ישראל היום במאמר מערכת: בסוף נצטרך לתקוף באיראן  

עם הסכם רע יותר או פחות, בסופו של דבר יש רק דרך אחת למנוע גרעין מאיראן: בתקיפה • קל ונוח לקבוע ש"האקדח שלנו ריק," אבל צה"ל כבר הוכיח: את הבלתי אפשרי עשינו, ואת הבלתי ייאמן נוכל לעשות • לסמוך, רק על עצמנו

עמוס רגב

בראשיתו של דבר ובסופו של דבר, עם הסכם רע או עם הסכם פחות רע, הדרך היחידה למנוע נשק גרעיני מאיראן היא בתקיפה. כשלא תהיה ברירה, צריך לתקוף. אפשר לתקוף.

ארצות הברית והמערב אינם רוצים לתקוף. "העם האמריקני עייף ממלחמות," ציטט הנשיא אובאמה ותיק מלחמת עיראק בנאומו ב-10 בספטמבר, כשהשלים פליק-פלאק מפואר לאחור וחזר בו מאיומיו לתקוף בסוריה. וגם הרמטכ"ל שלו, הגנרל דמפסי, ובכירים כאלה ואחרים במערכת הביטחון האמריקנית שבו והדליפו וצוטטו והבהירו עד כמה תקיפה באיראן מסוכנת, בעייתית ולא יעילה. לכל היותר, אמרו, היא תעכב את תוכנית הגרעין האיראנית בכמה שנים. וזה, לכאורה, לא שווה את המחיר.

גם אצלנו יש חבורה כזאת: הבכירים לשעבר, מראש המוסד לשעבר מאיר דגן ועד הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, ותומכיהם במערכת הפוליטית ובתקשורת. אי אפשר, אמרו. גדול עלינו. וחוץ מזה - זו בעיה עולמית , ואפשר לסמוך על האמריקנים.

ובכן, כנראה אי אפשר לסמוך על האמריקנים. ואין כזה דבר "בלתי אפשרי."

מעל דפים אלה כבר נזכר בעבר כי כאשר הארגנטינים פלשו ב-1982 לאיי פוקלנד וכבשו אותם בתוך שעות, התלבטו הבריטים כיצד לשחררם. הצי האמריקני קיים הערכות מצב, והגיע למסקנה כי מבצע כזה - מרחק 12 אלף ק"מ מבריטניה - הוא "בלתי אפשרי מבחינה צבאית." אפילו בבריטניה עצמה שר ההגנה, מטה הצבא ומטה חיל האוויר היו משוכנעים כי אין אופציה צבאית. אבל ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר היתה נחושה, הצי הבריטי הפליג דרומה - ועשה את "הבלתי אפשרי."

שני מצבים היסטוריים לעולם אינם דומים. אבל קווי האופי ודרכי ההתנהגות של בני האדם דומים בהחלט, מאז שחר ההיסטוריה. צה"ל ולוחמיו כבר הוכיחו כי את הבלתי אפשרי הם עשו אתמול, ואת הבלתי ייאמן הם יוכלו לעשות מחר. ב-5 ביוני 1967 חיסל חיל האוויר במבצע "מוקד" את האיום של חילות האוויר הערביים. לא הכל הושמד; נותרו להם מטוסים. אבל היעד הושג: עליונות אווירית והסרת האיום מעל ערי ישראל.

ההיסטוריה מלמדת אותנו על יתרונותיהן, ועל חסרונותיהן, של מתקפות מהאוויר. במלחמת העולם השנייה הפציצו בעלות הברית את גרמניה הנאצית במשך שנים. היתה שם הרבה גבורה, ומחקרים שנעשו לאחר המלחמה הטילו ספק ביעילות חלק גדול מההפצצות. אבל נתון אחד עולה בוודאות: כאשר התמקדו ההפצצות, בשלהי המלחמה, במתקני הייצור והספקת הדלק הגרמניים, הן העלו תרומה מכרעת לקריסת הכוחות הנאציים בשדה הקרב. ואת זה עשו עם מפציצים איטיים, פגיעים, ועם צוותים נועזים שטסו היישר אל גיהינום הנ"מ. "על כנף אחת ותפילה," אומר הביטוי שנותר לעד, הצדעה לגבורת צוותי האוויר.

