קבוצות דיון
פוליטיקה ואקטואליה
נושא #16451
|
מנהל
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
|
הפרפקציוניסט
גולש אורח
| יום שני כ''ה בטבת תש''ע
08:41 11.01.10 |
  
 
|
מיתוסים (לא) חינוכיים
| |
http://www.oecd.org/document/24/0,3343,en_2649_39263238_43586328_1_1_1_1,00.html "מערכת החינוך כושלת!". את המשפט הזה תוכלו לשמוע כמעט מכל ישראלי. ויש לישראלי המצוי על מה שיסמוך. מי שמעיין בנתוני ארגון ה-OECD יכול לראות שהישגי התלמידים הישראלים בבחינות ה-TIMSS הבינלאומיות נמוכים במיוחד; על פי נתוני 2009, הציון הממוצע של התלמידים הישראלים נמצא במקום ה-41 ברשימה מתוך 58 מדינות, והוא נמוך מזה של כל המדינות החברות ב-OECD למעט טורקיה. בעצם, הציון הממוצע של תלמידי ישראל נמוך מאוד בהשוואה לממוצע של תלמידי מדינות ה-OECD, ואפילו התלמידים הטובים ביותר אצלנו חלשים מאוד בהשוואה עולמית. אז אכן, יש על מה שנסמוך. אולם כמה מאיתנו באמת מבינים מה הן הבעיות של מערכת החינוך? "חסר תקציב" יאמרו כמה. "המורים גרועים" יאמרו אחרים. "כיתות צפופות" נשמע מסביבנו תדיר. אך האם אלו הבעיות, או שמא אלו מיתוסים? לפני שאפשר לקבל החלטה בעניין השינוי הנחוץ במערכת צריך לפחות לנקות את מחשבותינו משקרים וחצאי אמיתות. לפיכך, מדי פעם בפעם בתקופה הקרובה תתפרסם רשימה שתעסוק במיתוס מרכזי אחד. והנה המיתוס הראשון, שהוא אולי המיתוס הגדול מכולם. מיתוס 1: גדולל ההוצאה בישראל לחינוך פר תלמיד היא נמוכה מדי. צריך להגדיל את תקציב החינוך! סוףף תשובה: נתחיל מהסוף. אם יותר כסף משמעו מערכת חינוך טובה יותר הרי צריך להיות מתאם גבוה יחסית בין ההוצאה הכוללת על השכלתו של כל תלמיד לבין ההישגים, נכון? אלא שבהשוואה רב שנתית ההוצאה הכוללת לאורך כל שנות הלימודים לתלמיד מסבירהרק כ-0.01 מהשונות בהישגים במבחנים הבינלאומיים וההוצאה עד סוף חטיבת הביניים מסבירה רק כ-0.06 מהשונות בהישגים! בחינה מדוקדקת יותר של ההישגים וההוצאה מגלה שכמה מהמדינות המצליחות ביותר בארגון ה-OECD מבחינת הישגי תלמידיהן מוציאות לא רק פחות מהממוצע במדינות המפותחות (וגם זה בהשוואה רב שנתית) אלא אף פחות מישראל. לא, לא, יאמרו כמה ובהם הכלכלן דן בן דוד. צריך להסתכל על ההוצאה ביחס לתוצר משום שרוב ההוצאה החינוכית מוצאת על דברים שלא ניתנים להשוואה ישירה במונחי PPP. הטענה הזאת מוצדקת. אלא שמי שיסתכל בנתוניו של דן בן דוד יקבל את הגרף שמופיע כאן. כפי שכבר טענתי בעבר, הסתכלות בנתונים הללו מלמדת רק דבר