מניעת התואר מפרופ' אומן - האם נחצה קו אדום?  

כך כתב ד"ר הדר ליפשיץ ממכללת אשקלון, ותיאר תופעה מוכרת שאף תועדה בשנים האחרונות בדוח פנימי באוניברסיטת תל-אביב, ובדוחות של המכון לאסטרטגיה ציונית ושל ארגון אם תרצו. ההקשר הפעם היה חדש: החשיפה בעיתון 'הארץ' לפני שבוע בדבר החלטתו של הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה שלא להעניק תואר דוקטור לשם כבוד לחתן פרס נובל פרופ' ישראל אומן בשל דעותיו הפוליטיות הימניות. במילותיהם של גורמים בוועדה: "עמדותיו אינן משקפות את ערכי האוניברסיטה".

כל השמאלנים אצלי
הענקת תואר דוקטור לשם כבוד היא נוהג מקובל. לרוב חולקת אוניברסיטאות כבוד זה כאות הוקרה על הישגים בתחום המדע, על תרומה מיוחדת לחברה או על תרומה כספית נכבדה לאוניברסיטה. מאז היווסדה העניקה אוניברסיטת חיפה עשרות תארים כאלה, כמוה כאוניברסיטאות אחרות בארץ.

בין מקבלי התואר בחיפה לאורך השנים חוקרים חשובים דוגמת משה אידל, שמואל נח איזנשטדט ואברהם הרשקו; פוליטיקאים ביניהם שולמית אלוני, לובה אליאב, חיים הרצוג, שמעון פרס ויצחק רבין; שופטים, בהם אהרן ברק, סלים ג'ובראן ויצחק זמיר; אנשי רוח כגון אלי ויזל, ס' יזהר וסמי מיכאל; בעלי הון כמו סמי עופר, לילי ספרא ובני לנדא, ואישים מתחומים נוספים כגון עסקן הספורט והשידור אלכס גלעדי והזמר שלמה ארצי.

רשימת הזוכים מבין הפוליטיקאים מוכיחה כי שיקולים אידיאולוגיים מובאים בחשבון. אחרת קשה להסביר איך ייתכן שכל הפוליטיקאים הישראלים שקיבלו את התואר, אלה שהזכרנו פה וגם כל היתר, כיהנו בכנסת מטעם מפלגות השמאל. גם בקרב אנשי הרוח והיוצרים שנבחרו יהיו שיזהו הטיה קשה שמאלה. אלא שפסילתו של פרופ' אומן, חתן פרס נובל, עוררה חשש כבד שמדובר בחציית קווים ברורה: פסילת איש מחקר בשל עמדותיו הפוליטיות.

תגובתה של אוניברסיטת חיפה לא הכחישה את פסילתו של אומן בשל דעותיו, לא הפחיתה חשש זה, ואולי אף העצימה אותו: "תהליך הבחירה במועמדים לקבלת תואר דוקטור לשם כבוד הוא תהליך בעל מספר שלבים שרק בסופו מתפרסמים שמות המקבלים והנימוקים. תהליך זה טרם הסתיים וכל הדיונים במהלך הדרך הם פנימיים ואינם לפרסום".

הידיעה עוררה ביקורת ציבורית עזה. אנשי אקדמיה הביעו חשש שפסילת פרופ' אומן בשל עמדותיו על ידי אוניברסיטה ישראלית תיתן לגיטימציה להחרמת חוקרים ישראלים מצד מוסדות מחקר ברחבי העולם. בכנסת ביקש ח"כ ד"ר שמעון אוחיון לכנס דיון מהיר במליאה ובוועדת החינוך, וח"כ איילת שקד פנתה לשר החינוך הרב שי פירון, המשמש יושב ראש המועצה להשכלה גבוהה, ולעמי איילון, יו"ר הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה, בבקשה שיבחנו מחדש את ההחלטה.

