מצאתי בבריתא
"בראשונה היו קוברין במהמורות. נתעכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ברזים. אותו היום היה מתאבל ולמחר היה שמח שנינוחו אבותיו מן הדין."פעם, היו אבותינו חכמים יותר. במקום למלא את הארץ קברים, היו קוברים את הגוף (למשל בארון קבורה) ולאחר זמן מה, אוספים את העצמות למאספה, וזהו שנאמר "נאסף אל אבותיו".
ואיש לא דאג שמא יתערבבו עצמות גברים בנשים, או שמא ינאפו עצמות הבן עם שאריות בת-דודתו.
וכתוצאה מכך לא תמלא הארץ קברים (העצמות במאספה לא תופסות מקום) ואילו הנפטרים זכו לכבוד ובאו אל מנוחתם הסופית, שכן לדעת רבי מאיר נסתימו ימי חיבוט הקבר שלהם.
אם תוטל ארנונה על הקברים, נאלץ לחסוך באדמה (בגלל חסרון הכיס) ונחזור לקבורה בשני שלבים, שהינה חסכונית פי כמה בשטחים. ומעז יצא מתוק.
היתכן שלכך התכוונו באוצר? קצת קשה להאמין, אבל אולי יש ניסים?
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