אחד – מערכות חינוך גרועות הן בזבזניות ומהנתונים עולה שמערכת החינוך הישראלית נמנית על המערכות היותר בזבזניות… מבולבלים? מצויין. לפעמים זה טוב להיות מבולבלים מעובדות. מדוע? כי לפעמים העובדות פשוט לא רלוונטיות. נניח לרגע ששתי מדינות מוציאות 100,000 דולר במונחי PPP על חינוך ילד אחד לאורך 12 שנות לימוד ושתי המדינות במצב כלכלי זהה. שוויון ההוצאות אינו אומר לנו דבר על הרכב ההוצאה. האם שתי המדינות מוציאות אותם סכומים על שכר מורים? אולי במדינה אחת מערכת בירוקרטית עצומה שמכלה חלק ניכר מהמשאבים? ואפילו אם שתיהן מוציאות בדיוק אותו הדבר בכל תחום ותחום, הרי בהחלט ייתכן שמבנה המערכת יתרום לשונות בציוני התלמידים; אם במדינה הראשונה שכר המורים אינו מושפע מהישגי התלמידים, אין יכולת לפטר מורים כושלים ותלמידים שלומדים בבית ספר גרוע מתקשים לעבור לבית ספר אחר האם נצפה שהישגי התלמידים יהיו זהים לאלה של תלמידי המדינה השניה בה המורים מתוגמלים ביחס למצויינותם ותלמידים יכולים לעבור בין בתי ספר ללא קושי? בוודאי שלא. הנתונים הנ"ל מראים ששינוי ההוצאה לא בהכרח מביא לשינוי בהישגים משום שיש מרכיב חשוב מאוד שקושר בין השניים והוא – מבנה מערכת החינוך. ראיה נוספת לכך היא העובדה שההוצאה לתלמיד בישראל (בניכוי האינפלציה) גדלה בהתמדה משנת 1990 (להוציא ירידה קלה בשנים 2002-2003) ואילו הישגי התלמידים הישראלים במבחנים הבינלאומיים התדרדרו באותה תקופה לא רק אורדינלית (מיקום בטבלה) אלא גם קרדינלית (ציון ממוצע). ישראל לא לבד כאן. מצב דומה קיים בארה"ב בה ההוצאה לתלמיד בניכוי אינפלציה יותר מהוכפלה מאז שנות ה-70 תוך כדי ירידה מתמדת בהישגים; בבלגיה גדלה ההוצאה לתלמיד מתחילת שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-90 בכמעט 70% תוך ירידה קלה בהישגי התלמידים. הדברים חזרו על עצמם גם במדינות נוספות. כך שגם הסתכלות לאורך זמן על המערכת הישראלית ומערכות אחרות מראה שהגדלת ההוצאה ללא שינוי במערכת החינוך עצמה לא מועילה. כל הצעה לשינוי תצטרך להתחשב במבנה מערכות החינוך. בעניין הזה קשורים כמה מיתוסים, בהם יעסקו כמה מהרשימות הבאות. נחזור אם כן לחלקו הראשון של המיתוס. הטענה הבסיסית שם היא שאנו מוציאים מעט מדי. כפי שראינו, מדינת ישראל דווקא מוציאה הרבה יחסית על חינוך ביחס לתוצר, וכן שמצב שכזה עלול דווקא להיות אות מבשר רעות. אך הבה נבדוק גם את המערכת לגופה במקום להסתמך רק על השוואה בינלאומית שטחית של ההוצאות שנותנת תמונה חלקית בלבד (אם בכלל!).