לצלצל בכל הפעמונים
דיון מרתק במיוחד התעורר באינטרנט, בפורום רשתי של חוקרים במדעי החברה. פתח בו יחזקאל דרור, פרופסור למדע המדינה וחתן פרס ישראל. "במידה ונכונה הידיעה שאוניברסיטת חיפה פסלה את פרופסור ישראל אומן לקבלת דוקטורט של כבוד בגלל דעותיו הפוליטיות", כתב דרור, "הרי שההחלטה ראויה לגינוי חריף מצד קהילת הסגל האקדמי, ללא קשר לעמדות פוליטיות אישיות (לשם גילוי נאות: עמדותיי המדיניות-ביטחוניות שונות במידה רבה מאלה של פרופסור אומן)".

על פי דרור, "הבעיה העיקרית איננה שיקול תועלתני של מתן לגיטימציה להחרמות של גורמים אקדמיים ישראליים על ידי גופים וקהלים אקדמיים בעולם, עם כל חשיבותו – אלא היא נובעת מעצם המהות הרצויה וגם חיונית של אוניברסיטה: אסור שלאוניברסיטה תהייה עמדה כאילו-מוסדית בנושאים פוליטיים וערכיים שהם בתחום הלגיטימי מבחינה חוקית ודמוקרטית. גם אסור לגופי ההחלטה של אוניברסיטה להביא בחשבון שיקולים כאלה במינויים, העלאה בדרגה והענקת סימני הוקרה מסוג דוקטור לשם כבוד". את דבריו סיים דרור בקריאה לחברי הסגל האקדמי "להביע מחאה ולקרוא למוסדות אוניברסיטת חיפה לחזור בהם".

בשיחה עמי העיד דרור על עצמו כי הוא "מושפע מהבית האקדמי שלי, האוניברסיטה העברית, שבה מעולם לא שמעתי התייחסות למי שבנידון, וזה משפיע עליי לטובה". דרור הוסיף שתפיסתו היא שתפקידה של אוניברסיטה בראייה פילוסופית-דידקטית הוא לעסוק במחקר והוראה, והמושג חופש אקדמי בא לאפשר זאת. על כן מתחייב שלאוניברסיטה לא תהיה אידיאולוגיה פוליטית משותפת, פרט לתפיסה החברתית הכללית של מדינה ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בפרשנות הרחבה ביותר של מושג זה.

עמדה דומה השמיע בדיון האינטרנטי חיים גנז, פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב: "פסילת מועמדות לתואר כבוד אקדמי המבוססת על הישגים מדעיים שעל חשיבותם אין עוררין מטעמים של עמדות פוליטיות נראית לי פסולה לחלוטין", כתב גנז. "אילו הוצגה מועמדותו לדוקטור כבוד על בסיס עמדותיו הפוליטיות ועל בסיס פעילותו הציבורית למען העמדות האלו, הייתי חושב שללא ספק צריך לפסול את מועמדותו. אבל זה לא המקרה".

פרופסורים נוספים, דוגמת ערן ויגודה-גדות מבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ודניאל בר-טל מהחוג לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, צידדו במועמדותו של פרופ' אומן לתואר הכבוד, אך ביקשו להמתין להחלטה הסופית של הוועד המנהל. "יש יסוד להניח שהידיעה איננה נכונה", כתב ויגודה-גדות לעמיתיו. "אני מהתומכים הבולטים במועמדותו של פרופ' אומן, ואגן על ההצעה בכל כוחי מכיוון שאני חושב שאין ראוי ממנו לתואר הזה על בסיס הישגיו האקדמיים יוצאי הדופן". בר-טל סיפר שנחרד למשמע הידיעה על פסילתו של אומן: "אם יש בידיעה שמץ של אמת, צריך לצלצל בכל הפעמונים ולמחות נמרצות. אסור שפרופ' אומן ייפגע בגלל דעותיו. ההחלטה מהווה פתיחת קופסת פנדורה".

