http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1162718.html?more=1לפני זמן מה יצא חוקר האוכלוסיות גונאר היינזון מאוניברסיטה ברמן שבגרמניה בתיאוריה מסעירה על גל האלימות הפוקד את רוב העולם המוסלמי. אכן, אין כמעט מקום בעולם המוסלמי שבו לא מתחולל טבח ממין כלשהו, לרוב על ידי מוסלמים נגד מוסלמים, או על ידי מוסלמים נגד שנואי נפשם, בעוד שמערבים וישראלים צופים מן הצד ומשתוממים על להט ההרג גם באין כיבוש, על הבוז לחיים גם באין תירוץ, על ההשכם להורגו בטרם נתקיים הבא להורגך.
כך בטבח 100 אלף בני אדם במלחמה הפנימית באלג'יריה, ובחיסול היום-יומי של מאות בני אדם בחוצות איסלמבאד, קאבול וקנדהאר, בגדאד וכירכוכ. ולבד מאלה, מרידות ופריקות עול ללא קץ בתימן, שבה מתחוללות שלוש מרידות במקביל, ובסומליה שם אין עוד לדעת מי שולט במי, ושבה כל דאלים גבר.
בא היינזון ותולה כל התוהו ובוהו הזה בריבוי הטבעי המשתולל בארצות הללו. הוא קובע כלל אמפירי המודגם בשטח בעשרות דוגמאות: כל חברה שבה אחוז בני ה-15-24 בה מגיע ל-30% או יותר, האלימות מובנית לתוכה כמעט ללא תקנה. היינזון מראה שישנן 67 מדינות בעולם עם "בולט?ת נוער" כזו, וב-60 מהן אכן מתחוללות עתה מהומות מסוג זה או אחר. מתוך 27 המדינות בעלות השיעור הגבוה ביותר של בני נוער, 13 הן מוסלמיות.
ומה קורה בגדה וברצועה? מתוך אוכלוסייה של חצי מיליון ב-1967, הפלסטינים צמחו ל-3 מיליון וחצי בסוף שנות ה-90 - 47% מהם בני נוער. מלחמות הכנופיות עקב כך ביניהם, ושיעור הקורבנות שהן גובות, עולים על כל דמיון בחברה בת-תרבות. במקום שם ישראל פוקחת עין, כבגדה, המצב יחסית שקט. אך במקום שהיא נעדרת, כמו בעזה, שם המצב נורא ומתקרב לממוצע המוסלמי העולמי.
עקרת בית עזתית ואם לילדים אמרה לחוקר, כי היא כמעט השמיעה אנחת רווחה כשהחלו ההפצצות ישראליות במלחמה, משום שהן הכריחו את הנוער להתחבא ולסור זמנית מדרך ההרג ההדדי. חבר בית המחוקקים בעזה אמר שישנם תושבים בעזה שקצו בחבורות המזוינים עד כדי כך, שהם מייחלים לשובו של השלטון הישראלי. לפיכך מגיע היינזון למסקנה שלא ה"כיבוש" ולא העוני גורמים לאלימות הפלסטינית, אלא הם מבקשים אלימות לשמה, ויותר בינם לבין עצמם מאשר נגד ישראל. שהרי, הנסיגה החד צדדית מעזה לא הביאה לריכוז המאמצים והמשאבים בפיתוח, בצורכי ציבור, אלא חילקה את החברה הנתונה למרותם ל"שלנו" הראויים להעדפה והנדרשים להסלים את האלימות, ול"שלהם", אלה המועמדים להרעבה, לאפליה, לגירוש ולרצח.
והואיל ואין מקומות עבודה לכולם, אזי המקצוע הצבאי ונשיאת נשק ומדים מהווים מוצא של כבוד, מה עוד שבמקרה של מוות מוצא הכבוד נשמר לא פחות. כל כך נעולה החברה על המוצא הזה, עד כי קורה לעתים שבני אותה משפחה מתגייסים לארגונים שונים ואפילו עוינים. ללמדך כי עצם העיסוק באלימות חשוב יותר מן הגוון האידיאי כביכול שתחת כנפיו זה נעשה.
היינזון טוען, שהמצב הדמוגרפי בעזה נוצר במידה רבה באשמת הסיוע הכספי הגדול שהעבירה אירופה לפלסטינים, וכי לו התריע האיחוד האירופי על כך בשנות ה 80, אזי כיום המשפחות הפלסטיניות היו קטנות יותר. הוא טוען עוד, שהואיל והכלל שקבע פועל גם באירופה, אזי עד 2030 הרבה צעירים אירופים יהגרו לארה"ב ולקנדה, הנגועות במכה זו הרבה פחות, ואילו ארה"ב לא תהין עוד לצאת ממבצרה אלא כאשר ביטחונה וקיומה יאוימו במישרין.
פירושו של דבר שניאלץ בטווח הרחוק ללמוד להסתדר עם שכנינו, כאשר אנו מוקפים עוינות ואלימות, ואילו המושיע האמריקאי לא יהא עוד זמין לבוא להצילנו בעת נקרא.
יש שיאמרו שצריך ולוותר כדי להגיע להסדר קבע בטרם נאחר. אך לאחר עזה ניתן להסיק את ההיפך בדיוק. הנסיגה ההיא, שהיתה לשווא, ורק האיצה את ההתפרצות האלימה נגדנו, לפחות לימדה אותנו שלא להיחפז עוד בתקוות ובאשליות.