תקציב החינוך של ישראל לשנת 2009 היה כ-30 מליארד שקלים (ההוצאה הלאומית גדולה בכ-50%). הבה נבדוק מה אפשר לעשות עם כמות כזו של כסף. בכלל מערכות החינוך בישראל, כולל גני חובה ו"חינוך עצמאי", למדו השנה, לפי נתוני משרד החינוך, כ-1.4 מליון תלמידים. משמעות הדברים היא הוצאה של כ-21,000 ש"ח לתלמיד. נניח לרגע שהיינו רוצים מערכת חינוך שבה יש 24 ילדים בכיתה בממוצע (תמשיכו לחלום! ואגב – גם כאן מסתתר לו מיתוס). משמעות הדברים היא שההוצאה לכיתה במערכת כזו היא כחצי מליון ש"ח. כמה מורים צריכה מערכת חינוך שאלו תנאיה? אילו היו תלמידינו לומדים בממוצע 30 שעות בשבוע וכל מורה היה מלמד בממוצע כ-20 שעות פרונטליות בשבוע (כ-83% ממשרת הוראה סטנדרטית) הרי שהיו דרושים לנו כ-88,000 מורים או 1.5 מורים בממוצע לכל כיתה (זכרו – החשבון הנ"ל הוא הערכה ממוצעת ובכל בית ספר יש כמה וכמה כיתות!). אם ההוצאה לשכר מורה אחד היתה 15,000 ש"ח בממוצע בחודש (כאמור – תמשיכו לחלום) הרי שההוצאה השנתית על הוראה בלבד לכיתה תהיה 270,000 ש"ח ובידינו ישארו עוד 230,000 ש"ח. צריך לנקות את הכיתה? נניח לרגע שבאקט מאוד לא חינוכי אין אלה הילדים שאחראים לכך אלא מביאים מנקה. כמה זמן לוקח לנקות כיתה ויחידות שנסמכות אליה (שירותים, חצר, משרדי מנהלה וכו')? נאמר שעתיים ביום? ונאמר שאנו שוכרים מנקה "מומחה" שמקבל 40 ש"ח לשעה בממוצע (מאוד לא סביר…). מדובר בהוצאה של עוד כ-20,000 ש"ח לשנת לימודים. אז נותרנו עם 210,000 ש"ח. צריך יחידות מנהלה בבית ספרנו (מנהל, מזכירה, גנן וכו')? לא בטוח שצריך. אבל אנחנו מתפרעים. אז כמה מנהלנים צריך לכל כיתה בממוצע – 0.5 (כאמור – התפרענו!)? עם עלות שכר ממוצעת של 12,000 ש"ח למנהלן מדובר על כ-72,000 ש"ח לשנה ואנו נותרים עם 138,000 ש"ח. חשמל, מים וארנונה צריך לשלם? לכיתה ויחידות סמך בגודל 150 מ"ר (אח, הדמיון הפורה!) נשלם לכל היותר 15,000 ש"ח ועוד כ-20,000 ש"ח לחשמל ומים (יש מזגן וגינה מטופחת). נותרו לנו 103,000 ש"ח. הסכום הזה צריך להספיק לנו כעת לציוד הכיתה – עוד כ-40,000 ש"ח (בהגזמה!), החלפת מחשבים אחת לשנתיים (יש מחשב לכל ילד!) – 30,000 ש"ח, טיול שנתי – 20,000 ש"ח (הילדים לא מסתפקים באוהל או חדר ל-6 באכסניה. הם חייבים חדר ל-2 במלון), ונשארנו עם עוד 13,000 ש"ח לבזבוזים (ימי הולדת, סיורים בסביבת בית הספר וכו'). אם תוסיפו לכך את ההוצאות הנוספות שאינן נכללות בתקציב החינוך (אך נכללות בהוצאה הלאומית שלנו שגדולה בכ-50%), תזכרו שבעצם ערכנו כאן הערכת יתר אדירה וכן שיש יתרון לגודל (קרי – בבתי ספר יש הרבה כיתות ובתי ספר יכולים להתאגד ולרכוש ציוד ושירותים יחדיו ולהגדיל את כושר המיקוח שלהם) הרי שנמצא שלמערכת החינוך הישראלית יש יכולת, בתקציבה הנוכחי, לתת תנאי לימודים נהדרים לילדי ישראל. אלא שכמובן, כמות הכסף בפועל קטנה בהרבה מתקציב החינוך. המון מתבזבז על מערך בירוקרטי של משרד החינוך וגורמי פיקוח ובסופו של דבר רק חלק קטן יחסית מהסכום מגיע לתלמידים. העובדה שיש 120,000 מורים ולא 88,000 מורים (שכזכור – המספר הזה הוא חסם מלעיל כאשר יש כיתות קטנות יחסית וכו') מפזרת את הכספים המיועדים להוראה בין חלקיקי משרות ואפשר למנות עוד ועוד בזבוזים. אולם העובדה הזו מצביעה על אחת הבעיות המרכזיות של המערכת. מעתה אמרו -"הטענה שחסר כסף היא מיתוס. יש כסף במערכת החינוך, מספיק כסף כדי להעניק השכלה בתנאים למעלה מנאותים. אך המערכת בזבזנית ובתנאים הנוכחיים לא רק שחלק ניכר מהכסף נעלם בדרך אלא שכל תוספת תקציב תיבלע אף היא ללא שינוי במצב".