אוניברסיטה או מפלגה
דעה מנוגדת השמיע רן חרמש, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בן-גוריון, שטען כי "למרות הפיתוי לאמץ את גישתו של יחזקאל דרור, נראה לי שגישתו פשטנית ומתעלמת מהמציאות". לפי חרמש, "גם לאוניברסיטאות יש מצע אידיאולוגי. מי שמתעלם מכך פועל על סמך הנחות בלתי מציאותיות".

חרמש נעזר בדוגמאות היפותטיות קיצוניות. "האם היית, יחזקאל דרור, תומך בהענקת תואר דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית לגדול המדענים, אשר מקדם ערכים אנטישמיים? אשר חותר להשמדתה של מדינת ישראל? האם אני, כגמלאי של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הייתי תומך במדען בעל מוניטין עולמי, אשר מסתייג מפיתוח הנגב ומקדם רעיון לשמר את כולו כשמורת טבע מדברי? האם אנשי סגל מאוניברסיטת חיפה, הידועה בגישתה החיובית למיעוט הערבי, היו תומכים בבחירת מדען הדוגל בגירוש המיעוט הערבי מהארץ? האם חברי סגל באוניברסיטת בר-אילן היו תומכים בהענקת תואר דוקטור לשם כבוד למי שמקדם את רעיון האתיאיזם (או המיסיונריות הנוצרית)?"

דרור הבהיר בתשובה שדבריו נוגעים לפסילה של אישים בשל עמדות פוליטיות לגיטימיות וחוקיות. "נקיטת עמדה 'אוניברסיטאית' בנושאים אלה מקרבת אותן למהות של מפלגות וזה פסול". הוא הוסיף כי "דווקא בגלל החריפות של חילוקי דעות פוליטיים בישראל, המתקרבים לפונדמנטליזם משמאל ומימין כאחד, שיש בו סכנות של ממש, דרוש סייג לסייג בכל הנוגע למובלעות איכות מסוג אוניברסיטאות החייבות לדעתי להיות במהותן 'פלורליסטיות' ו'ממלכתיות' בכל הנוגע לעמדות מעין-פוליטיות".

בשיחה איתי הסביר פרופ' חרמש כי "יש לזכור שהענקת תואר לשם כבוד אינה נעשית על בסיס נתונים אקדמיים בלבד, ומטרתה למעשה לקדם את העניין של האוניברסיטה להעלות את יוקרתה, בין אם בקרב התורמים שלה ובין אם בקרב הפריפריה שתומכת בה במושגים פוליטיים. על כן מכלול של שיקולים מוביל לבחירה, ולא רק הישגים אקדמיים. לכן לא אופתע אם פרופ' אומן יקבל את הפרס מאוניברסיטת אריאל, בעוד פרופ' שלמה אבינרי יקבל מחיפה. זהו לא פרס אקדמי טהור, ופרופ' אומן לא זקוק לתואר כזה. לכן הניסיון לייצר הבחנה חדה בין בעלי תואר דוקטור לשם כבוד בין אנשי מחקר לאנשי רוח וחברה הוא ניסיון מלאכותי".

חרמש סקר בדיון את המצב בעולם: "בעוד באמריקה אין אחידות כלל בכל הנוגע להענקת תארים לשם כבוד, באירופה מתחזקת המגמה להתייחס לתארים הללו כתואר אקדמי. אם יש מגוון דעות ושימושים בעולם, אפשר שכך יהיה גם בישראל. הרבה יותר חשוב לדאוג לכך שכל סטודנט יוכל להתבטא באופן חופשי באולם ההרצאות".

"אתה תשלם על זה"
כאן הצטרף לדיון ד"ר הדר ליפשיץ, וביקש להצביע על המלך העירום: הדיון, כתב, מתנהל כאילו בכל הקשור בהכרה מקצועית האוניברסיטאות אינן מתחשבות בדעות פוליטיות, והמחלוקת היחידה היא בהכרה אקדמית-ציבורית. כאמור, טען שבאוניברסיטאות שורר פחד לבטא דעות שאינן מיישרות קו עם המגמה השלטת.

