היטנר משיב אש לירי נוסף של משגב על הגולן בכתבתו ההזויה  

מכל ראשי הממשלות שניסו לסגת מהגולן, אהוד ברק היה המסוכן ביותר. הוא היה נחוש ונעול על המטרה כמו טיל מונחה מדוייק. לפני פסגת שפרדסטאון הוא היה משוכנע שבתוך 6 שבועות הוא יגיע להסכם עם סוריה. בספרו "חרקירי" מתאר רביב דרוקר את הצעת ברק לחאפז אסד: "בחישוב טריטוריאלי, סוריה תקבל 105% מהשטח שנכבש ממנה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים" (ע' 101). אולם ברק התעקש שרצועה ברוחב של כמה עשרות מטרים (!) מהכינרת תישאר בריבונות ישראלית.

.

אסד דחה את ההצעה בבוז, כיוון שלא היה מוכן לוותר על ריבונות על צפון מזרח הכינרת. אי אפשר לחשוד בברק, שלא הבין שאסד ידחה את ההצעה. האם מי שהיה נחוש כל כך להגיע להסכם, רצה בכך בכל מאודו ולא היה אכפת לו לסגת מכל הגולן ויותר מכך ולהחריב את כל מפעל ההתיישבות, באמת בלם ברגע האחרון בגלל כמה עשרות מ' על חוף הכינרת? יתכן. סביר יותר, שההסבר לכך נעוץ בקטע הבא, אף הוא מספרו של דרוקר. הספר מתאר איך בכל הסקרים שהזמינה לשכת ברק, לא היה רוב בציבור התומך בנסיגה מן הגולן, ומוסיף: "חשוב לציין, השאלות של גולדברג כללו את כל הדובדבנים שתקבל ישראל במקרה של הסכם שלום עם סוריה. נסיגה מסודרת מלבנון, שדרוג היחסים עם ארה"ב וכו'. בסקרים אפילו נבדקו השפעות חיוביות אפשריות של ההסכם על היבטים שונים של החיים בארץ. שיפור המצב הכלכלי, קיצור השירות הצבאי, קשירת יחסים דיפלומטיים עם מדינות עימות שונות ועוד" (ע'93).

במילים אחרות, ניתן לסכם את הסיבה לכך שהניסיון לסגת מהגולן כשל בשלוש מילים: העם עם הגולן. לא עזרו כל הפיתויים, לא עזרו כל מקסמי השווא, לא עזרו ה"דובדבנים".

שוחרי הנסיגה מודעים לכך, שאהבת הציבור הישראלי לגולן היא המחסום העיקרי בפני הנסיגה. לכן, למשל, הם עושים שמיניות באוויר כדי למנוע את חקיקת חוק משאל עם. וכמו בתקופת ברק, הם מנסים להשפיע על דעת הקהל באמצעות "דובדבנים".

בכתבה ב"ידיעות אחרונות" (1.1.10) נחשפנו לדובדבן התורן – הצעה להפוך חלקים בגולן, כמו החרמון ואזורים אחרים, ל"שמורות טבע" – "פארק השלום", שבהן יוכלו ישראלים לבקר ללא ויזה, בתנאים נוחים. ההיגיון של הדובדבן שקוף – עם ישראל אוהב את הגולן, אוהב לטייל בגולן, נמכור לו המשך טיולים בגולן. בלשון הכתבה: "הכללת מקסימום אטרקציות תיירותיות היקרות לישראלים. על פי התוכנית יוכלו אלה להמשיך לטייל בכל האתרים האהובים".

הדובדבן הזה הוא, בראש ובראשונה, בלתי מוסרי. המשמעות שלו הוא נסיגה, הרס, חורבן, עקירה, שימת קץ למפעל חיים ציוני נפלא שנבנה במשך 43 שנים (יותר מכפליים מכל התקופה שהגולן היה בשלטון סורי), התנקשות בריבונות הישראלית, וניסיון להקל על בליעת הגלולה המרה ב... טיול בבריכת המשושים ללא ויזה...

הדובדבן הזה בז לאזרחי ישראל, ומתייחס אליהם כאל מי שמוכנים להמיר ערכים ונכסים באיזה גימיק של "העם עם האטרקציה".

