מתי ואיך חדלתי להיות יהודי?  

הסוגיה המרכזית המוצבת בחיבור זה תיחשב בעיני קוראים לא מעטים כבלתי לגיטימית ואף מקוממת. חילונים רבים מבין אלה המתעקשים להגדיר את עצמם כיהודים יפסלו אותה על הסף. אחרים יראו בי בוגד נאלח ושונא עצמו. יהודופובים עקיבים התייחסו אליה כהתחבטות בלתי אפשרית ואפילו מחוצפת מכיוון שלגבי דידם יהודי הוא תמיד בן גזע אחר. בשתי הקבוצות יטענו שיהודי הוא יהודי, ובכלל, אין שום דרך ואמצעי להתחמק מהזהות שהאדם נולד לתוכה. בשני המקרים נתפסת היהודיות כמהות קבועה וקשיחה שאין לשנותה.


לא אגזים אם אטען שבתחילת המאה ה־21 קריאת עיתונים, כתבי עת וספרים מלמדת, לעתים קרובות מדי, שליהודי יש קווי אופי מולדים או תאי מוח ייחודיים המבדילים אותו מיתר בני אנוש, בדיוק כפי שלאפריקאי יש סידור פיגמנטים ייחודי המבדיל אותו בגוֹן עורו מהאירופאים. ו"כשם שהכושי אינו יכול להפוך עורו והנמר חברבורותיו", כך לא יכול היהודי לשנות את מהותו.

מה גם שאני חי במדינה שבמרשם התושבים שלה לאומיותי מוגדרת כיהודית והיא מכנה את עצמה כמדינת "הלאום היהודי". כלומר, מייסדיה ומחוקקיה רואים בה רכושם הקולקטיבי של "יהודי העולם", מאמינים וחסרי אמונה כאחד, ולא ביטוי מוסדי לריבונותו הדמוקרטית של הגוף האזרחי החי בה. זאת ועוד, מדינת ישראל מגדירה אותי כיהודי לא מחמת שהיא מצאה שאני מדבר שפה יהודית, שר פזמונים יהודיים, אוכל מזון יהודי, כותב ספרים יהודיים או מקיים פעילות יהודית כלשהי. אני יהודי בעיניה מכיוון שהיא פשפשה היטב במוצאי וקבעה שנולדתי לאם יהודייה, והיא היתה יהודייה מכיוון שסבתי נתפסה כיהודייה בזכות הסבתא רבתא שלי וכך לכל אורך שרשרת הדורות.

לו במקרה רק אבי נחשב היה ליהודי ואמי מוגדרת היתה בעיני החוק הישראלי "גויה", היו הרשויות בישראל רושמות את לאומיותי כאוסטרית, שכן נולדתי, במקרה, במחנה עקורים קטן בעיר לינץ לאחר מלחמת העולם השנייה. אמנם במצב מעין זה הייתי מקבל אזרחות ישראלית, אולם העובדה שאני מדבר, חולם, מקלל, מלמד וכותב בעברית, ובצעירותי למדתי בבתי ספר ישראליים, לא היתה עוזרת לי כלל והייתי נחשב כל ימי חיי בן חוקי לאומה האוסטרית.

למרבה המזל, או למרבה הצער - תלוי איך מעדיפים להביט על כך - אמי זוהתה כיהודייה עם הגיעה לישראל בסוף 1948 ובתעודת הזהות שלי אני רשום כיהודי. זאת ועוד, עד כמה שהדבר נשמע פרדוקסלי, על פי חוקי מדינת ישראל, בדומה לחוקי ההלכה היהודית, איני יכול לחדול להיות יהודי,
שומות של מדינת היהודים.

הבעיה היא שאיני אדם שמאמין בישות עליונה. לבד ממשברון קצר בגיל שתים־עשרה הרי מאז אני זוכר את עצמי חשבתי שהאדם המציא את האלוהים ולא להפך, המצאה שהיא, בעיני, אחת ההמצאות הבעייתיות, המרתקות והרצחניות ביותר של החברה האנושית. לפיכך אני חש כבול עד יום מותי במלכוד זהות של שוטים: לא אתנצר - לא רק בגלל אכזריות האינקוויזיציה ומסעי הצלב עקובי הדם בעבר, אלא כי איני מאמין בישוע כבן אלוהים. לא אתאסלם - לא רק בגלל השריעה המסורתית שעל פיה גבר רשאי לשאת ארבע נשים, בעוד שאישה אינה זכאית לפריווילגיה מעין זו. הסיבה פרוזאית יותר: אינני מקבל את מוחמד כנביא. כמו כן לא אהפוך לחסיד ההינדואיזם כי אני דוחה כל מסורת המקדשת קסטות, ולו בעקיפין ובצורה מרוככת. ואפילו בודהיסט איני מסוגל להיות כי אין ביכולתי להתעלות מעל המוות ואיני מאמין בגלגול נשמות.