|
|
 
  
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
הפרפקציוניסט
גולש אורח
| יום שני כ''ה בטבת תש''ע
08:45 11.01.10 |
|
|
1. אומרים שהיה פה שמח
בתגובה להודעה מספר 0
| |
"פעם ישראל היתה מעצמה חינוכית", יאמרו לכם ישראלים רבים. "בשנות ה-60 תלמידי ישראל היו הטובים ביותר בעולם במתמטיקה" נשמע בכל שיחת סלון בענייני מערכת החינוך. "פעם, בישראל הישנה, הטובה, העניה, הסוציאליסטית, הצליחו להעניק השכלה מעולה לכל דכפין", גורס המיתוס. כמעט אף אחד לא חש לרגע אחד בדיסוננס העולה מהטענה הזו. אף אחד לא חושב לרגע מה צריכה, לפי האמור לעיל, להיות דמותם של הישראלים שלמדו במערכת החינוך של שנות ה-60; אילו אלה היו פני הדברים הרי שהיינו צריכים להיות מוקפים היום באנשים כבני 60 שהם מוצלחים במידה לא רגילה בהשוואה עולמית. האם זו תמונת המציאות הישראלית? הרי מכל עבר אנו רואים את "הישגי" מערכת החינוך של ראשית שנות המדינה – בעובדים חסרי ההשכלה של מפעלי הטכסטיל, המזון וכו'. כיצד זה שההצלחה האדירה הזו לא ניכרת בפני המדינה? כיצד ייתכן, שלהוציא מיעוט מבין בני אותו דור, נראה שרמתו לא גבוהה כל כך. אולי מתחבא לו כאן איזה מיתוס? אכן, מתחבא גם מתחבא. אז הגיע הזמן לחשוף אותו. ישראל היתה מעצמה בתחום החינוך "על הנייר". בפועל, ארע דבר אחר לגמרי. ראשית, המבחנים עצמם, שהיו האב הפרה-היסטורי של מבחני TIMSS הידועים היו כנראה בעייתיים מאוד. המבחנים לא תורגמו באופן משביע רצון לכל השפות, הם לא התאימו לחומר הלימודי שנלמד באותה העת וגם שיטות ניתוח הנתונים לא היו משביעות רצון. מי שמעוניין ללמוד על הביקורת כלפי הבחינה ההיא יכול לקרוא את כתביו של המתמטיקאי ההולנדי האנס פרודנתל, האיש שבמו ידיו וביקורתו על המבחנים ו"מסקנותיהם" הציל את הולנד משיטת הבדידים הידועה לשמצה. אך לא במתודולוגיה של הבחינה אני רוצה לעסוק. הבעיה הישראלית היא עמוקה מכך; אפילו היה המבחן מושלם ותוצאותיו היו מאפשרות השוואה בין מדינות שונות הרי שעדיין היתה לנו בעיה. הבעיה המרכזית של ישראל בבחינה ההיא ובכל בחינה בינלאומית משווה עד ראשית שנות ה-2000 היתה שישראל הציבה למבחן מדגם לא מייצג של אוכלוסייתה (וזכתה על כך לנזיפות רבות במהלך שנות ה-90 עד שהעניין הוסדר לבסוף). הבעיה בבחינות האמורות היתה פשוטה – בבחינה לילדי בית הספר היסודי שבה נבחנו תלמידי כיתות ח' הצליחה ישראל להשיג מעמד של "מדינת מהגרים" וכך הוסכם שהיא "תנפה" תלמידים ש"היגרו לישראל זה מקרוב". האוכלוסיה הזו, כך מסתבר (ממאמר הדעה הזה למשל, וממאמרים מקצועיים שתומכים בטענות שעולות בו), מנתה כשליש מתלמידי ישראל במערכת החינוך הממלכתית (שיעור ניפוי גבוה לאין שיעור מזה שהיה במדינות אחרות). יש יסוד סביר מאוד להנחה שעל אותו שליש נמנו התלמידים החלשים ביותר בישראל – מהגרים ממדינות אפריקה ואסיה וערבים. אילו היום היתה ישראל "מנפה" את השליש התחתון של