הדובדבן הזה הוא דובדבן הבל, כיוון שאין לו כל בסיס במציאות. הדבר האחרון שהסורים רוצים הוא ישראלים שיסתובבו בגולן. מבחינתם, אין כל צורך לפצות את הישראלים במשהו על כך שהגולן ילקח מהם ויעבור לסורים. הם לא יסכימו לכך. ואם הם יסכימו לכך, ודאי שהם לא יקיימו זאת. עשרות הסכמי נורמליזציה עם מצרים אינם מכובדים, והיו לאות מתה. השלום החם עליו חתמנו עם מצרים, הוא למעשה מלחמה קרה. גם השלום עם ירדן אינו טוב בהרבה. דווקא הסורים יהפכו חלקים מהגולן ל"פארק שלום"?! נו, באמת...

זה ממש מגוחך. אפילו באותה כתבה, כאשר נשאל על כך המזרחן פרופ' אייל זיסר, הוא אמר: "בהכירנו את סגירותו ואת אופיו הביטחוני של המשטר הסורי, קשה להניח כי הסורים יהיו מוכנים לסידורים שיש בהם משום פגיעה בריבונותם ובשליטתם המלאה והאפקטיבית על כל שטח שיקבלו לידיהם. לכן, הרעיון שיהפכו את רמת הגולן לפארק משותף להם ולישראל הוא מעט הזוי, ולא נראה מעשי בטווח הנראה לעין".

אם כך, למה לבזבז שני עמודים במוסף השבת על רעיון הזוי כזה? כי "צריך" להשאיר את נושא הנסיגה מהגולן בתודעת הציבור. כי "צריך" להרגיל את הציבור למחשבה של הנסיגה. ואולי זה סתם איזהwishful thinking של כותב הכתבה.

כותב הכתבה. זה העניין. יש חבורה של עיתונאים ומובילי דעת קהל אובססיביים לנסיגה מהגולן. למשל, בן כספית מ"מעריב". כבר שנים רבות, לא משנה במה הוא עוסק, איכשהו הוא מגיע לנסיגה מהגולן. ולא אחת, הוא כותב מהרהורי לבו, איזה wishful thinking על איזו יוזמת "שלום", איזה הסכם שמתבשל, כביכול.

לחבורה הזאת הצטרף אורי משגב מ"ידיעות אחרונות". מזה חודשים אחדים הוא אינו מרפה. תחילה, במאמרים המציגים את הנסיבות שהובילו לשחרור הגולן בצורה מעוותת, המציגה את ישראל כתוקפן, תוך התבססות על ממצאיו של תועמלן במסווה של חוקר מדעי.

באחת הכתבות שכתב, הוא טען שמתנחלי הגולן כינו את הרמה הסורית – רמת הגולן. כאשר קראתי את הדברים, התנגן באוזניי שירה היפה של רחל המשוררת "שם הרי הרמה הסורית", ושירם של יוסף נצר וחיים ברקני, חברי קיבוץ שער הרמה הסורית "כאן ביתי אל מול הרמה הסורית"...

באותו גיליון, כתבו כמה מכתבי "ידיעות אחרונות" את התחזית שלהם לשנת 2010. אורי משגב ניבא הסכם "דרמטי" עם סוריה על בסיס נסיגה מלאה מהגולן. להערכתו, יותר מ-80 ח"כים יתמכו בהסכם, ולכן לא יהיה עוד צורך במשאל עם. המתנגדים יוכלו "לחתום שוב על עצומת מחאה נוקבת, ולא הרבה יותר מזה". תחזית רצינית או wishful thinking של שוחר נסיגה אובססיבי?

לצורך השוואה, גם עיתונאית רצינית הציגה תחזית. סמדר פרי: "הסיכויים למצוא נוסחה מוסכמת, שתביא לחידוש הדיאלוג עם ישראל, קלושים כמעט כמו הסיכויים שבשאר אסד יקבל את כל הגולן. ישראל מאוהבת ברמה, והמעט שאסד מציע בתמורה לא נראה שווה את המאמץ".

הוא שאמרנו... דובדבני הבל. הציבור הישראלי יעדיף את הדובדבנים האמיתיים שלנו.

* "שישי בגולן"