אני חילוני ואתיאיסט, גם אם אני מתקשה בשכלי המוגבל לתפוס את האינסופיות של היקום מול הסופיות הקצרה והנוראה של החיים בו. העקרונות, ולא אהסס אף לומר, האמונות, המנחים את מחשבותי היו מאז ומתמיד אנתרופוצנטריים, הווה אומר, בני אדם עומדים במרכזם ולא איזשהם כוחות־על שאמורים להדריך אותם. הדתות המונותאיסטיות, חסודות יותר או קנאיות פחות, הן תיאוצנטריות ומציבות את רצון האלוהים וכוונותיו מעל חיי האדם, צרכיו, שאיפותיו, חלומותיו וחולשותיו.

כמה מוזרה ואירונית עשויה להיות ההיסטוריה המודרנית. בדיוק כפי שלאומיות אתנו־דתית צעירה כפתה כבר בתחילת המאה התשע־עשרה על היינריך היינה (Heine) להתנצר כדי להיחשב לגרמני, בדומה ללאומיות הפולנית בשנות השלושים של המאה הקודמת, שסירבה להכיר באבי כפולני לכל דבר כל עוד הוא לא נעשה לקתולי, כך הציונים של תחילת המאה העשרים ואחת, בישראל ומחוצה לה, דוחים מכול וכול לאומיות אזרחית ישראלית ומכירים רק בלאומיות יהודית, שהדרך היחידה, הקשה והמפרכת, להצטרף אליה היא באמצעות אקט דתי - מי שמבקש לראות בישראל את מדינתו הלאומית חייב להיות בן לאם יהודייה או לעבור גיור הלכתי ארוך ומייסר, גם אם הוא אתיאיסט וחילוני מושבע.


הזיוף, חוסר היושרה והיוהרה טבועים עמוק בכל צורות הגדרת היהודיוּת במדינת ישראל. בזמן כתיבת חיבור זה פנו אל הרבנות הראשית מהגרי עבודה אפריקאים נואשים, אבות ואימהות לילדים שנולדו וחונכו בישראל, וביקשו להתגייר. הם נדחו על הסף ללא הסברים מיותרים - שהרי הם ביקשו להצטרף ל"לאום היהודי" כדי לא לשוב לגיהינום שממנו באו, ולא בשל אמונת־אל המכירה בכך שהיהודים הם עם בחירה.

תלמידים שלי באוניברסיטה, תושבי ישראל ממוצא פלסטיני המדברים עברית צחה ועל פי החוק אמורים להיחשב לאזרחים ישראלים מלאים, מונצחים ברשימות משרד הפנים כ"ערבים" ולא כ"ישראלים". תג זיהוי זה לא נתון כלל לבחירתם ואין הם יכולים כלל לשנותו. אני מתאר לי איזו מהומה היתה מתחוללת בצרפת, בארצות־הברית, באיטליה, בגרמניה או בדמוקרטיות ליברליות אחרות אם הרשויות היו כופות על אלה המזהים את עצמם כיהודים לשאת את סימון הגדרתם העצמית בתעודות הזהות שלהם, או לחלופין, לציין זהות זו במרשם האוכלוסין הממלכתי.

אם מובן מדוע לאחר היהודוסייד של מלחמת העולם השנייה, בהחלטת האו"ם ב־1947 הוגדרה המדינה המיועדת כ"יהודית", ושכנתה שלא הוקמה כונתה "ערבית", שימוש במונחים אלה בתחילת המאה העשרים ואחת הוא אנכרוניזם בעייתי ומסוכן. 25% מהאזרחים הישראלים אינם מוגדרים על פי החוק כיהודים, כאשר 20% מהם מוצאם ערבי. מכאן שהגדרת המדינה כ"יהודית" בניגוד להגדרתה כ"ישראלית" לא זו בלבד שאינה מכלילה אותם, אלא היא מוציאה אותם, באופן מפורש, מהגוף האזרחי שלמענו אמורה להתקיים המדינה. בכך היא לא רק אנטי־דמוקרטית אלא גם מעמידה בסכנה את עצם קיומה של ישראל.


ברם, לא רק פוליטיקת הזהויות האנטי־רפובליקאית במדינת ישראל היא שאילצה אותי לכתוב חיבור קצר זה. היא אמנם מרכזית בשיח, ואולי גם אחראית לא מעט לנימות הקשות שלפעמים נקטתי, אך פוליטיקה זו לא היתה המניע היחיד בעיצוב התכנים ובהצבת יעדי הכתיבה. רצוני במסה זו להעמיד בסימני שאלה את המוסכמות והדעות הקדומות הנטועות עמוק לא רק במרחב הציבורי הישראלי אלא גם בצומתי התקשורת העולמית. זה זמן רב אני חש חוסר נוחות מאופני הגדרת היהודיות שהתנחלו בלב לבה של תרבות המערב במחצית השנייה של המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת. יותר ויותר נדמה לי שמבחינות מסוימות היטלר ניצח לאחר מלחמת העולם האחרונה. הוא אמנם הובס צבאית ופוליטית, אבל, בתוך שנים לא רבות פיעפעה ליבת האידיאולוגיה הפרוורטית שלו ועלתה שוב אל פני השטח, והיום היא פועמת בחוזקה ואף מאיימת ובועטת.

