חברי הקיבוצים, עד מתי יימשך קשר השתיקה?  

פרשת עמנואל רוזן עוררה דיון ציבורי רחב על החשיבות שיש בהגשת תלונה רשמית ועל אחריות סביבת העבודה, כשגם בחצר הקיבוצית - ההשתקה תמיד היתה לחם חוקנו. לא רק הנפגעות והקורבנות צריכות להתלונן, הסביבה בה הן עובדות וחיות חייבת להגן עליהן מפני המטרידים

הפרשה הציבורית האחרונה העוסקת בעיתונאי עמנואל רוזן, החשוד לכאורה בהטרדה מינית של נשים רבות שעבדו אתו, עוררה גם (בין יתר העניינים שחושף הנושא) - דיון ציבורי רחב על החשיבות שיש בהגשת תלונה רשמית ובאחריות של סביבת העבודה: אחריות המעסיקים, אחריות הקולגות, אחריות היודעים ומעלימי העין - לדווח, לספר, לצעוק את האמת ולכתוב עליה.

לא רק הנפגעות-הקורבנות צריכות להתלונן. הסביבה בה הן עובדות וחיות חייבת להגן עליהן מפני המטרידים.

עד מתי יימשך קשר השתיקה? כך היה לגבי משה קצב, כך לגבי מפקדים-לשעבר בצבא, אנשי תקשורת, שחקנים ועוד. האם הופכת ההטרדה להיות חלק מסביבת העבודה הנורמטיבית? מי מוכן לקבל זאת, לשתוק ולהעלים עין?

ובחצר הקיבוצית - ההשתקה תמיד היתה לחם חוקנו. בשנים האחרונות נלחמנו על מנת לשבור את קשר השתיקה, להביא למודעות, למסד כתובת מתאימה למתלוננות וגם למתלוננים, אך עדיין רבים הקיבוצים המנסים לפתור את ההטרדה בחצר הקיבוצית בתוך הבית פנימה, ממעטים להתלונן, מכבסים את הכביסה המלוכלכת בבית, ובעיקר מסרבים להאמין על חבר פלוני כי הוא כזה...

מן הראוי לנו, חברי הקיבוץ, לומר בקול רם: די לקשר השתיקה, די להסתרה. לא נסבול את התופעה הזאת במקומותינו, נמגר אותה בכל דרך.

http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4374912,00.html