהו שהיו מאסרים בנחמני 48... כתוצאה מחקירותיהם באו לידי מסקנה שסיומה נאסר ונהרג ע"י המשטרה... אין לגוז'נסקי שום הוכחות מבוססות... פרט להשערות גרידא".
הקצין רם לוסטיג אמר לוועדת החקירה: "אני עבדתי במחלקה המדינית ובפרט בכל מיני עבירות הנוגעות לאינטרס המלחמתי. על הקומוניסטים הביטו אז כעל אינטרס נגדי היות והם היו נגד הגיוס". לדברי לוסטיג, הוא שמע מהחוקר שאוקי סעד ביי - שמונה על ידי המשטרה הבריטית לחקור את פרשת מירוניאנסקי ב-1941 - כי אשתו של מירוניאנסקי אמרה שכבר כמה שבועות קודם הוא לא היה איתה בבית.
ואז הופיע קצין המשטרה שלמה רוזנשטיין, שנשלח על ידי שאוקי לחקור כמה עדים לטובת דו"ח שהוכן מיד לאחר הרצח, בסתיו 41'. "...ואני ידעתי שזה היה בתוך הבולשת ולא רציתי להכניס את אפי", אמר רוזנשטיין בעדותו בוועדה ב-3.1.49. "למה לי כל העסק. הוא נהרג בבולשת, הוא לא נהרג ברחוב... חקרתי את האנשים שהיו רשומים ברשימה. מווילקין לא גביתי עדות, רק דיברתי איתו כי הוא היה אחראי על המחלקה הפוליטית הזאת (מסר לשאוקי ביי שהכין 'רפורט סודי')... מהשיחה שלי עם וילקין לא עשיתי שום דבר בכתב, כי הוא לא רצה לתת לי עדות... העדים שחקרתי הכחישו שראו את סיומה, הכחישו שהכו, הכחישו הכול ושלא נאסר אדם כזה... וילקין אמר לי, אני אמרתי להם שלא ירביצו בו יותר מדי. כנראה פגעו בו במקום, שלא נשאר יותר בחיים... איני יודע למה התכוון במילים 'אמרתי להם שלא ירביצו בו יותר מדי'. הוא אמר שזרקו את מירוניאנסקי לים אחרי בת-ים. אני שאלתיו והוא אמר לי כך. את גופתו זרקו לים אחרי בת-ים. דברים אלה מסרתי לשאוקי.
"שמעתי ששטיינברג הכה קומוניסטים", שבר רוזנשטיין את קשר השתיקה. "אני מבקש לא להכריח אותי לענות אם הכה בנוכחותי. הייתי שומע הרבה פעמים צעקות... אם היו מכים אנשים מלח"י או אצ"ל כי אז היו מקבלים כדור. ופחדו מהם. אפשר שלקחו את סיומה מירוניאנסקי ישר ליפו כדי שלא יידעו שהוא נאסר. איני יודע מה הייתה דעתו של שאוקי סעד בקשר לזריקת הגופה לים, אם הוא ידע איני יודע. אני מתאר לי שידע כמוני".
סוד כמוס ומזעזע
כעבור חודש הסתיים ירח הדבש בין עם ישראל למפלגה הקומוניסטית. בעוד מדינת ישראל הולכת ומתבססת, החל המצעד הארוך של הקומוניסטים בארץ לעבר דה-לגיטימציה שלה. תחילה כאופוזיציה, בשירות המעצמה הסובייטית שניהלה מסע אנטישמי קיצוני. וילנר, מיקוניס, תופיק טובי וחבריהם התעלמו מכל הסימנים שאותתו כי סטאלין מתכוון להשלים את מלאכתו של היטלר בהשמדת יהודים. בהמשך, ב-1958, דרש טובי שהמפלגה תחזור לפעול לחיסולה של מדינת ישראל.