בל נטעה. הפעם אין זו היהודופוביה האיומה, שהתגלגלה לבסוף לג'נוסייד, שמאיימת עלינו. לא השנאה החולנית כלפי יהודים וצאצאיהם המחולנים היא אשר חידשה את ימי עלומיה בתרבות המערב. למען האמת, האנטישמיות הפוליטית־פומבית נסוגה משמעותית במרחבי העולם הליברלי־דמוקרטי.

למרות הצווחות של מדינת ישראל ושל מעריציה הפרו־ציונים ב"גולה" - הטוענים שאיבת היהודים מתעצמת בכל רגע, ומזהים כל ביקורת על המדיניות הישראלית כהתנכלות ל"מדינה היהודית" - מן הראוי כבר בשלב זה להדגיש עובדה ששימשה תנאי מכריע לעצם כתיבת חיבור זה.

אין היום מדינאי, מלבד אולי במקומות אחדים במזרח אירופה ובמרכזה או בעולם האסלאם הלאומי החדש, שיכול להביע דעות אנטי־יהודיות בפרהסיה. אין עיתון רציני שלא יסנן דברי הבל אנטישמים, אין הוצאת ספרים מכובדת שתדפיס דברי סופר שיטיף שנאה גלויה נגד יהודים, ולא משנה כמה מבריק עטו. אין תחנת שידור רדיופונית או טלוויזיונית, ממלכתית או פרטית, שתתיר לשדרן עוין יהודים להשמיע את קולו או להופיע על המרקע. ואם לפעמים מסתננים דברי שטנה אנטי־יהודית לתקשורת ההמונים, מדכאים אותם במהירות וביעילות.

היהודופוביה בת מאה השנים, שהשתוללה בעולם המערבי מאמצע המאה התשע־עשרה לערך ועד אמצע המאה העשרים, התמוססה וחלפה, וטוב שכך. נותרה בשוליים אותה שנאה בנאלית, שריד ממורשת עבר, הנחבאת מהפומביות, נאמרת בלחש בסלונים מפוקפקים, מתרוצצת וחוגגת לפעמים בבתי קברות - מקום הראוי לה מכל בחינה שהיא - והיא באה, מדי פעם, לידי ביטוי אלים בידי אנשי שוליים הזויים, אך נחשבת למאוד לא לגיטימית בציבור הרחב. המנסה לזהות את האנטישמיות השולית של ההווה עם היהודופוביה הדורסנית של העבר, מגמד את עוצמת שנאת היהודים בציוויליזציה המערבית, הן הנוצרית הן המודרנית, שהתקיימה עד המחצית השנייה של המאה העשרים.

ברם, תפיסת היהודים כעם־גזע שתכונותיו המסתוריות עוברות באיזו דרך נעלמה בתורשה, עדיין משגשגת ופורחת. אתמול היו אלה תכונות פיזיולוגיות פשוטות - הדם או מבנה הפנים - היום זה הדנ"א או כתחליף "לייט", אצל היותר מאוזנים, אמונה מוחלטת בשרשור דורות ישיר. בעבר הרחוק היה זה תמהיל של פחד, בוז, שנאת האחר ובורות. בהווה, אצל "הגויים הפוסט־שואתיים", אנו עומדים מול סימביוזה של חששות, מצפון רע ובורות, ובקרב "היהודים החדשים" נגלה, לעתים קרובות, התקרבנות, אהבה עצמית, יוהרה, ושוב... בורות מחפירה. לפיכך לא נותר לי אלא לכתוב חיבור זה, בניסיון נואש להשתחרר מלפיתת זהות דטרמיניסטית עיוורת ומעוורת, הטומנת בחובה סכנות לעתידי ולעתיד כל יקירי.

מתקיים קשר אמיץ בין זיהוי היהודים כ"אתנוס" או כעם־גזע נצחי לבין מדיניותה של ישראל הן כלפי אזרחיה שאינם נחשבים ליהודים, הן כלפי מהגרי העבודה שהגיעו אליה נואשים מחופים רחוקים, ומובן שכלפי שכניה נטולי הזכויות הנתונים תחת הכיבוש שלה כבר קרוב לחמישים שנה. קשה להתכחש לעובדה צורבת וצורמת: טיפוח זהות יהודית מהותנית, לא דתית, מעודד את שימורן של עמדות אתנוצנטריות, גזעניות או גזעניות למחצה, אצל רבים, הן בישראל הן מחוצה לה.

לנוכח הטרגדיות במחצית הראשונה של המאה העשרים מובנת מאליה זיקתם של צאצאי יהודים לישראל. אין להתכחש לה ואווילי לבקרה. אולם, למרות שאין זה כלל מחויב המציאות, קיים קשר הדוק בין תפיסת היהודיות כזהות נצחית וא־היסטורית