ארז תדמור: אם תרצו - שש שנות הישגים ומשפט אחד מיותר  

10/09/2013

מאת ארז תדמור

אם תרצו עמותות שמאל ציונות רפאל יעקבי שש שנותיי ב'אם תרצו' היו מרובות הישגים והצלחות בזירה הציבורית, אולם תביעת הדיבה נגד קבוצת הפייסבוק "אם תרצו תנועה פאשיסטית", בה הפסדנו לאחרונה בבית-המשפט המחוזי, הייתה טעות • על חופש הביטוי, תביעה מיותרת, סייעני טרור ושופט אחד אידיוט

עם העיתונאי אראל סגל בהשקת הספרון 'נכבה חרטא', הצלחה בדעת הקהל
לפני שנה ושלושה חודשים, בלי הרבה דרמות מיותרות, עזבתי את תפקידי כראש אגף מדיניות בתנועת 'אם תרצו' שלהקמתה הייתי שותף יחד עם רונן שובל, עמית ברק, וחברים נוספים. התכנית היתה לעזוב לשנת לימודים בניו-יורק ולחזור לפעילות בתנועה אותה הובלתי במשך קרוב לשש שנים. בסופו של דבר נדחתה שנת הלימודים בחו"ל (התחלתי אותה לפני כחודש בלבד), אולם מרגע שעזבתי את התפקיד הרגשתי שלאחר תקופה כה ארוכה ואינטנסיבית ב'אם תרצו' הגיעה השעה לעבור הלאה ולחפש את האתגר והצעד הבא.
בקצרה אוכל לומר שבהסתכלות לאחור אני חש גאווה עצומה על חלקי בהקמת ובהובלת ארגון שלדעת רבים הפך לתנועה החוץ-פרלמנטרית החשובה והמשפיעה ביותר במחנה הלאומי בישראל בעשור האחרון.

שלל הישגים ציבוריים
לא לחינם הפכה 'אם תרצו' לארגון המושמץ, המוכפש והנרדף ביותר על ידי עיתון 'הארץ', מאות פרופסורים ושלל ארגוני השמאל הקיצוני.

הישגי 'אם תרצו' היו בעלי חשיבות עצומה לשיח הציבורי בישראל. על רגל אחת, לאחר שנים ארוכות בהן התנהל השיח הציבורי בצורה חד-סטרית, בה השמאל לגווניו היה דרך קבע במתקפה בעוד הימין והמחנה הלאומי בעיקר התגוננו, מצאו עצמם ארגוני ופעילי השמאל תחת ביקורת ציבורית חריפה ודרישה פומבית למתן דין-וחשבון.

חשפנו את קלונה של 'הקרן לישראל חדשה' ואת חלקם המביש של עשרות ארגוני שמאל בדו"ח גולדסטון, ניהלנו מערכה נגד ההטיה, הרמה הירודה והאינדוקטרינציה בפקולטות למדעי החברה והרוח, קמפיין 'נכבה חרטא' העמיד עובדות מול התעמולה מבית היוצר הערבי והפוסט-ציוני, הקמנו עשרות סניפים ציוניים בקמפוסים, ועוד. הישגים אדירים שהפיחו רוח חדשה בכנפי המחנה הלאומי.

טעות מהותית אחת: תביעת הדיבה

יחד עם זאת, במבט לאחור, ואם אניח בצד טעויות טקטיות או אמירות שמדרך הטבע לא תמיד נוסחו בקפידה, בשש השנים הללו אני יכול להצביע על טעות מהותית ומשמעותית אחת: הגשת תביעת הדיבה כנגד שמונת פעילי השמאל הקיצוני שהקימו את קבוצת הפייסבוק 'אם תרצו תנועה פשיסטית'. לא אתנער מאחריות: הייתי חלק בלתי-נפרד מקבלת ההחלטה השגויה על הגשת התביעה.

מדוע מדובר בטעות?

ראשית, מנימוק ריאליסטי ותועלתני. הגשת התביעה שיחקה לידיהם של פעילי השמאל שהקימו את הקבוצה ולידיהם של יריבי 'אם תרצו' בעיתון 'הארץ', באתר 'וואלה', ובקרן החדשה. במקום לנהל את הוויכוח עימם בזירה הציבורית, דרך מאבק על דעת הקהל, כפי שעשינו בהצלחה רבה מזה שנים, הגשת התביעה העבירה חלק מהוויכוח לשדה המשפטי, שכפי שרובנו מבינים הוא מגרש מכור. כך, במקום שהדיון יתנהל מול כלל הציבור, מגרש שבו על כל תומך של 'בצלם' או מיכאל ספרד ניתן למצוא עשרים תומכים של 'אם תרצו', הועברה ההכרעה למערכת המשפט, בה כל שופט יודע שקידומו ועתידו תלויים בוועדה למינוי שופטים, אותה מרכיבים שלושה נציגים של האוליגרכיה השיפוטית של בית-המשפט-העליון. לכן, הסיכוי ששופט מחוזי בירושלים יפסוק כנגד אג'נדת זכויות האדם דומה לסיכוי שרב קהילה מגבעת-שמואל יכיר בנישואיהם של שלישיית טרנסג'נדרים.