יאיר צבן, בהרצאה שנשא השנה בכנס באוניברסיטת תל-אביב לרגל 90 שנה למפלגה הקומוניסטית בארץ ישראל, זרק פצצה. "זמן קצר לפני האירוע בדמון, נודע לי סוד כמוס שזעזע אותי עד היסוד: בישיבה חשאית לחלוטין של הוועד המרכזי, שנמשכה מספר ימים והתקיימה בבתים פרטיים, הציע תופיק טובי לבדוק אצל הסובייטים אם אין מקום לראות בהצהרת גרומיקו (ממאי 47') שגיאה של המדיניות הסטאליניסטית, שגרמה עוול לעם הפלשתיני ויש לחזור ממנה. רק שנה קודם לכן הוקע סטאלין על ידי כרושצ'וב, ולכן, סבר טובי, יש בסיס לתביעתו. הזעזוע היה קשה כל כך, משום שתופיק טובי ייצג בעינינו את השמאל הערבי שעמד במבחן הכי קשה של אינטרנציונליסט ערבי, כאשר התייצב ב-1948 להגנת הצעת החלוקה ונגד הפלישה הערבית, ולאחר מכן הצביע בעד חוק השבות. והנה, דווקא הוא מעלה את הרעיון ההזוי הזה".
וסיכם צבן: "בדיון המתוח מאוד שהתנהל בוועד המרכזי של מק"י נחלקו החברים חלוקה לאומית לחלוטין: כל החברים היהודים שללו את ההצעה; כל החברים הערבים תמכו בה. זאת לא הייתה אפיזודה יחידה".
הוא טעה בדבר אחד: הרעיון של טובי לא היה הזוי. במידה רבה הוא התגשם באמצעות הקומוניסטים הרבים ועוזריהם, שעשו אינפילטרציה למוקדי השליטה בתודעה הקולקטיבית של החברה הישראלית. בשנת 2001, חודשים אחדים אחרי פרוץ האינתיפאדה האחרונה, פרסמה נרי ליבנה כתבת ענק במוסף 'הארץ' על מה שנראה אז כנסיגה של הפוסט-ציונות בגלל הטרור. פרופ' שלמה זנד הצהיר בפניה שאין שום שינוי. הוא, כמי שחונך שישה דוקטורנטים, מבטיח לליבנה שכל השישה ייצאו ממנו פוסט-ציונים. צריך להניח שלכל אחד מהשישה של זנד יש היום שישיית דוקטורנטים אנטי-ציונים משלו.
ספרו המונומנטלי של דר' שמואל דותן, 'אדומים', יורט עם צאתו באמצעות דממת אלחוט תקשורתית. דותן שיגר מכתב כואב לשני בכירים במערכת 'הארץ'. "השאלה שיש לשאול היא מדוע בחר המוסף הספרותי של הארץ להפנות הספר המבוקר (לא מצוין איזה ספר - א"ל) למשה צימרמן, שפעמיים-שלוש בשנים האחרונות טשטש בהופעות בתקשורת את משמעותן של פעולות הניאו-נאצים בגרמניה", כתב להם דותן ב-9 בנובמבר 1994. "האם אפשר שיש קשר בין ההחלטה למסור לו את כתיבת הביקורת, והחלטות דומות לעשרות, לעובדה שמוסף זה סירב לפרסם ביקורת על ספרי השלישי 'אדומים'... האם אפשר שהסירוב נגרם משום שבספרי זה חשפתי את שנאתו הנוראה של השמאל הרדיקלי לציונות. יצוין שבספר זה נזכרו עשרה חברי מפלגה שנעשו היסטוריונים. כמו כן נזכרו שם כמה מאות עולים מגרמניה, שמקצתם תרמו למערכה האנטי-ציונית הקשה ביותר".
דותן הוסיף והביא דוגמה עדכנית להשוואה הקומוניסטית הרווחת בין הנאציזם לציונות, שקנתה לה שביתה בתקשורת הישראלית בתקופה שבה נשלח המכתב. ואז סיכם: "המאבק הפנימי בישראל אינו רק בין מפלגות וסביב עניינים חשובים כגון: עתיד יחסינו עם הערבים, עתיד השטחים ועוד. זהו מאבק בין אנטי-ציונים, שמספרם גדל וכוחם מתגבר, לבין ציונים, שהם כנראה עדיין רוב אבל מעמדם נחלש משנה לשנה".
(המחבר מבקש להודות לגב' שפרה דותן, אבי שניבאום ודוד מרחב על עזרתם)