איזי ליברל: השמצת ישראל בעולם הקולנוע הישראלי  

הרהור בזמנים בהם אנו חיים זוכה לביטוי מדכא בעובדה שרבים מאתנו נשמו לרווחה כאשר שני הסרטים הדוקומנטריים הישראליים לא זכו באוסקר אליו היו מועמדים.

בסביבה המסולפת הנוכחית, חותמת האיכות לקורקטיות פוליטית בשמאל הליבראלי מתבטאת בתיאור ישראל כשתל קולוניאלי וגזעני אשר נכפה על האנדרדוג הפלסטיני, וזאת גם כשהדבר דורש עיוות של המציאות.

במדינת ישראל, העוסקים בתחום האומנות, ובעיקר בימאי הקולנוע, מודעים לכך שיצירת עבודות המכפישות את מדינתם מקדמת את סיכוייהם לזכייה בהכרה גלובלית. הדבר מסביר, לפחות באופן חלקי, מדוע כל כך הרבה סרטים ישראליים שהופקו לאחרונה, המכילים ממד חברתי או פוליטי והמיועדים לצריכה בינלאומית- נטו להיות ביקורתיים או משפילים באופן מזוכיסטי.

התופעה הופכת ביזארית אף יותר מכיוון שבמקרים רבים, סרטים אנטי-ישראליים בוטים מסובסדים ע"י משלם המיסים הישראלי.

דוגמה לכך היה הדוקומנטרי האנטי-ישראלי "חמש מצלמות שבורות", אשר מציג את ההפגנות כנגד בניית גדר הביטחון בבילעין מבלי להזכיר ולו ברמיזה מדוע נדרשה הקמת הגדר והצבת המחסומים מלכתחילה. הסרט מייצר דמוניזציה כלפי ניהולה של ישראל את השטחים שבמחלוקת, ומציג את צה"ל כעריץ אכזר וחסר-לב בעוד שהפלסטינים מוצגים כאנדרדוג אציל.

הסרט בוים בשיתוף ע"י ישראלי שמאלני-קיצוני התומך בהחרמה גלובלית של מדינתו ופלסטיני עוין, אשר הייתה לו החוצפה לדרוש כי הסרט, שזכה למימון ממשלתי, לא יוכר כהפקה ישראלית.

רוב הישראלים יחשיבו כטירוף מוחלט כל מימון של הממשלה- והענקת לגיטימיות הלכה למעשה- למיזם שכזה, המעורב בקמפיין הגלובלי להשמצת ישראל, קריאת תיגר על זכותה להגנה עצמית ודה-לגיטימציה שלה.

המועמד השני לאוסקר, "שומרי הסף", מעלה שאלות מורכבות יותר. ואולם, הוא צפוי להסב מידה רבה יותר של נזק למעמדה של ישראל מאשר הפקת התעמולה הגסה יותר.

הדוקומנטרי, בבימויו של דרור מורה, מבוסס על ראיונות בהיקף של למעלה מ-70 שעות, אשר נערכו עם חמישה ראשי שב"כ לשעבר, משנת 1980 ועד ההווה, אשר כולם שרתו את המדינה בכבוד. אין ביכולתנו לאמת האם הקטעים שהוצגו משקפים באופן הוגן ומאוזן את דעות המשתתפים, אך עד כה לא נשמעה מחאה מצד איש מהמרואיינים על כך שהוצג שלא כראוי.

אין ספק כי הסרט משקף את ישראל באופן שלילי. בסרט מוצגת ישראל כשתל קולוניאלי, והוא גדוש הוקעות חמורות של האשמות באפליה גזעית, חיסולים ממוקדים, אלימות מיותרת ודיכוי בשטחים שבמחלוקת. הוא משרטט את דמותם של מפקדי צבא אכזריים, "המנצחים בקרבות אך מפסידים במלחמה".

אברהם שלום, מראשי השב"כ לשעבר המשתתפים בסרט, מצהיר בתחילה כי " אין מקום למוסר במלחמה בטרור", וכי יש הצדקה לכל אמצעי הנועד להצלת חיי חפים מפשע. אך לקראת סוף הסרט, הוא מציין כי "הפכנו אכזריים" וקורא תיגר על מוסריות המדיניות הנוכחית. כמו כן, מופיעה הקבלה מגונה בין מדיניות הכיבוש הישראלית והנאצית- המרמזת כי אנו עוסקים ברצח-עם, בטיהור אתני ובאפרטהייד.

הצגה ביקורתית זו מעלה מספר נושאים חשובים. מבלי לגרוע בשום אופן משירותם למען ביטחון המדינה, איננו מחויבים להתייחס לחמשת ראשי השב"כ בדימוס כאל פרות קדושות. יהיה זה מוצדק לשאול מדוע הם נותרו דוממים בזמן כהונתם ונמנעו מהבעת עמדות שכאלו עד לאחר שפרשו? אילו חשו שהנושאים הללו חשובים כל כך, מדוע לא התפטרו מתפקידם?

אין ספק כי מתעוררות שאלות קשות בנושאי הלימות כאשר קציני מודיעין בכירים, לאחר פרישתם, הופכים ליפי נפש ועוסקים בערעור ציבורי של המדיניות שאותה יישמו במהלך הקריירה שלהם.