תלמידיה מבחינות TIMMS לשנת 2008 , הרי שהציון הממוצע של תלמידי ישראל בבחינות המתמטיקה היה "קופץ" ל-504, ומעלה את מדינת ישראל מהמקום ה-41 בהשוואה עולמית למקום ה-14. אם נחשוב לרגע מה היתה רמתם של אותם תלמידים ש"נופו" בשנות ה-60 ביחס לממוצע, הרי שייתכן אפילו שהתרומה של "הנשרתם" מהבחינות היתה רבה הרבה יותר. אם אתם חושבים שמצב העניינים בקרב בני ה-14 היה מגוחך, הרי שהמצב בקרב בני ה-18 היה קרוב לגרוסטקה. בבחינות הבינלאומיות בשנת 1964 נבחנו כ-150 תלמידי י"ב שלמדו במגמות ריאליות ב-8 תיכונים שונים. תארו לעצמכם – כל הטענה על רמתנו הנהדרת בשנות ה-60 נשענת על הצלחתם של 150 תלמידים שהיו, ככל הנראה, התלמידים הטובים ביותר בישראל באותה העת. תארו לעצמכם שמדינת ישראל היתה שולחת היום כ-20 תלמידים מהכיתות הטובות ביותר מכל אחד מ-10 בתי הספר הטובים ביותר במדינה כדי להתחרות בכלל תלמידי העולם. מה יקרה לדעתכם? באופן דומה, אפשר לקחת את ציונם הממוצע של בני ה-14 הישראלים שהצטיינו (5% עליונים) במבחני TIMSS לשנת 2008 ולהשוות אותו ל"שאר העולם". ציונם הממוצע של המצטיינים הישראלים היה 636 נקודות. לשם השוואה, ציונם הממוצע של תלמידי פינלנד, שהגיעו למקום הראשון, היה 563 (ציונם הממוצע של 5% המצטיינים שם היה 700…). תראו מה זה, איך כיסחנו את הגויים. אין, אין כמו הראש היהודי. בתחמנות, אלא מה?!
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפרפקציוניסט
גולש אורח
| יום ראשון ב' בשבט תש''ע
15:18 17.01.10 |
|
|
15. חינוך הוא בעיקר עניין תרבותי. ואולי לא?
בתגובה להודעה מספר 0
| |
"אי אפשר למדוד מערכות חינוך על ידי כלים כלכליים. חינוך הוא בעיקרו עניין תרבותי". כך תשמעו מאנשים רבים, ביניהם שניים מהמגיבים לרשימה קודמת שלי- ירגזי מחמד והצופה המתמיד. הטענה כאן, בצורתה הכללית והגורפת שנשמעת תדיר מפי רבים היא שהמרכיב העיקרי בחינוך ילדי מדינה מסויימת הוא תרבותה של אותה מדינה. יש תרבויות שחבריהן מייחסים חשיבות לחינוך ושם ורק שם נמצא מערכות חינוך טובות. הטענה הזו נשמעת רצינית לאנשים רבים ולכן צריך להתייחס אליה. ברור לכל שבחינוך יש מרכיבים תרבותיים. הרי אין דינה של אוכלוסיה שבה מייחסים חשיבות רבה להשכלתם של הילדים כדין חברה שבה לא מייחסים לכך חשיבות. אולם הטענה הזו, כאיזו תזה כללית וגורפת לא נתמכת על ידי הנתונים שיש בידינו. הטענה הזו, בצורה שהוצגה לעיל היא מיתוס מסוכן במיוחד. http://dugmanegdit.files.wordpress.com/2008/12/chart22.jpg?w=450&h=305 מדוע זה מיתוס? הגרף לעיל מתאר הוצאה לתלמיד המנורמלת בתוצר לעומת הישגים במבחנים בינלאומיים. האם זה סביר בעיניכם שדווקא המדינות שמשקיעות הרבה יחסית בכל תלמיד יהיו אלה שבהן יש יסודות תרבותיים שתומכים בחינוך ואילו המדינות שמוציאות מעט יחסית בכל תלמיד יהיו אלה שבהן חסרים יסודות אלה? הדבר בהחלט ייתכן; באופן מפורש אפשר לטעון