יש לי תחושה כי השותפות של הציבור בימי הזכרון הלאומיים אינה שלמה.
דרך השותפות הרגילה היא עמידה בצפירה, צפייה בטקסים או נוכחות בהם.
בשנים האחרונות, החל גל של טקסים אלטרנטיביים: בדרך כלל הופעות של אמנים השרים שירים נוגים או שירה בציבור של הקהל.עם כל זאת, עדיין אני סבור כי אין שותפות אמיתית. הכל פאסיבי מצד האיש הפרטי. הוא רואה תמונות, הוא שומע קולות, אבל הכל מחוץ לו, אין לו שותפות אמיתית באבל.
כאשר חז"ל רצו לקבוע יום אבל, הם קודם כל קבעו אותו באמצעות צום. אי אכילה של אדם במשך יום שלם, מביאה אותו לכדי הרהורים על מצבו. הוא כבר לא יוכל להשאר אדיש. במקרי אבילות קיצונית, הם אסרו גם גילוח ותספורת, אסרו שמיעת שירים או אכילת בשר לתקופה של שבוע עד שלושה שבועות.
מעשים אלו מחייבים את האדם להיות שותף אקטיבי לאבל. גם אם הוא קהה חושי, הבטן או זיפי הזקן יזכירו לו את האבל ויחייבו אותו לחשבון נפש.
זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי
גירסת הדפסה
סגן המנהל
מפקח
עיתונאי מקוון
צל"ש
