הגרעין האיראני: נתניהו צדק  

ארי שביט 27.06.2013

אם היתה ישראל מדינה שפויה, היא היתה עוסקת השבוע אך ורק בעניין אחד: ב”אקונומיסט”. השבועון הבריטי הוא שבועון החדשות האיכותי והמוביל של המערב, אחד מכלי התקשורת היחידים המביאים לידי ביטוי את השיח האסטרטגי והכלכלי הרציני של האליטה העולמית. לכן, כשאקונומיסט קבע השבוע, כי את הגרעין האיראני אי אפשר לעצור – משמעות דבריו היתה דרמטית.

באמצעות אקונומיסט, הזרם המרכזי של הקהילה הבינלאומית הודה בכך, שהמערכה נגד התגרענות איראן הסתיימה בכישלון. באמצעותו, אסכולת ההכלה של איראן הגרעינית יצאה מהארון. בעוד ישראל עסוקה בתוכניות ריאליטי פוליטיות קלילות ומשעשעות, אקונומיסט סיפר לה השבוע, כי מציאות אסטרטגית קשה מתהווה סביבה. מה שהעולם הבטיח שלא יתרחש לעולם – מתרחש בימים אלה. מה שהצמרת הביטחונית הישראלית הבטיחה שלא יקרה – קורה גם קורה. איראן נהפכת למעצמה גרעינית, בעוד ישראל (השקועה בהזיות קיץ) עומדת לבדה.

בין 2009 ל–2012 התנהל כאן ויכוח־איראן נוקב. בצד אחד של המתרס ניצבו האופטימיסטים: שמעון פרס, מאיר דגן, יובל דיסקין, גבי אשכנזי, הממסד הביטחוני, הממסד התקשורתי והרוח משיבת הנפש של התקווה לטוב. בצד אחר של המתרס ניצב פסימיסט קודר ומושמץ: בנימין נתניהו.

יש אמריקה, אמרו האופטימיסטים. אין אמריקה, אמר הפסימיסט. יש יד נעלמה, אמרו האופטימיסטים. אין יד נעלמה, אמר הפסימיסט. יש זמן, אמרו האופטימיסטים. אין זמן, אמר הפסימיסט. תוכנית הגרעין האיראנית מוכרחה להיעצר עד סתיו 2012, אמר הפסימיסט. לא הגרעין האיראני הוא הבעיה, אלא ראש הממשלה, אמרו האופטימיסטים.

במשך שלוש שנים וחצי הלכו האופטימיסטים מעיתונאי לעיתונאי ומאמריקאי לאמריקאי ואמרו, שהפסימיסט הוא רואה שחורות מסוכן הרואה צל הרים כהרים ואינו מבין שהעולם לא ייתן לאיראן להתגרען. במשך שלוש שנים וחצי קשרו האופטימיסטים את ידי הפסימיסט, על סמך ההבטחה המשולשת שיש אמריקה ויש יד נעלמה ויש זמן. והנה, השבוע בא אקונומיסט וקבע, שההבטחה הנחרצת של האופטימיסטים היתה הבטחת שווא. מאוחר מדי. סוסי האורניום המועשר ברחו מהאורווה. שוחרי הטוב הבינלאומיים ושוחרי הטוב הישראלים טעו והטעו בענק.

הפתעה הפתעה: בנימין נתניהו צדק. אפשר למתוח ביקורת על אופן התנהלותו, וחובה למתוח ביקורת על ממדים מסוימים במדיניותו. האופציה הצבאית הישראלית לא היתה צריכה להיות האופציה העיקרית על השולחן. נדיבות כלפי רמאללה היתה מוכרחה להיות חלק מהמאבק של ירושלים בטהראן. אך את אתגר איראן הבין נתניהו טוב מאחרים, וקרא טוב יותר את מפת המערכה מול איראן.

בעוד האופטימיסטים שגו באשליות, הפסימיסט ראה את המציאות נכוחה. בעוד הממסד הביטחוני והממסד התקשורתי לקו ברפיון ובשאננות, הפסימיסט הזהיר והתריע. אך הואיל וגם במערב השוקע וגם בישראל החוגגת לא שעו לאזהרות – באה לעולם מציאות אסטרטגית חדשה, מסוכנת. זאב, זאב? זאב! זאב אסטרטגי בעל שיניים גרעיניות עומד כעת בשער.

ייתכן שאפשר עדיין להפריך את הערכת המצב של אקונומיסט. ייתכן שהסגר מדיני־כלכלי מלא ומיידי על איראן יכול עדיין לגרום לה להשעות את הגרעין כדי לקיים את המשטר. אך מי שמבקש שהפרכת נבואת הזעם תהיה מדינית ולא צבאית מוכרח לפעול עכשיו. אין זמן. באמת אין זמן. יקיצה של רגע לפני חצות תהיה יקיצה קשה, אך יקיצה של רגע אחרי חצות עלולה להיות יקיצה איומה.

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2056300