שבמדינות שבהן החינוך אינו עומד בראש מעייניהם של התושבים נאלצות הממשלות להוציא ממון רב על חינוך. אולם הטענה הזו לא סבירה. יוצא מטענה זו שבמקום שבו התושבים לא מייחסים חשיבות רבה לחינוך דווקא הממשלות הן אלה שמבינות ש"חינוך זה חשוב", כאילו ממשלות אינן מורכבות מתושבי המקום אלא מאוסף חייזרים שנחתו באותו מקום ומנהלים אותו במנותק מהתושבים עצמם. אם כלל האוכלוסיה לא מייחסת חשיבות רבה לחינוך הילדים הרי שהדבר צריך להיות ניכר גם בהוצאות הציבוריות והלאומיות על חינוך. בנוסף, האם הייתם אומרים שהאוסטרלים מייחסים חשיבות רבה יותר ללימודים והשכלה מאשר הצרפתים (שתי מדינות שבהן יש מהגרים רבים)? http://www.oecd.org/document/9/0,3343,en_2649_39263238_41266761_1_1_1_1,00.html כי הרי, אם נקבל את תזת "חינוך הוא בעיקר עניין תרבותי", זה מה שנובע מהישגי תלמידי מדינות אלה – הציון הממוצע של הצרפתים בבחינות TIMSS לשנת 2008 היה 495 ואילו של האוסטרלים 527; הציון הממוצע של המצטיינים (5% עליונים) האוסטרלים היה 685 ואילו של הצרפתים 653. למעשה פער של כ-30 נקודות לטובת האוסרלים קיים בהישגיהם הממוצעים של כלל האחוזונים בבחינות TIMSS לשנת 2008. האם ייתכן שלאוסטרלים יש בסיס תרבותי איתן יותר משל הצרפתים בכל הנוגע לחינוך? מאוד לא סביר. מה שהרבה יותר סביר הוא שבמערכת החינוך האוסטרלית יש מה שמניע ומאפשר לתלמידים להצליח במידה שמסוגלת למחוק, ואף להתעלות, על מה שהתרבות הצרפתית (שבה יש חשיבות עצומה ללמידה!) מצליחה להשיג. במערכת החינוך באוסטרליה יש, כך נראה, תמריצים מעולים, שאינם "תרבותיים", שמביאים לכך שתלמידי "מדינת הגולשים" עולים בהישגיהם על אלה של חבריהם מצרפת. מצאנו אם כן ש"התזה התרבותית" בצורתה הגורפת היא שגויה. אין בכך בכדי לרמוז שלתרבות המקומית אין קשר להישגי התלמידים. אם כל התנאים שווים (קרי, בשתי מערכות חינוך שהתמריצים ה"כלכליים" בהן זהים; בתמריץ כלכלי הכוונה אינה רק לכמות הכסף שמושקע אלא גם לשיטת ההעסקה של מורים, למבנה המערכת, אחריות בתי הספר וכו') אנו בהחלט נצפה לשונות בהישגי התלמידים ביחס ישר להתייחסות ה"תרבותית" לחינוך. אולם צריך להתנער מהמחשבה שחינוך הוא עניין תרבותי גרידא, ואפילו מהמחשבה שעיקר העניין הוא תרבותי. המחשבה הזו היא שגויה. היא גם מסוכנת משתי סיבות – ראשית, משום שיוצא ממנה ש"צריך להחליף את העם" וזה מסובך אפילו יותר מלשנות את מערכת החינוך; שנית, משום שהיחס התרבותי לחינוך לא נוצר יש מאין. התרבות האנושית התפתחה כתוצאה מאינטרקציה בין אנשים רבים שלכל אחד מהם תמריצים שונים – היחס התרבותי לחינוך הוא תוצאה של תמריצים פשוטים. שינוי התמריצים הללו יביא, לאורך זמן, לשינוי המצב התרבותי. ללא שינוי כזה נישאר קרחים מכאן ומכאן.
|
| |
תגובה עם ציטוט | תגובה מהירה (ניהול: מחק תגובה) |
מכתב זה והנלווה אליו, על אחריות ועל דעת הכותב בלבד
| |
|
|
גירסת הדפסה