ליפשיץ הזכיר כי פרופ' יחזקאל דרור עצמו סבל מתופעה זו, אף שאינו איש ימין. "פרס ישראל למדעי המדינה הוא בוודאי הכרה אקדמית ולא פוליטית. הפרס ניתן לו רק בשנת 2005. לאחר ההודעה התפלאתי הכיצד יחזקאל דרור עדיין לא זכה בפרס. כעבור כמה שנים התגלו שיקולי האקדמיה הישראלית כשדרור גילה בעוון מה לא קיבל את הפרס במועד".

ליפשיץ ציטט מכתבה על דרור שפורסמה ב'מעריב' ב-2008. "לאחר שנתיים בלשכת ראש הממשלה פרס, הוא התמנה ליועץ מיוחד של ראש הממשלה יצחק שמיר. שני פרופסורים מובילים מהחוג למדעי החברה לא יכלו לשאת את הבגידה. 'איך אתה מסכים להיות עלה התאנה של שמיר?', הם נזפו בו. 'אתה תשלם על זה. לא תהיה חבר באקדמיה למדעים ולא תקבל את פרס ישראל'. את פרס ישראל קיבל לפני שלוש שנים, 'מאוחר מדי' לטעמו".

"רק לאחר כעשרים שנה סיים לרצות עונשו, ויחזקאל דרור הותר לבוא בקהל האקדמי הראוי לו. אקדמיה שפוסלת את יחזקאל דרור מלקבל פרס ישראל בעוון ייעוץ לראש ממשלת האחדות, ראוי שתפסול את פרופ' אומן מלקבל דוקטורט לשם כבוד. אלו הפנים שלנו, זו אווירת 'החופש האקדמי' במחוזותינו. אין לשבור את המראה", סיכם ליפשיץ.

פרופ' דרור מצדו מסרב להתייחס לפרשה זו. לתפיסתו, הדיון צריך להיערך במישור העקרוני ולא האישי, מה גם שבעיניו על סיפור זה חלה התיישנות.

לימין אוניברסיטת חיפה התייצבה פרופ' רות גביזון, שלקחה חלק פעיל בדיון בתכתובת הפרופסורים אך העדיפה שלא להתראיין לכתבה. בדברים שכתבה לעמיתיה טענה גביזון כי תואר דוקטור לשם כבוד הוא פרס, ולא פרוצדורה של הכרה אקדמית גרידא, ועל כן אפשר לכלול במערכת השיקולים להענקתו גם את מכלול פעולתם והתבטאויותיהם של המועמדים נתפסים בעיני המוסד המכבד והציבור שהוא פונה אליו. אין דין פרסים, כתבה, כדין מקרים שבהם שאלת ההישגים המדעיים היא השאלה היחידה, כגון קבלת מאמר לפרסום, העלאה בדרגה אקדמית או קליטת מועמד לעבודה אקדמית.

לפי גביזון, בדיוק משום כך הכלל הוא לא לגלות את זהות המועמדים שהתמודדו. התעלמות מהעובדה שהחלטות מסוג זה אינן רק עניין של הישגים מדעיים עלולה לדעתה לשנות מן היסוד את ההליכים להענקת תארים ופרסים, ולהכניס מידה בלתי נסבלת של תקינות פוליטית להליך הענקת פרסים.

בהקשר זה מעניינים דבריו של פרופ' דרור: "אילו היה מדובר בפסילת הענקת תואר לשם כבוד לפוליטיקאי כזה או אחר, הייתי קורא את הדברים בחוסר נחת אך לא הייתי מתעורר להגיב, אם כי בעיניי לא רצוי שרק פוליטיקאים מזרם פוליטי אחד יקבלו את התואר. ברגע שמדובר היה באיש מדע, זה היה סיכול פסול, חמור ממש, שמביא לפוליטיזציה של המדע. בדיוק כמו שאני לא מצפה מאוניברסיטת אריאל לבחור בפוליטיקאי שתומך בפינויה, אך אני מצפה ממנה לבחור באקדמאי בשל הישגיו המדעיים, יהיו דעותיו הפוליטיות אשר יהיו".