כיום מצוידים כוחות האוויר במגוון עצום של אפשרויות תקיפה. את החימוש משליכים ברובו "מנגד," מעבר לטווח ההגנה נ"מ, והחימוש מונחה לדיוק של מטרים ואף פחות. יש אמצעי הטעיה ושיבוש, חמיקה והשתקה. פצצה מדויקת יעילה פי כמה מפצצת ברזל רגילה, אבל יש מצבים שמחייבים מטען כבד. כבר במלחמת העולם השנייה פותחו פצצות כבדות במיוחד - "פצצות רעידת אדמה" - שדי היה בהחטאה קרובה שלהן ליד מטרה, כמו מתקן תת-קרקעי לייצור או לשיגור טילים, והמתקן נסדק ונחרב מגלי ההדף. לאמריקנים יש פצצות כאלו, חדשות ומדויקות פי כמה. בכמות קטנה, במחסנים. הן מוטלות ממטוסימטען כמו "הרקולס;" משימה קשה, לא בלתי אפשרית.

תוכנית הגרעין האיראנית אינה מתקן אחד. היא מפוזרת, וחלקה חבוי מתחת לפני הקרקע. אבל ספק אם צריך לחסל את כל המתקנים. מן הסתם - כמו לגבי הדלק הנאצי - ראוי להתמקד בחשובים ביותר. גם פגיעה ישירה אינה הכרחית בכל מצב. הצנטריפוגות, למשל, הן מתקנים מאוד עדינים. האם פגיעה סמוכה, שתזעזע ותסדוק אותן, לא תוציא אותן מכלל שימוש? ועוד לא דיברנו על לוחמת ה"סייבר." וזהו מימד נוסף.

לא מדובר במכה חד-פעמית. מי שיתקוף, יידרש למבצע ממושך. וכמובן יהיה צורך לטפל ביכולת האיראנית הקיימת לשגר טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח. לפי ההערכות, יש כמה מאות כאלה. אפשר לחסל אותם על הקרקע, אחרים ייורטו על ידי מערכת ה"חץ." קיימת סכנה של היפגעות העורף הישראלי - אבל במושגים של מה שנורה עלינו על ידי סדאם חוסיין. לא נעים, אבל בחישוב כולל של הביטחון הלאומי - לא נורא.

ומה תשיג תקיפה כזו? הרבה. הרבה מאוד. לאיראנים נדרשו כמעט 30 שנה, רובן בלי עיצומים ועם חופש לייבא כל פריט כרצונם, עד שהגיעו למעמדם כיום כ"מדינת סף גרעינית." פגיעה ממשית בתוכנית הקיימת תסיג אותם הרבה שנים לאחור.

מה תעשה תקיפה לאיזור, ליחסי ישראל עם ארה"ב? לא יום הדין. לא מעט מדינות ערביות ינשמו לרווחה, כשיראו את האיראנים מאבדים את הקלף העיקרי שלהם. דעת הקהל האיראנית תזעם ותתגייס לטובת השלטון; אם נשוב ללקחי מלחמת העולם השנייה מתברר כי הפצצות, כבדות ככל שיהיו, לא ערערו את האמון של האזרחים בממשלותיהם, משני צידי המתרס. האמריקנים? תלוי בהשלכות: אם מחיר הנפט יזנק ואז יצנח, לא נורא. אם העולם ייטלטל למשבר כלכלי, תהיה אי נעימות רבה, ויופנו אצבעות מאשימות אלינו. אבל אפילו הנשיא אובאמה הצהיר שוב ושוב כי לישראל שמורה תמיד זכות ההגנה העצמית.

אז אם אין ברירה, נגן על עצמנו. נכון, קל ונוח להיות "אסטרטג של כורסה." אבל קל ונוח גם לצאת ידי חובה ולקבוע ש"המשימה בלתי אפשרית," או ש"האקדח שלנו ריק." לארה"ב יש מערכת אדירה לתקיפה אווירית. היא פשוט לא רוצה. לישראל יש הרבה פחות בכמות, אבל לא פחות, ולעתים אף יותר, באיכות. היכולת קיימת. היכולת תורגלה. הכל תלוי ברצון, בנחישות, במנהיגות, ובעיקר בהבנה ובשכנוע הפנימי שהמאכלת אכן מונחת על צווארנו. שאין לנו על מי לסמוך, אלא על עצמנו.