גם התקשורת אשמה: לא צריך להסתער על כל סיפור  

דורון נחום טוען שהמחדל העיקרי בפרשת ענת קם הוא של אגף ביטחון המידע של צה"ל, שלא הצליח לתפוס על חם את הפקידה "החרוצה מדי". יחד עם זאת, הוא בטוח שגם לכתב "הארץ" אורי בלאו, שחשף את המסמכים, יש אחריות. דעה
ענת קם, שהואשמה היום (חמישי) בריגול, עקפה את המערכת הצבאית מימין וחשפה את מחלקת ביטחון המידע של צה"ל במערומיה. הפרשה החמורה מצביעה בראש ובראשונה על חוסר השליטה שיש למחלקת ביטחון המידע בהתקדמות הטכנולוגית, והרי לכם סממן רציני ומדאיג למקרים רבים שלא נחשפו עד היום. בפרשה הזו יש שני אשמים ועיתונאי אחד שפעל לא כשורה, כשהסתיר בתשאול כי הוא מחזיק במאות מסמכים בדרגי סיווג סודי ביותר שעלולים לסכן את חייהם של חיילי צה"ל ואזרחי מדינת ישראל.

האשם הראשון הוא האגף לביטחון המידע של צה"ל - אותו אגף שאחראי על הסיווגים הביטחוניים, שמירת המידע במערכת, ביקורת באמצעות פוליגרף ומעקבים על אלו שנחשפים למידע השמור ביותר במדינת ישראל. אגף ביטחון המידע כשל כישלון חמור, שבנסיבות אחרות יכול היה לעלות למדינת ישראל במאות הרוגים ופצועים, אם רק התכניות המבצעיות היו מגיעות לידיים הלא נכונות.

גם אחרי שהמידע דלף, לא ידעו במחלקת ביטחון המידע על כך שהחומר שוכפל ומסתובב ללא פיקוח. לולא החלטתה של ענת קם להדליף את המסמכים לעיתונאי אורי בלאו כדי שיפרסם אותם - כלל לא היו יודעים על העברתם. למעשה, עד היום מוגדרים כנעדרים יותר מ-650 מסמכים ברמת סיווג סודי ביותר, ולא ברור כמה פעמים שוכפלו מאז ולמי הם הגיעו.

בצה"ל, כמו בצה"ל, התגובה היחידה בשיחות עם קצינים היא שמאז המקרה רועננו הנהלים. כנראה שבצבא עדיין לא השכילו להבין שבעיית דליפת המידע היא רחבה הרבה יותר ממקרה ענת קם, ויש לעשות יותר מרענון נהלים.

האשמה השנייה בפרשה היא פקידה "חרוצה מדי", שהצליחה להעתיק אלפי מסמכים סודיים מלשכת אלוף פיקוד המרכז. אין ספק שמדובר בעבירות חמורות, שמסכנות באופן ישיר את ביטחון חיילי צה"ל ובכך את הביטחון של כולנו. אילו היתה מסתיימת הפרשה בהדלפת המסמכים הבודדים, הקשורים לכאורה לחיסול מוצדק או לא מצודק שביצעו הלוחמים, היה אפשר אולי להבין את צעדיה של החיילת הצעירה. אולם, כשעברה מהעתקת מסמכים בודדים לשכפול והפצה של אלפי מסמכים, הפך האירוע מניסיון לחשיפת דרכי פעולה לקויות לפגיעה ממשית בביטחון ועל כך אין לנהוג בסלחנות.

הקולות המצדיקים את ענת קם, או אלה שקראו לפרסם את הפרשה כבר לפני כמה שבועות, שגו. המטרה היתה לנסות ולשים את היד על כמה שיותר מסמכים, בניסיון למנוע נזק ולמנוע מגופי ביון אחרים את הידיעה כי מסמכים אלה מסתובבים להם חופשי. יחד עם זאת, החזקת המידע תחת צו איסור הפרסום לאחר מכן הייתה זלזול בבינתם של אזרחי ישראל, כאילו הם מנותקים מהפרסומים בחו"ל זו היתה טעות חמורה של גופי החקירה.

תפקיד העיתונאי - לא רק לחשוף סיפורים, צריך לחשוב גם מעבר
בניגוד לחלק מעמיתיי בתקשורת אינני יכול להבין את הכתב אורי בלאו. כעיתונאי, אין ספק שחשיפות של שחיתויות ואי-סדרים נמצאות במקום גבוה בסדר העדיפויות שלי, אך לטעמי על עיתונאי לדעת גם היכן הוא חי ולא להסתער על כל סיפור כאילו מדובר במטרה ללא גבולות. יש להבין שבמציאות בה אנו חיים, איננו יכולים לנהוג כבאוטופיה, וכנושאים בתפקיד עלינו לגלות אחריות ציבורית וחשיבות לקדושת החיים וביטחון המדינה.

לא פעם במהלך עבודתי העיתונאית חדרתי במכוון לבסיסי צה"ל, בהם בסיסים רגישים, ולאחר מכן חשפתי את הפרצות - במטרה לשפר את הביטחון ולא לפגוע בו. לא פעם ויתרתי על סיפור לאחר ששוכנעתי כי עצם פרסומו עלול לפגוע בביטחון המדינה או לסכן תכניות עתידיות. כך היה למשל בסיפור שעסקתי בו לפני מספר שבועות, שעסק באחת מיחידות המודיעין בארץ. במהלך התחקיר פנו אליי גורמים בכירים, בהם גם גורמי הצנזורה, שהסבירו לי כי עצם חשיפת הסיפור עלול להוביל לפגיעה ביכולות נקודתיות בנושא בו עסקתי .

יש לציין כי עצם הוויתור על הסיפור אינו מעיד על חולשה או כניעה, וכך אני רואה את תפקידי כעיתונאי, שאמור לתרום למדינה בה אנו חיים ולא לסכן אותה. החזקת כמות כזאת של מסמכים סודיים וההבנה של הסיכון שטמונה בכך, לא יכולה להצדיק את תפקיד העיתונאי. אינני חושב חלילה שעל הכתב להצהיר על כל מסמך שהוא מחזיק, אלא לגלות אחריות ולדעת מתי נחצה הקו האדום בין סיפור מוצדק לבין פגיעה אפשרית בחיי אדם.