יתר-על-כן, בעניינים מעשיים, הדיון הציבורי אינטליגנטי הרבה יותר מאשר מה שנמצא בין כתלי בית-המשפט, משום שהוא נשען על תובנות ציבוריות נרחבות, מבוססות ניסיון והיסטוריה, שאינן מתייפייפות, מוטות-תיאוריה אקדמית, או סובלות מאיסורי "שיח" כתרבות ה"פוליטיקלי-קורקט". הציבור מכריע על סמך הבנתו בין שני הניצים הפוליטיים, ובוחר בצד ששכנע אותו. כעת, דמיינו סקר דעת קהל שייבחן את עמדות הציבור ביחס לשאלה הבאה:

עם איזו אמירה אתה מסכים יותר:

1.(1) 'אם תרצו' היא תנועה פשיסטית;
2.(2) 'בצלם', 'שוברים שתיקה' ו'הקרן החדשה' מסייעים לטרור.

למרות שרוב מוחלט של האוליגרכיה המשפטית יזדהה עם (1), בטוחני כי בציבור הרחב על כל אדם שיזדהה עם האמירה הראשונה יימצאו חמישה, עשרה, אולי אפילו יותר, של אנשים שיזדהו עם אמירה (2), והצדק יהיה דווקא איתם. הציבור הרחב, עד כמה שישנאו אותו ויתנשאו מעליו אנשי "מחנה השלום" וחסידי "זכויות האדם", חכם ונבון פי כמה מאנשי האוליגרכיה השיפוטית, המכון הישראלי לדמוקרטיה או חברי מכון ון-ליר, משום ששיפוטו מעוגן במציאות, ולא בהזיות אקדמיות בחסות משלם המיסים.

עד כאן התועלת, אבל ישנו גם נימוק עקרוני וחשוב יותר. אני מעדיף שהוויכוח הפוליטי-ציבורי בישראל, המתנהל ביני לבין מיכאל ספרד, רועי ילין וזאב שטרנהל, יהיה כן, נוקב, ואמתי. שיח ציבורי שכזה חייב להיות רחב ומתירני, וכל גבול שננסה להציב לו מראש ישרת את אחד הצדדים באופן לא הוגן. כמו כל חירות, גם חירות זו לא מוקנית חינם. המחיר שאנו משלמים על חופש הביטוי הוא הבוטות שבה רועי ילין, מיכאל ספרד ואורי משגב יכולים לכנותי בתואר פשיסט, ואילו אני יכול לכנותם ואת שותפיהם בתארים דוגמת סייעני טרור, בוגדים או משת"פים, כל מקרה לגופו.

פשיסט, משת"פ, ואידיוט

הזכות להיות "מאותגר בענייני אנלוגיות אינטליגנטיות". כבוד השופט רפאל יעקבי
לסיכום, אם להתייחס גם לפסק הדין במשפט הדיבה, הן מבחינות תועלתניות והן מסיבות עקרוניות, אני מעדיף לחיות בחברה שבה חופש הביטוי רחב ככל הניתן, גם אם המחיר הוא שיכנו אותי פשיסט, ובלבד שיריביי מכירים בזכותי לכנותם סייעני טרור, ושופט בית-המשפט המחוזי בירושלים, רפאל יעקובי, מבין כי זכותי לכנותו אידיוט. אידיוט, מכיוון שאיני מוצא מילה מתאימה יותר לתאר שופט שבפסק-דינו כותב כי: "לקיומם של קווי דמיון מסוימים (לפאשיזם, א.ת.) יש אחיזה בעצם הדגשת הלאומיות על ידי התובעת", טענה השקולה לטענה לפיה "לקיומם של קווי דמיון בין שלי יחימוביץ לסטליניזם יש אחיזה בעצם הדגשת הדאגה לפועלים", או "לקיומם של קווי דמיון בין בית-המשפט המחוזי בירושלים לאינקוויזיציה יש אחיזה בעצם הדגשת תפקיד השופט".

עצתי לחבריי ב'אם תרצו' – אותה אמרתי לרונן שובל בשיחה חברית – היא לוותר על הגשת ערעור לבית-המשפט-העליון (למרות כמה וכמה עיוותים בולטים בפסק-הדין) ולחזור לנהל את הוויכוח עם ילין וספרד בזירה שבה היכינו אותם שוק על ירך שוב ושוב: הזירה הציבורית