זאת במיוחד מכיוון שזוהי איננה ההתפרצות הראשונה מסוג זה מטעם ראשי שב"כ לשעבר. ב-2003, ארבעה ראשי שב"כ בדימוס קראו באופן ציבורי לנסיגה חד-צדדית. כולנו מודעים לתוצאות הרות האסון שנגרמו לאחר שאריאל שרון יישם את המלצותיהם ועקר את ההתנחלויות בעזה. השטחים שנמסרו נתפסו באופן מידי ע"י חמאס, ונוצלו לשיגור טילים לעומק ישראל.

עם זאת, הזעם העיקרי שלי מופנה כלפי דרור מורה, אשר- תוך מודעות לכך שהפקתו עלולה להביא להשפעה בינלאומית ניכרת- צריך היה לכל הפחות להציב את ההאשמות בסבל ובקורבנות הפלסטינית בהקשרם הראוי, ולא לעסוק בנושאים הללו בבידוד כמעט מוחלט.

מורה מספק דגש בלתי-מספק להקשר הטרור אשר חייב את ישראל לנקוט צעדים להגנה על חיי אזרחיה. הוא צריך היה להתייחס ביתר שאת לנחילי המחבלים המתאבדים ששמו למטרה ורצחו למעלה מ-1,100 ישראלים חפים מפשע במהלך האינתיפאדה השנייה; לשנאה הרצחנית והקריאות להשמדתה של המדינה היהודית; לשטיפת מוחם של ילדים פלסטינים מגיל הגן ומעלה לאמונה לפיה המטרה האסלאמית הנעלה ביותר הנה מות קדושים באמצעות הרג של יהודים רבים ככל האפשר; לפגיעה בחייה של כרבע מאוכלוסיית המדינה, אשר חוותה טראומה של 13,000 טילים ששוגרו כלפיה בין השנים 2005 ו-2012, אשר הכריחו אותם ואת בני משפחתם לבלות חלק ניכר מזמנם במקלטים תת-קרקעיים.

היה עליו לציין כי ראשי הממשלה אהוד ברק ואהוד אולמרט נדחו לאחר שהציעו 95% מהשטחים שמעבר לקו הירוק לרשות הפלסטינית, וכי על אף שראש הממשלה נתניהו כפה הקפאת בנייה בת עשרה חודשים בהתנחלויות וקרא למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים, הפלסטינים דחו את כל ההצעות הללו.

במקום לעשות זאת, מורה מנצל את הדוקומנטרי שלו על מנת לשוב על המנטרה חסרת הדעה "סיימו את הכיבוש".

אף אחד מהמרואיינים לא טען כי הטרור יגיע לסופו במידה וישראל תיסוג מהשטחים שבמחלוקת. כמו כן, הם לא הציעו כל פתרון אלטרנטיבי בונה. הם מודעים לחלוטין לכך שהרוב המוחלט מבין הישראלים שואף להיפרד מהפלסטינים, ואינו משתוקק לשלוט עליהם. אך הם מבינים כי לעשות זאת באופן חד-צדדי, בהיעדר הסדרי בטחון נאותים, יהווה התאבדות לאומית הלכה למעשה.

העובדה היא כי מורה הפיק סרט בעל אג'נדה אשר, לפי הרמטכ"ל לשעבר וסגן ראש הממשלה משה יעלון, מסתכמת במשימה מכוונת לקידום הנרטיב הפלסטיני המעוות המייצר דמוניזציה כלפי ישראל.

מורה עצמו אישר זאת כאשר הביע תקווה מפורשת לפיה הנשיא אובמה, מזכיר המדינה קרי ושר ההגנה הייגל יצפו בסרטו וישאבו ממנו עידוד להפעלת לחץ רב יותר על הממשלה הישראלית.

מחאות רבות נשמעו לפיהן הממשלה מפעילה את כספי משלם המיסים לסבסוד תעמולה אנטי-ישראלית גלובלית. שרת התרבות, לימור לבנת, הביעה אי-רצון לנקוט צעדים אשר לחששתה, עלולים להיות מגונים כצנזורה פוליטית. ואולם, היא קראה למפיקי סרטים אחראיים להפעיל איפוק, תוך מודעות לנזק החמור שאותו יוכלו להסב לישראל במלחמת הרעיונות באמצעות שידול לתעמולה של אויבינו. כמו כן, היא דחקה בהם להכיר ברגישויות של אלפי הישראלים ששכלו אהובים וחוו סבל במסגרת הטרור הפלסטיני.

כולנו מייחלים ליום בו מפיקים מוכשרים יתגלו בשורותינו וייצרו עבודות המציגות את הישגינו יוצאי הדופן לעולם, וכן את העובדה כי על אף שאנו המדינה היחידה בעולם הנמצאת תחת איום קיומי מתמשך, אנו ממשיכים להיות דמוקרטיה שוקקת בתוך הקדרה האזורית של עריצות אסלאמית.

ובינתיים, מבלי להפעיל צנזורה מלאה, עלינו למצוא כלים בכדי לשים סוף לטירוף שבהפעלת כספי משלם המיסים הישראלי לקידום תעמולה אנטי-ישראלית גלובלית, אשר כל מטרתה הוא להשמיץ אותנו.